שנה אחרי התופת: מכתבים מהאיטי
הניצולים מרעידת האדמה הקטלנית קיבלו הזדמנות להשמיע את קולם בשיטפון של מכתבים מהלב, אשר מתעדים את הטרגדיה
אולי תתפלאו, אבל בהאיטי, שבה יותר ממיליון בני אדם נותרו חסרי בית מאז שרעידת האדמה קרעה לגזרים את חייהם לפני כמעט שנה (12 בינואר), מתן אפשרות לתושבים להשמיע את קולם הוא עניין נדיר, ולכן הם תופסים את ההזדמנות בשתי ידיים.
כאשר "תיבות ההצעות" החלו לצוץ בעיירות האוהלים והברזנטים באזור בירת האיטי ההרוסה פורט או פראנס, התגובה הייתה מדהימה. אלפי בני אדם ישבו וכתבו על תקוותיהם ועל חששותיהם, בשיטפון של מכתבים שמתעדים את הסיפורים האנושיים שמאחורי האסון.
את הפרויקט הגה הארגון הבינלאומי להגירה (IOM). לקראת יום השנה לאסון הציב הארגון 140 תיבות להצעות ליד דוכני המידע שלו במחנות שבהם מתגוררים הניצולים. בכוונת הארגון לפרסם מכתבים נבחרים, יחד עם תמונות של הכותבים, בספר.
הפרויקט, שנקרא "קולם של חסרי הקול", מהווה עדות לשאיפה של חסרי הבית החדשים בהאיטי שקולם יישמע. הוא גם מספק מסמך מרגש על החיים השבריריים של שליש מאוכלוסיית פורט או פראנס. "ימים ספורים לאחר שהצבנו את התיבות נכנס אחד העובדים שלנו עם חיוך רחב על פניו ורוקן במשרד 900 מכתבים, שהוכנסו לתיבה אחת בתוך שלושה ימים", מספר האחראי של התקשורת של הארגון בהאיטי, לנארד דויל.
פרויקט התיבות נראה כהימור בהתחלה, בייחוד אם לוקחים בחשבון שמחצית מתושבי האיטי לא יודעים קרוא וכתוב. "ציפיתי לקבל כמה מכתבים זועמים וזהו", אומר דויל. "אבל הכמות שקיבלנו פשוט מדהימה. והם גם כתובים נפלא. כולם מבטאים את הסבל ומקנים פנים אנושיות לטרגדיה".
המכתבים שממשיכים לזרום מראים כיצד האנשים חסרי הקול, הולכים לאיבוד בתוך בעיותיהם אדירות הממדים. המכתבים כתובים בנימוס וברשמיות בסגנון מיושן. בין אם מדובר בקשקוש של ילד ובין אם בכתיבה אלגנטית, נימת הדברים זהה. בצורה מנומסת אך עיקשת, כותבי המכתבים ממחנות האוהלים בהאיטי רוצים שישמעו אותם.
יש מכתבים שהם רשימת מצוקות, הבאה לידי ביטוי באיפוק מרגש. אחרים פשוטים יותר, ישירים ולעניין:
"השם: פול וילברט. מחנה: בולוס. צרכים: בית. דרישה: 1,250 דולר . פרויקט:
גם הכתובות בראש המכתבים מספרות סיפור משלהן: אוהל ג'יי 2, בלוק 7, אגף -3 כאן מתגוררת מרג'ורי סנט הילייר עם שלושת ילדיה. בעלה נהרג ברעידת האדמה ובחלק של המחנה שבו היא גרה אין בית ספר, מרפאה או שוק. ובכל זאת, על אף שכבר חלפה שנה, היא עדיין מרגישה אסירת תודה על שנותרה בחיים.
"לכל חברי הארגונים הדואגים לנו: אני קודם כל רוצה להודות לכם על שאתם חשים את מכאובינו. אנו לא רוצים למות מרעב ואנו רוצים לשלוח את ילדינו לבית ספר. אני מודה לאלוהים שהשאיר אותי בחיים-אבל אני עדיין רוצה להישאר בחיים".
עוד אמא, עוד מחנה. מארי ליביה קליקסטה ממחנה דלמאס כתבה: "בעצב רב אני כותבת על הסבל הנורא שלנו. אני מודה לאל על שהותיר אותי בחיים וגם מודה לכל האנשים שסייעו לי לכתוב וממשיכים לסייע לי בכך".
בשבועות האחרונים קרוב ל-3,000 מתושבי האיטי שלשלו את מכתביהם לתיבות. כעת מציעים לארגונים אחרים לקרוא את המכתבים האלו כדי לקבל מושג מה התושבים חושבים ומרגישים. עם 1.3 מיליון פליטים ב-1,199 מחנות , הפכו חסרי הבית למעמד חדש בחברה כאן. נערכו גם הפגנות מחאה בניסיון ללחוץ על הפוליטיקאים המתמודדים בבחירות לנשיאות להפוך את בניית הבתים החדשים לסעיף מרכזי במצעם. אך עד עתה אין סימנים לכך שהאליטה הפוליטית מקשיבה.
הבריטים תרמו 106 מיליון ליש"ט להאיטי לאחר רעידת האדמה, אך עד עתה נעשה שימוש רק במחצית מהסכום. אמנם אוכל, מים ותרופות מגיעים לתושבים רבים, אך יש חוסר ודאות סביב השאלה מתי יחלו להשתמש בכספי הסיוע כדי להקים בתים לחסרי הבית.
רנל דרזין מתגורר במחנה קוראיל. "אנשים זועמים", הוא אומר. "הם רואים את אנשי ארגוני הצדקה מגיעים הנה והם שמחים, אבל הם גם יודעים שבשעה שאנשי הארגונים האלה כאן, מחירי המזון והחדרים במלונות עולים. אפשר להרוויח הרבה יותר כסף מהשכרת שטחים לחניית משאיות של האו"ם מאשר מהשכרתם לאנשים שרוצים לבנות בית חדש, אז זה מתסכל. לכן אני כותב המון מכתבים".
בעלה של סנדרה פליסיין בת ה-33, מורה לספרות, נהרג יחד עם תלמידיו כאשר רעש האדמה ריסק את בית הספר באמצע השיעור. עכשיו היא יושבת ליד דלי הפוך וכותבת מכתבים, לפחות פעמיים בשבוע - אחד בשמה ואחד בשם שכניה. היא אומרת שזה תרפויטי, וזה גם גרם לה להיות יותר מעורבת בחיי הקהילה הגדולה והנואשת הזו שבה היא צריכה לגדל לבדה את בנה בן השש.
"אנו חסרי אונים", היא אומרת. "זה כמו להיסחף על הגלים באוקיינוס, בהמתנה שיצילו אותך".
יש לה תינוק בן חצי שנה שנולד במחנה. היא הקימה קבוצה שעוזרת למוגבלים ולנכים בקרדו, מחנה שגם נפגע קשות בהוריקן בסתיו. שני הוריה נפגעו והפכו לנכים ברעידת האדמה. את המכתב היא כתבה בשם המוגבלים.
"למנהל IOM שלום. אנו, המוגבלים במחנה קורדו, סובלים מאוד מאז ההוריקן ב-24 בספטמבר . האוהלים שלנו עפו, אין לנו מה לאכול ואין לנו עבודה. הרעב הורג אותנו ואת ילדינו. אנו מבקשים שתעשו מה שאתם יכולים כדי לסייע לנו.
בברכה, ונט אלטים".
"הבעיה שלי במחנה בולוס היא שבשני הברזנטים שלי יש חורים. הבית והעסק שלי הוחרבו ברעש האדמה. יש לי תשעה ילדים ואביהם נהרג תחת ההריסות.
לכן, IOM , בבקשה תנסו לעזור לי. תודה. מחנה בולוס, אוהל מספר 102.
מארי מישל ויקטור".
"ל-IOM שלום. יש לנו המון בעיות ומצבנו קשה מאוד. מאז 12 בינואר המצב רק נעשה קשה יותר. אין לנו עבודה ואין לנו כסף. מציעים לנו תקווה, אבל חוץ מזה שום דבר לא הגיע חוץ מעונת ההוריקנים. האם במצבנו הקשה אנו צריכים לשבת ולהמתין לעוד 12 בינואר? לעוד אסון? מה קורה עם אלה מאיתנו שחיים באוהלים? אנו אוכלים אבק. אנו רוצים לשוב הביתה. כיצד אתם יכולים לסייע?
"האם עלינו להמתין לנצח? אנו רוצים למצוא עבודה, כי קשה מאוד להמתין ולהיות תלויים באחרים כדי לקבל עזרה. כאשר אנו עובדים, אנו סובלים פחות. אנו מאמינים שאם IOM ימצאו לנו עבודה, זה ישפר את מצבנו ואת המצב של המשפחות שלנו. תודה לכם על ההבנה, אנו מקווים שבקשתנו תוביל למשהו חיובי.
אמבויז פלוריסטיל".
מתגוררת עם שלושת ילדיה בשכונת העוני סיטה סוליי, שבפורט או פראנס. היא איבדה את אמה ואחיה ברעידת האדמה וכעת מנסה לשרוד בעצמה מתחת לברזנט הדולף.
"בוקר טוב, לילה טוב. היום יש לי העונג לקחת עט ולהגיד משהו חשוב. IOM , אני שמחה שהזמנתם אותנו לכתוב, משום שאני זקוקה לשיתוף פעולה מצדכם. IOM , יש לי את הצרות שלי. אני לא עובדת יותר כי העסק שלי הלך. אני חיה תודות לחברים שלי במחנה בולוז, שבו החיים קשים מאוד. IOM , כאשר יורד גשם, כל הדברים שלי נרטבים ואני צריכה להמתין שייפסק הגשם כדי שאוכל להירדם.
"יש לי שלושה ילדים. איבדתי את אמי, את שני האחים שלי ואת רכושי בביתי שהוחרב לגמרי ברעידת האדמה. כל יום אני מתעוררת וחושבת על העסק שלי ועל אמי שסייעה לי כל כך הרבה. לעולם לא אשכח את 12 בינואר, היום שבו מתו. ז'קלין ז'אן בטיסטה".
לדניס, שאיבדה ברעש האדמה את בנה הבכור, אין עבודה או מקור הכנסה. בעודה מנסה לדאוג לשלושת ילדיה, ספגה מכה נוספת כאשר בעלה חלה ומת זמן קצר לאחר האסון. כיוון שלא היה לה כסף לשלם שכר דירה היא נאלצה לעזוב את השטח שבו נמצא ביתה ההרוס. מכתבה נכתב מתוך אוהל דולף שבו היא מתגוררת כיום.
"יום נעים, לעונג לי לקחת עט, לכתוב את הבעיות שלי על פיסת נייר ולדווח לכם שמצבי קשה מאוד. בני הבכור, שבו תליתי כל כך הרבה תקוות, נהרג ברעידת האדמה. בעלי מת והותיר אותי עם שלושה ילדים שאני צריכה להאכיל אותם ולדאוג להם.
"בעל הבית רצה את הקרקע שלו בחזרה ומאז אין לנו לאן ללכת, ואין לנו היכן לישון. אם תעשו משהו למעני זה יעזור לי, ואלוהים יברך אתכם אם אקבל מכם משהו. אם זה מקום לישון, אם זה כסף. תודה רבה, תודה רבה. מספר האוהל שלי הוא 028. יברך אתכם האל. דניס ז'אן פרנסואה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם