ללא חשבון מים ידידותי – הציבור לא יחסוך
כדי שחשבון המים יניע את האזרחים לחיסכון, האזרחים צריכים לדעת לקרוא אותו. ממש כפי שלימדו את הציבור לחשב את הקלוריות באוכל
כדי שחשבון המים יניע את האזרחים לחיסכון, האזרחים צריכים לדעת לקרוא אותו. אני משוכנע שבכל סקר היה מתגלה ש-95 מתוך מאה ישראלים לא יודעים כמה הם משלמים על אלפי הליטרים הראשונים שהם מבזבזים מדי חודש וכמה על המדרגה השנייה של התעריף. ואם חשבון המים לא ידידותי ומובן למשתמש - המשתמש לא יחסוך.
את זה הבינו כבר מזמן בתעשיית הדיאטות, שם הצמידו תג קלורי לכל מוצר מזון ולימדו את הלקוחות העגלגלים לחשב בקלות מה מותר להם לאכול. כמה ישראלים יודעים מה מספר הליטרים שזורם בביתם מדי יום ולאילו מטרות?
ויסות צריכת המים דרך הכיס הוא עיקרון נכון; אבל נדמה שהמומנטום הוחמץ. החטא הקדמון התרחש לפני שנה, כשהיטל הבצורת הוטבע בשלולית הדמגוגיה הדלוחה של הפוליטיקאים. להיטל, על אף התרעומת שהוא עורר בציבור, היה אפקט פסיכולוגי מדויק. גם מי שלא טורח לשלוט ברזי חשבון המים, קיבל מסר פשוט וחד: ברגע שעוברים מכסה מסוימת, חוטפים. הצניחה בצריכה בתקופה הקצרה שבה ההיטל היה בתוקף הוכיחה שהעם הבין את הרמז.
אנחנו כבר עמוק בתוך מצב חירום
אם ההיטל היה רמז עבה כמו פיל, תעריף מדורג הוא רמז דק, ודקויות, איך לומר, לא זוכות לתשומת לב גדולה מדי בהוויה הישראלית. מה עוד שהשינוי המתוכנן מגיע בסופה של שנה שבה חשבונות המים לא הפסיקו להשתנות, ובעיקר לא הפסיקו לעלות (בשל סיבות שנובעות מהשינויים במבנה משק המים).
השינוים האינסופיים ומנגנוני הגבייה האטומים של התאגידים הותירו ציבור מבולבל ועצבני, שמתהלך בתחושה שכל הגופים הרלבנטיים - המדינה, התאגידים ורשות המים, עושים הכל כדי לעשוק אותו. באווירה כזאת, בלי קשר לשאלה עד כמה לתחושות הללו יש כיסוי עובדתי, המוטיבציה לתת כתף ולהשתתף במאמץ הלאומי להצלת האקוויפרים יורדת פלאים.
פרופ' אורי שני,
יו"ר רשות המים, הבהיר השבוע שהיטל הבצורת לא יחזור. לשני כנראה נמאס לריב עם פוליטיקאים. הוא גם הבהיר שצעדים קיצוניים כמו ייבוש מדשאות יינקטו רק במקרה חירום. לא ברור למה שני מחכה, לאור העובדה שהגשמים העזים שהיו אמורים לרדת השבוע קיבלו רגליים קרות ונעצרו במצרים, אנחנו כבר עמוק בתוך מצב חירום.
וחוץ מזה, מדוע זה קיצוני לנקוט סנקציות נגד עיריות שמתעקשות לגדל מדשאות מיותרות על איי תנועה או נגד בעלי האמצעים שמתעקשים לטפח דשא בגודל איצטדיון כדורגל בחצר הווילה? לי דווקא נדמה שלשדוד את הנחלים והמעיינות עד הטיפה האחרונה ולאפשר למים שלהם לעבור לידיים פרטיות במחיר מגוחך, זה המעשה הקיצוני האמיתי.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם