שבת שירה: על מה ולמה?
יונדב קפלון מביא בספרו החדש "ספר השבת" שלושה קטעים מרתקים על השבת הקרובה המכונה "שבת שירה"
ספר השבת צילום עטיפה
שבת שירה היא בפרשת "בְּשַׁלַּח", שיש בה שירת הים, שקורין בשבת קודם חמשה-עשר בשבט – או בשבת שחל בו חמשה-עשר. ונוהגין בשבת שירה לזרוק ולפזר ריפות [גרגרי חיטה מיובשים וכתושים – "בורגול"] לפני הציפורים והעופות, משום שיש ב"בשלח" פרשת המן ומצינו במדרש על הפסוק שמות טז, כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.
שקשה שהיה לו לכתוב "ולא היה" – שהרי לא היה שם מעולם; אלא שדתן ואבירם יצאו בלאט בשבת מחוץ למחנה ופזרו שם מן המן שבידיהם על פני המדבר, כדי לעשות דבריו של משה פלסתר, שאמר משה כי בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ שם טז, כו.
אך "לא מצאו" מפני שהעופות אכלום קודם שבאו האנשים ללקוט. על כן נותנים להם שכרן לזכר זה, בשבת שירה, שקורין בה פרשת המן. טעם אחר, להורות כי הקדוש ברוך הוא המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה, כציפורים וכעופות, שמוצאים מזונותיהם בכל מקום.
הרב משה סופר, ה"חתם סופר" / בתוך: אוצר דינים ומנהגים
קאשע
ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו "קאשע" לציפורים. "קאשע" ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד – עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודוּרה. דוּרה היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות. בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.
בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורות לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את ה"קאשע" שהכינה אמא בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פירור אחד מסיר ה"קאשע". הציפורים ליקטו הכול.
בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל
לא בדיוק. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.
הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת. הכל לפי ה"שולחן ערוך".
בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע", היה מעדן בתוך מעדן: שקית ובה אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות ביקשו כולם לטעום מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ורצנו החוצה לתת אותו לציפורים.
זאב גלילי / "מקור ראשון"
קול ה' בהדר
''כי האדם עץ השדה'' - איור שיצרה תמר מסר לרגל ט''ו בשבט לבקשת ארגון קרן היסוד בניו-יורק אור: תמר מסר
אני סירבתי, למרות ההפצרות הרבות. אז התחלתי להבין את משמעות פתגמו של אחד-העם: "יותר ממה ששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל". כיום יודע אני בבירור: אלמלא הייתי מוותר בנושא השבת – ולו רק פעם אחת – היה נפער סדק הרה-גורל בכל יסודות זהותי ויהדותי; סדק אשר מים רבים היו שוטפים דרכו ולא מותירים ממני שריד ופליט.
מאז דחיתי, בשל קדושת השבת, הזמנות רבות. בשנת תשס"ד למשל, הוצע לי להיות מנהלה המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית של מקסיקו-סיטי אשר עליה ניצחתי כמה ימים קודם-לכן בתוכנית מיצירות מהלר.
הבעייה היתה לכאורה קטנה: הקונצרט בשבת מתחיל בשעה שש בערב. לו היו דוחים את הקונצרט לשמונה וחצי לא היתה כל בעיה.
שוב לא הועילו כל ההפצרות – ולא אכחיד שהפיתוי היה עצום. גם האמרגנית המהוללה שלי, אורלי בייגל, לא חסכה במאמצים לשנות את מועד האירוע. אני לא הופעתי ורשמתי לעצמי עוד ניצחון גדול של השבת – שומרת הראש האישית שלי.
אני עדיין מבקר, והרבה, בערי אירופה וארה"ב. גויי הארץ למדו עם הזמן לכבד את מי שמכבד את השבת. הם כבר יודעים מה מותר ומה אסור.
קשה לי לתאר במלים מה הרווחתי מכל ה"הפסדים" שצברתי כשומר שבת במשך השנים. מדובר בדברים שאין להם שיעור ושלא ניתנים להערכה כספית. אני מבלה זמן איכות רב עם בני משפחתי היקרים לי מכל. וברוך ה', ביתי מלא תורה, חסד, ותחושה שבתית המורגשת בו מתחילת השבוע ועד סופו. אך גולת הכותרת היא התגובה הנלהבת אשר בה מקבלים אותי ואת דרכי – הנגנים. מולם אני עומד וחש בכל מאודי: ברית מיוחדת כרותה ביני ובין השבת.
אלי יפה, "בית הכנסת הגדול" בירושלים
מתוך "ספר השבת" - בעריכת יונדב קפלון, בהוצאת ידיעות ספרים, 437 עמ', 118 ש"ח
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם