הבית נהרס
שנים חינכתי את ילדיי לאהבת המדינה. איך אסביר להם עכשיו את ההחלטה המטורפת לחקור ארגונים רק בגלל שהם מהשמאל?
השיחה בפרלמנט של אותו שבוע נסבה על הקושי של אנשים צעירים להסתדר ולחיות בארץ, ועל הבריחות שלהם לארצות שמעבר לים במטרה להסתדר שם כלכלית ולחזור לארץ מצוידים בסכום כסף שיאפשר להם לקנות דירה בסיוע של משכנתה משמעותית.
לשמחתי חברתי שעמה קבעתי בוששה לבוא, וכך יכולתי להקשיב לכל מילה שנאמרה בשולחן. השורה התחתונה היא שלתשעת הגברים (ספרתי) שהיו שם יש יחד 12 ילדים שחיים כרגע בחו"ל. לא אייגע אתכם במקצועות הנחשקים של הילדים הללו שנחוצים לנו כאן כמו אוויר לנשימה. לא המקצועות, אלא הנשים והגברים הצעירים הללו. אנחנו צריכים אותם כדי שיעזרו לנו, מעמד הביניים ומעמד הביניים הגבוה, לשאת בנטל הכבד של סחיבת מאות אלפי משפחות שאינן שותפות לאורח החיים שלנו, שכולל עבודה קשה ותשלום חלק ניכר מהשכר עליה למדינה.
אנחנו זקוקים להם כתגובת נגד לימין קיצוני משתולל, ככוח עזר ליציאה למילואים, אולי אפילו כמנהיגים פוטנציאלים שיקומו כאן במקום המנהיגות הקיימת, שהורסת את מדינתנו לאט ובבטחה. כל מי שיש לו ילדים בגילאי 20 ו-30 פלוס מכיר את החשש העצום מכך שיום אחד יישבר להם להיגרר אחרי מה שמתחולל כאן, ומתוך איבוד תקווה ביכולת שלהם לשנות יחליטו לחפש את חייהם בארץ אחרת, לפחות לתקופה של כמה שנים. וכמה שנים, יודעים כולנו, יכולות בקלות להפוך להרבה שנים, ואולי גם לתמיד.
אילו רק יכולתי לצרף אליי להקשבה החטטנית את בנימין נתניהו, למשל, או כל אחד מהפוליטיקאים הקטנים שקובעים לצערנו את אורחות חיינו, אולי הם היו מבינים מה גדול ההרס שהם מביאים עלינו. עד כמה בלתי הפיך הוא שלטון ההישרדות האובססיבי שלהם. אולי יכולנו לשאול אותם במה חטאנו, לדעתם, שמגיעה לנו הנהגה כל כך מנותקת ובלתי ראויה. מה עשינו להם?.
היו ימים שניסיתי לשכנע את ילדיי עד כמה חשוב להיות מעודכנים, לצפות במהדורות החדשות, לקרוא עיתונים, לדעת איפה הם חיים. היום אני שמחה בכל פעם שהם מחמיצים את יונית לוי או את מיקי ויעקב. אני מתביישת מפניהם. מתביישת במדינה שחינכתי אותם באופן מכוון ומודע לאהוב, להוקיר, להבין עד כמה חשוב שהיא קיימת, ועד כמה חשוב לסייע לה בכל דרך אפשרית להמשיך ולהתקיים. הם הפנימו. כמו מרבית ילדיהם של חבריי. ועכשיו מה? כיצד להסביר לעצמנו ולהם החלטה מטורפת כמו זו שהתקבלה ביום רביעי האחרון לחקור ארגוני זכויות אדם "שמאלניים", בניסיון להשתיק
כיצד להסביר להם ולנו מראות של צעירים רעולי פנים מיצהר, שיוצאים לנקום בתושבים פלסטינים רק משום שהרסו להם איזה קרוואן? כיצד להסביר להם ולנו את התופעה הזו ששמה בנימין נתניהו, ראש ממשלה שאין לו מילימטר אחד של חזון, שאין לו מושג לאן הוא מוליך את כולנו?.
ביום רביעי האחרון, בטקס הזיכרון לנספים בשרפה החל אולי מסע המחאה והזעם לקרום עור וגידים. אין שום כאב שידמה לזה שעובר על בני המשפחות הללו. אבל יש כאב בעוצמות פחותות בהרבה לרבים מאזרחי הארץ הזו. הכאב על הניתוץ וההרס של הבית. ממש כך. ויש גם זעם כבוש, מודחק, אך קיים.
אם חפצי חיים אנחנו, צריכים הכאב והזעם להביא לאיזושהי מחאה. בכיכרות, ברשתות החברתיות, אולי אפילו בקלפי. אבל בעיקר בהבנה שמהאיש העומד היום בראש המדינה, ברוך כישרונות ככל שיהיה, אין יותר למה לצפות. זה אבוד. לכן צריכים לקום הטובים ביותר, להתייצב בראש ולקרוא תגר. חלק מהציבור יהיה איתם, חלק לא קטן. רק שיבואו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם