צלם אנוש: ביקור מצולם ביהודה ושומרון
הצלם גסטון צבי איצקוביץ ערך מסע להתנחלויות, מה שהפך אותו לאחד הצלמים המבטיחים בארץ וסידר לו תערוכה במוזיאון תל אביב
לשטח יצא בעקבות מפגש עם תלמידה תושבת התנחו לות, שהוריה נרצחו בפיגוע חבלני. היא הזמינה אותו לביו קור, ואיצקוביץ נענה להצעה. "כל פרויקט שלי נולד מענו יין מקדים שלא קשור לפעולת הצילום עצמה", הוא מספר. "מה שמדליק אותי הוא הנושא עצמו. בגדול הייתי בשמאל וכילד נחשבתי למי שיש לו דעות קיצוניות. באותה תקופה עניינו אותי מרחב ונוף. מיד כשהגעתי ידעתי שאעבוד שם. היה משהו במסע הקצר הזה שהצריך פענוח. הסתובבתי בלי מצלמה וחזרתי כמה פעמים. ניסיתי לספוג את המקום ובו עיקר לראות. נמנעתי גם מדיבור".
איצקוביץ יצא לדרך ב ו-2003. לא עבר זמן רב והתמוו רות הפוליטיות חדרו לזירת הצילום. "התחלתי בצילומי נוף ועם התקדמות העבודה נכנסו החומות והבטונדות. נוף שנקטע בעזרת חומה. בשלב מאוחר יותר העבודות התחילו להיות קשורות לאקטואליה: ההתנתקות ופינוי עמונה. הגו עתי לשם כמה חודשים לפני והמקום התחיל לקבל
איצקוביץ לא הסתפק רק בטרשים ובמחסומים. הוא יצר קשר עם המתנחלים והנציח אותם בסדרת תמונות בלתי נשכחות. ממרחק, בלי לכפות עליהם השקפת עולם או אג'נדה. דמויות שהפכו לחלק מצילום הנוף.
אמנות פוליטית?
"האוצר יונה פישר אמר שהעבודות שלי דוקרניות. הן מצולמות כסיכה ולא כנבוט. לא אמירה חד משמעית פוו ליטית שמכה בבטן. הצילום מראה את המורכבות, הוא לא פוסטר או כרזה. בעבודות האלו החלטתי לבדוק את הסכסוך הישראליופלסטיני דרך הצד היהודי ולא הערבי".
איך הם קיבלו אותך?
"דיאן ארבוס אמרה שהדרך הכי טובה שלה להצליח לצלם דיוקן הוא להגיע לאינטימיות, שהמצולמים יתענו יינו בה. משהו באופי שלי גרם למתנחלים להתעניין בי. לא היה כמעט צילום אחד בלי דיאלוג. באותה תקופה הייתי ברומן גדול עם היהדות. חלק מהקבלה שאני חי במקום הזה הייתה כרוכה בגילוי הספר היהודי. תנ"ך, גמרא, מורה נבוו כים. אחרי שנים, שהתנגדתי להיות במקום הזה, קיבלתי את המילה העברית, השפה".
חזרה בתשובה?
"התחלתי לשמור שבת, ללמוד גמרא עם חברותה בכולל. זה היה שינוי גדול. גדלתי בבית אתאיסטי, אבל עם אלוו הים אחד: מראדונה. לכן יכולתי לפתח ולהבין את השפה שלהם, אבל זה לא היה פשוט. שמעתי דברים קשים וראיתי תמונות קשות ליד המחסומים. שום דבר מהלימוד שלי לא ריכך את החוויה".
"מהביקורים שלי הבנתי את חוסר הפרופורציה. איך שמתייחסים למקום, רוצים להשתלט עליו ובעיקר מסמנים אותו. המרחבים שאני מראה עם הדקירות הם חוסר הפרוו פורציה. דבר נוסף זו העקשנות של המתנחלים. הם מסרבים להרפות. יום אחרי הקרב בפינוי עמונה הם כבר הניחו אבן פינה לבנייה מחודשת. הם לא ניסו להפנים את מה שקרה שם. מיד באה היציאה החוצה".
בחרת ללכת בדרך ארוכה.
"אני לא איש של ריגושים, אלא של התרגשויות. כשאו ני מתחיל מסע, אני עיוור. אני יודע שהתהליך הוא ארוך. זה המפתח עבורי. להגיע להבנה, להוציא את הפריים המדויק".
לאחר שלוש שנים של עבודה התחיל השלב הבלתי נמנע של חיפוש חלל תצוגה. "הראיתי את העבודות לגלריות ולאספנים והם לא קיבלו. אמנות פוליטית או חברתית היא לא קלה לעיכול. לא רוצים להסתבך עם צילום פוליטיאקטואלי. זו חשיבה מסחרית. בחו"ל דווקא כן הציגו אותן. הם רוצים לקבל את הדבר הייחודי בתכנים שלך".
העבודה הראשונה שקיבלה הכרה הוצגה בתערוכה על ההתנתקות במוזיאון תל אביב. תמונה של מבנה חרב בעמונה שדגל ישראל מתנופף עליו. הצילום (משמאל באמצע) הפך לאחד האייקונים הוויזואליים של פינוי יישובים. איצקוביץ סומן כצלם מבטיח, וגלריות התחילו להתעניין בו. במקביל התקבל ללימודי תואר שני בבצלאל.
מלחמת לבנון השנייה שוב הוציאה אותו לשטח. "בגלל מדיניות דובר צה"ל הסתובבתי שם חופשי כמו תייר", הוא מספר. "כשיש אירועים כאלו אין צלם שלא יתעורר. הגעתי לשם לקראת הפסקת האש. רציתי לתפוס את רגעי ההיעלמות, את האבק והעשן שמשאיר אחריו הטנק. שם גם העבודות שלי התחילו לעזוב את האקטואליה לכיוון המופשט".
פרסום העבודות הציב את איצקוביץ כאחד הצלמים המבטיחים בישראל. הוא קיבל הזמנה ממוזיאון תל אביב להציג תערוכת יחיד (שתעלה באוקטובר 2011) והתחיל לעבוד עם גלריה שלוש. הידיעה שיש לו שנתיים להקדיש לשתי התערוכות סחפה אותו לסדרת מסעות נוספת. הפעם הוא לא התמקד באקטואליה מיידית.
"הדבר הראשון שמשך אותי היה לתעד מכוניות פרוצות. לאחר מכן התחלתי להתמקד במדורות כבויות. עם הזמן התגבשו הנושאים המעניינים אותי: חפירות ארכיאולוגיות, מערות, גנים לאומיים, כפרים ערביים ופיצוצים במחצבות".
מדוע התהליך הזה חשוב כל כך?
"צייר עובר דרך שכבות, עוד מבט ועוד מבט. בצילום אתה רוצה להבין הכי טוב איך אתה רוצה להתבונן בנושא. הייתי צריך ארבעה חודשים מול הכפר הערבי ג' ת כדי להבין שאני רוצה לצלם אותו ב-20 הדקות האחרונות של אור היום. יש הבנה והתבגרות עם הנושא המצולם. אני מנסה להגיע לדייקנות, לפריים הכי טוב. אני מכור לתהליך הזה".
בימים אלה מוצגת בחלל התצוגה החדש של גלריה שלוש בתל אביב תערוכתו "אמה, רגל, זרת" (משמאל למטה). תצלומים גדולים, חלקם כמעט בקנה במידה של האובייקט המצולם, שהופכים את החלל למערך נוף שמפעיל את הצופה. פתח של מערה, עדויות מאתר ארכיאולוגי, מדורה כבויה, סלע גדול. פעם אחת זהו הטבע במלוא עוצמתו, רגע שני זה האדם שפועל בתוכו.
"אני עושה מסע ברוורס", מסביר איצקוביץ את הרומן שלו עם האבן. "הולך עמוק מתחת לאדמה, לטקס, למדורה, למערה, על כל המשמעויות הספרותיות, המקראיות והאקטואליות שלה. אני יורד למטה, לחושך של המערה, לסימן קדום מאוד. וכל זה קורה עם בחינת המשמעויות של האבן במקום שאנחנו חיים בו. מזהים אבן ספציפית ומקשרים אותה לתרבות ולגיאוגרפיה".
איך אתה מסביר את המשיכה שלך לאבן, לגיאוגרפיה, לאריכאולוגיה?
"זה מסע חיצוני-פנימי. אני לא נולדתי פה, אלא בבואנוס איירס. עליתי לארץ בגיל חמש. אלו שאלות שאני שואל את עצמי הרבה שנים על המקום הזה ועל המקום שלי במקום הזה. אבן עבורי היא מאגר של תרבות, היסטוריה. היא יכולה להיות טבע, היא יכולה להיות חוק, היא יכולה להיות כלי נשק. ההתבוננות על המרחב הזה היא ניסיון שלי להבין ולהכיל אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם