קצר בתקשורת
משרד האוצר איים על הקלות המס שלהם, משרד התחבורה משגע אותם בכל חצי שנה והשב"כ מציץ להם לפעמים לתחתונים. כך מצליחה גם הבירוקרטיה הישראלית לתרום לכישלון ההסברתי שלנו בעולם
אולם נדמה שהתובנה הזו אינה טריוויאלית כלל וכלל - דווקא בהתחשב בכך שירושלים מדורגת במקום השלישי בעולם מבחינת מספר העיתונאים הזרים שנמצאים בה, אחרי וושינגטון ומוסקבה.
ירושלים? הרי סין מסתמנת כמעצמת העל החדשה של המאה ה-21, כלכלת אירופה מתפרקת לחתיכות, אפריקה מבוססת בבוץ, הודו מתעוררת; ברזיל מזנקת, פקיסטן, שמחזיקה בנשק גרעיני, נמצאת על סף תהום, איראן מאיימת על שלום העולם, צפון קוריאה מטורללת, ועיני העולם נשואות דווקא לנקודה קטנה על הגלובוס - ישראל. לא מדובר בהערכה או בהנחה, אלא פשוט מאוד בספירת ראשים.
בארגון העיתונאים הזרים מעריכים את מספרם ב- 300-500 וכך או כך - ישראל ובפרט ירושלים היא המוקד השלישי בעולם מבחינת מספר העיתונאים הזרים. במקום הראשון והשני נמצאות בירותיהן של המעצמות - המנצחת והמפסידה של המלחמה הקרה - ובמקום השלישי אנחנו, מרכזו של סכסוך דתי-לאומי, ביתם של היהודים, ארץ הקודש וסיפור שאינו נגמר ואינו יכול להיגמר - לא כששוהים פה מאות כתבי רדיו, טלוויזיה ועיתונות, שצריכים להצדיק את שכרם ולשלוח מדי יום אייטם או שניים למערכת בארץ מולדתם.
"כן, זאת יכולה להיות בעיה," מודה היחצ"ן צ'רלי לוין סופר, מנכ"ל חברת יחסי הציבור ,Lone Star המתמחה בהתנהלות מול כלי תקשורת זרים. "בעיה נוספת היא היחס שזוכים לו העיתונאים הזרים. הם מגיעים לכאן בדרך כלל כדי לסקר את הקונפליקט ואת הפוליטיקה, אך המערכת במידה רבה חסומה בפניהם והם מתקשים למצוא חברים בצד הישראלי, שפשוט לא מתעניין בקשרים עם התקשורת הזרה." בצד הפלסטיני, לעומת זאת, משקיעים בהם יותר: "הם ייקחו אותם לאמריקן קולוני, ישבו איתם ועד מהרה יהיו להם הרבה יותר מכרים וחברים שם מאשר פה," אומר לוין.
סיקור היתר נובע לא רק מכמות אלא גם מאיכות, או לפחות מדרג. הכתבים הזרים ששוהים בישראל נחשבים בכירים באופן יחסי. כך, סיקוריהם מישראל מקבלים מצד אחד מקום בולט יחסית בעיתון - ומצד שני נצברים אצלם כניסיון, ידע ופרספקטיבה ייחודיים, אשר בהם הם צפויים להשתמש מאוחר יותר, כשיחזרו למערכת ויהפכו לכתבים או לפרשנים בכירים המסקרים תחום אחר. "ישראל תמיד תהווה עבור כתבים כאלה נקודת התייחסות רלוונטית, שממנה ניתן לפרש ולהסביר את ההתרחשויות בעולם," מציין לוין.
עיתונאי כזה הוא תומס פרידמן מהניו-יורק טיימס, אחד העיתונאים הבכירים בעולם כיום, שהוצב בירושלים בין 1984 ל-1988- פרידמן, אשר כותב כיום את טור יחסי החוץ של אחד משני העיתונים היומיים החשובים בארה"ב, מייחס חשיבות רבה ואף טורים שלמים להתנהלותה של ישראל ושל ראש הממשלה שלה, שאותו הוא מגדיר כסרבן שלום בעייתי ואף כינה אותו "נהג שיכור."
לוין מודה כאמור כי סיקור היתר של ישראל אינו פועל בהכרח לטובתה, וכל תקרית נבחנת בזכוכית המגדלת של התקשורת - אך יש מי שכן שיודעים לנצל את המצב לטובתם. "חלק גדול מלקוחותינו הם פוליטיקאים וארגונים מחו"ל, המבקשים לנצל את נוכחות התקשורת הזרה כדי להשיג פרסום רב יותר בארה"ב ובשאר העולם," הוא אומר. "עוד בתחילת שנות ה,90- כאשר אל גור התמודד על ראשות המפלגה הדמוקרטית, הוא הגיע לירושלים וציין בפניי כי הכיסוי התקשורתי האמריקאי שקיבל כאן בימים ספורים גדול יותר ממה שהיה מקבל בחודש שלם בניו-יורק."
אך לוין לא צריך לשלוף דוגמאות מהעבר הרחוק דווקא. בחודש אוגוסט 2009 ביקר בישראל המתמודד המוביל לראשות המפלגה הרפובליקנית, מייק האקבי, וזכה לכתבה נרחבת במגזין טיימס, שהכתיר את ביקורו בירושלים כ"פתיחת הקמפיין לנשיאות."
מלבד פוליטיקאים זרים, קומץ פוליטיקאים ישראלים וארגוני מגזר שלישי, אשר חלק ניכר מתרומותיהם מגיע מעבר לים, ייצג לוין לאחרונה גם לקוח ראשון מתחום הבידור: הראפר החרדי האפרו-אמריקאי שיין, שבילה 9 שנים בכלא לאחר שב1999- היה מעורב בתקרית ירי במועדון לילה שבו בילה עם הראפר הידוע שון פי. דידי קומבס ועם ג'ניפר לופז. שיין חזר בתשובה, השתקע בירושלים ומעוניין כעת לחזור ולייצר מוזיקת ראפ ממקום אמוני. החיבור בין הקריירה המוזיקלית לסיפור חייו הצבעוני קרץ לנציגי התקשורת הזרה - והוא הצליח ליהנות מ"מכפילי הכוח הישראליים" ולהשיג סיקור נרחב בניו-יורק טיימס, ב-CNN ובעוד שרשרת ארוכה של כלי תקשורת זרים.
הייתכן שהחוצניקים אינם מתעניינים רק בדם, אש ותמרות עשן? "בדרך כלל הכתבים הזרים שמגיעים לישראל מגיעים אליה ממקומות מעניינים כמו עיראק או אפגניסטן," אומר אלי בנט, סמנכ"ל Lone Star. הוא מציין כי אמנם קיימת הטיה לטובת סיפורים הנוגעים לקונפליקט בינינו לבין הפלסטינים, לפוליטיקה ולדיפלומטיה - אך בסופו של דבר גם פנים אחרים בחברה הישראלית יכולים לצוד את תשומת הלב של הכתבים.
אולם לדבריו, יש דברים שגם הצד הישראלי צריך להפנים: "הרבה ישראלים חושבים כל הזמן על האייטם הבא או על היום הבא, כשלמעשה בעבודה מול כתבים זרים חשוב להתרכז בבניית יחסים. לא כל ישיבה על כוס קפה צריכה להסתיים בכתבה. הישראלים לא טובים באסטרטגיה, הם עובדים באופן טקטי ומכבים שריפות במקום לבנות קשר לטווח הארוך."
בציבוריות הישראלית נהוג לעתים לראות בעיתונות הזרה גוף עוין ומוטה, האחראי להשחרת פנינו בעולם. המציאות, כרגיל, מורכבת הרבה יותר: ראשית, כ-20% מהעיתונאים הזרים גרים בישראל לצמיתות. הם בדרך כלל עלו לישראל מאחת הארצות האנגלו-סקסיות ומסקרים אותה בעוד חייהם שזורים בשתי תרבויות. בקבוצה זו ניתן למנות את העיתונאי קיילב בן-דוד מבלומברג, את איזבל קירשנר מהניו-יורק טיימס, את ג'יי בושינסקי שמשדר ברדיו WINS1010 האמריקאי ועוד.
עבור ה-80% האחרים ישראל היא תחנה זמנית אך משמעותית, ורוב העיתונאים שמגיעים לישראל נשארים בה לתקופה של 5-3 שנים. רובם מתגוררים בירושלים על שום משרדי הממשלה שבה, קרבתה לגדה וככל הנראה גם יופייה. הם אוהבים לשבת במלון אמריקן קולוני, במסעדת צ'אקרה שברחוב קינג ג'ורג' וברסטובר הסמוך לבית ראש הממשלה.
כמובן, הם גם חוששים מהבירוקרטיה הישראלית. לטענת עו"ד נעמי ווסטפריד ממשרד גלעד שר ושות', המייצגת את ה-FPA ארגון הכתבים הזרים, הבירוקרטיה אחראית לחלק גדל מהנזק ההסברתי שנגרם לישראל: "אנחנו צריכים לנסות לשתף איתם פעולה ולא לעבוד עליהם או להילחם בהם."
למשל, היא אומרת, "עיתונאי זר צריך לעבור מבחן שליטה כדי לחדש את רישיון הנהיגה שלו פעם בחצי שנה. זה אמנם דבר קטן וישנן דרכים לעקוף אותו, אך גם במקרים כאלה המשמעות היא שעליהם להגיע למשרד התחבורה, לשבת שם ולחפש פקיד שיודע אנגלית."
מכשלה נוספת שניסתה המדינה להציב היא בעניין המיסוי. בחוק ההסדרים האחרון ניסה משרד האוצר להכניס סעיף שיבטל את הקלות המס שמהן נהנים העיתונאים הזרים, המשלמים בישראל מס שולי מופחת של 25% בלבד. בכנסת קמה אז זעקה - ובסופו של דבר החליטו המחוקקים כי מאות אלפי השקלים הנוספים שתזכה המדינה לגבות אינם מצדיקים את העלאת רף המיסוי. "בין כה וכה מספר העיתונאים הזרים יורד",אומרת ווסטפריד, "אנחנו לא צריכים להפוך את המחיה שלהם בישראל ליקרה עוד יותר."
הירידה במספר העיתונאים הזרים בישראל איננה תופעה מקומית, הנובעת מאובדן עניין בגורלו של העם היהודי חלילה - אלא חלק ממגמה עולמית של ירידה בכוחה הכלכלי של העיתונות המודפסת והמשודרת. "עלות אחזקת כתב בישראל היא 200 אלף דולר," אומר לוין. "הרבה מאוד מערכות תקשורת מעדיפות לשלוח כתב או צוות מאירופה או ממקום אחר במקרים שבהם יש התרחשויות חשובות. צריכים להודות שיש גם ירידה בפעילות מאז סיום האינתיפאדה השנייה. כבר קשה להצדיק סיקור כה אינטנסיבי."
למרות המצב הכלכלי והשלווה היחסית, לוין סבור כי מוקדם מכדי להספיד את אופרת הסבון הוותיקה ביותר בציוויליזציה המערבית - קורות העם היהודי בארצו. לדבריו, "עוד מעט נתחיל לראות פה כתבי אינטרנט. העיתונות המודפסת מצויה בירידה, אבל הם צוברים עוד ועוד כוח." בכל מקרה, בינתיים מאות עיתונאים עדיין פה, ופעמים רבות המנגנון הישראלי לא מסתפק בכסילות בירוקרטית, אלא נוהג בהם פשוט בנבזות. "כדי שעיתונאי זר יעבוד בישראל, עליו לקבל אישור מלשכת העיתונות הממשלתית, שאמורה להמליץ על מאן דהו למשרד הפנים כדי לאפשר לעיתונאי הזר - שהוא למעשה עובד זר - לעבוד פה," מספרת ווסטפריד. "פעמים רבות הלשכה בחרה לנצל את כוחה ולהתעמר בהם ויצרה מציאות שבה העיתונאים הזרים לא יודעים אם לראות בנו מדינת עולם ראשון או עולם שלישי."
כמי שמלווה את הטיפול בעיתונאים הזרים, ווסטפריד עדה למקרים שבהם ניסיונותיה המגושמים של הריבונות הישראלית למנוע מהם מידע מסבה נזקים כבדים להסברה: "במבצע עופרת יצוקה לא אפשרו לעיתונאים זרים להיכנס לרצועת עזה ונגרם לישראל נזק הסברתי משמעותי, כיוון שלרשות העיתונאים עמד רק הנרטיב הפלסטיני."אמנם עלתה הטענה כי כניסה לשטח עלולה להיות מסוכנת - אולם, אומרת ווסטפריד, "הם לא אזרחים ישראלים ויכולים להחליט בשביל עצמם. נאלצנו לפנות לבג"ץ, שפסק לטובתם. למה היה צריך את כל זה?" לדבריה, גם לאחר הגשת עתירה נוספת, שדרשה כי כוחות הביטחון יפעלו בהתאם להחלטת בג"ץ הראשונה, אפשרה מערכת הביטחון את כניסת העיתונאים רק לאחר שהסתיימה הלחימה וכוחות צה"ל נסוגו מהרצועה. "התוצאה היתה שהעיתונאים הזרים ראו רק את ההרס שנותר ולא חוו את תחושת האיום שאותה חשו חיילי צה"ל בזמן הלחימה. משמעות הדברים היתה רעה למדינת ישראל בשני מישורים: המדינה לא עמדה בפסיקת בג"ץ מפורשת, והעיתונאים הזרים שוב קיבלו רק צד אחד של הסיפור - הצד הפלסטיני."
דוגמה נוספת לנפיצות הקשר בין הריבונות הישראלית לעיתונאים הזרים היא ארוחת הערב השנתית שלהם עם ראש הממשלה, שהתקיימה ביום שלישי האחרון וגררה תגובה זועמת של ה-FPA שאנשיו איימו כי יסרבו להשתתף באירועים נוספים. "לשכת העיתונות של הכתבים הזרים זועמת," נפתחה ההודעה שנשלחה מטעמם, אשר בה צוין כי אין כל היגיון בכך שעיתונאים המוזמנים לקוקטייל במלון 5 כוכבים יצטרכו להתפשט עד תחתוניהם במסגרת הבידוק הביטחוני. "חלק מהמוזמנים נאלצו לחכות 20 דקות ולחוות מצב משפיל, בזמן שהביטחון בדק את המסמכים שלהם. אחרים, כולל ראש הלשכה של הוול סטריט ג'ורנל, נאלצו להתפשט ולהוריד את מכנסיהם." עוד נכתב כי "לשב"כ יש תחומי אחריות משלו, אך הוא צריך לפעול בגבולות סבירים. במדינה דמוקרטית שירותי הביטחון לא יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. מדובר בדרך משונה לפתוח דף חדש עם התקשורת הזרה."
מזכ"לית ארגון ה-FPA, גלניס שוגרמן, ששלחה את המכתב, מתקשה להתפנות לשיחה על רקע הבלגן, חוסר הנחת והריקושטים בעקבות האירוע עם ראש הממשלה. "ביום-יום התקלות הן אחרות," היא אומרת, "בין אם מקשים על כניסתם של עיתונאים דרך מעבר אלנבי ובן גוריון, ובין אם מדובר בקשיים שצצו בעשור האחרון, שבו היתה בעיה קשה לעיתונאים הזרים לפעול באופן חופשי בישראל. כעת אנו רואים ניצני שינוי - גישה פתוחה יותר ורצון לנהל דיאלוג עם העיתונאים הזרים."
שוגרמן שייכת לעיתונאים אשר עבורם השהייה בישראל אינה ארעית: "הבן הגדול שלי בן ,40 ובאתי לישראל עוד לפני כן. אנחנו כמעט 50 שנה בישראל." במהלך תקופה זו היא עבדה בתחנות רדיו אפריקאיות שונות. כיום היא מעידה שאיננה פעילה כבעבר ומתרכזת בעיקר בפעילותה בארגון. כמו ווסטפריד, היא כואבת את הדרך שבה הישראלים רואים לפעמים את התקשורת הזרה ומבקשת שנבין כי מדובר באנשים העושים את עבודתם. "צריך להבין שתפקידו של הכתב הוא לדווח מה קורה. כתב הוא לא יחצ"ן, אם הוא רציני - ורוב האנשים שנשלחים לכאן הם רציניים ובעלי ניסיון שנצבר בהרבה מאוד מקומות בעולם. זה לא צודק או חכם להתייחס אליהם כגורמים פרטיזניים."
עיתונאים זרים אחרים שדיברנו עימם העדיפו שלא נצטט אותם. "התפקיד שלי הוא לסקר," אמר אחד מהם, "במשרד הראשי לא יאהבו את זה." שלא לייחוס הם ציינו בסך-הכל שביעות רצון מישראל עצמה - אך כמובן שביעות רצון פחותה מזרועות השלטון. "אני שומע את הקולות שלפיהם הישראלים לא אוהבים אותנו ולא מרוצים מסיקור לא הוגן," אומר עיתונאי אמריקאי מכלי תקשורת מרכזי, "אבל כל האנשים שאני פוגש מגלים עניין ונכונות לעזור."
גם לילנד ויטרט, נציגה בישראל של רשת החדשות האמריקאית פוקס ניוז שהגיע לישראל באוגוסט האחרון, מציין בדיפלומטיות כי "הישראלים חביבים, טובים, נחמדים וחמים ביותר. מאז שהגעתי לכאן התקבלתי בסבר פנים יפה בכל מקום." בתפקידו הקודם היה ויטרט מגיש בתחנת הטלוויזיה של פוקס בדנבר, ומאז שהגיע הספיק לדבריו ללמוד בעיקר שהמצב הרבה יותר מורכב מכפי שהוא נראה: "אני שמח שאני זה ששואל את השאלות ולא זה שנותן את התשובות."
בניגוד לחלק מהקולגות שלו, ויטרט סבור כי לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא שמוביל לנוכחות המסיבית של כלי תקשורת בארץ; לפחות בכל הנוגע לאמריקה, הסיבה לכך היא הקשר העמוק של האמריקאים עם מדינת ישראל. "אכפת לאנשים ממה שקורה פה," הוא אומר, "ישראל היא בעלת ברית חשובה של ארה"ב, ומלבד זאת אנשים חשים סימפטיה, הערכה ודאגה לאנשים פה ולסיפור שלהם."
בניגוד לכתבים אחרים, הוא גם בוחר להתמקד פעמים רבות בסיפורים אנושיים או חברתיים, ולמרות הפצרות ושאלות הוא מסרב למתוח ביקורת על גופים ומוסדות ישראליים. "הממשלה פה היא כמו כל ממשלה," הוא נעתר לבסוף. ובכל זאת משהו יושב עליו - פחות ככתב זר ויותר כירושלמי: "קשה להשיג דייט בעיר הזאת," הוא מתוודה, "היה נחמד אם זה היה פשוט יותר."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם