ישראל 2011: כולם משחקים בנדמה לי
מהפקח בעיריית רמת גן ועד ראש הממשלה, מנהג המונית ועד הקצין הבכיר, כולם תחמנים, כולם מבלפים, כולם מוכרים לוקשים אחד לשני
יש שם מישהי שמוכנה להגיד לפבריציו שקיר הלבנים מאחוריה הוא הכותל המערבי. יש עוד מישהי שמסבירה לפבריציו, לבקשתו של אבי, שהייתה מעורבת בפיגוע. אבי מבקש שתגיד שגם נפצעה, אז כמובן, ודאי שנפצעה. קל. וכשאבי שואל אותה, מתחת לשפם, אם היא אומרת את זה סתם או שזה היה באמת, היא קורצת לו. ברור שסתם. כדי לשפר את התדמית של ישראל עושים הכל, לא? בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום.
השיא מגיע כשהם עוצרים יחד טנדר ירוק עמוס גרוטאות של עיריית רמת גן. הבחור החביב שבפנים, בערך בן 30, מתנדב להסביר לפבריציו כל מה שצריך, העיקר שיחשוב עלינו דברים טובים. אבי שולף את התמונה המפורסמת ההיא של שלושת משחררי הכותל. "תגיד לו שזה אתה כאן", הוא מבקש מהרמת גני, שמסתער על המשימה בהתלהבות.
"כן, זה אני כאן, עם השפם". העובדה שהפקח לא נולד כשהתמונה הזו צולמה (וגם אין לו שפם) לא מפריעה לאף אחד. אבי מבקש שיספר לו על הקרב על ירושלים. הפקח מתחיל לאט, "היינו בגדוד ועשינו פה משימה, זרקו עלינו אבנים הערבים, היה פה הרבה אומץ לב", אבל אבי מדרבן אותו, "תגיד שגם ירו עליכם, זה ששת הימים חביבי", והפקח נסחף עם העלילה, "אה, היו המון יריות. מסביב מההרים ירו עלינו", וכשאבי שואל אותו אם נפצע, בקריצה, הוא מספר ש"כן, קלות, ברגליים".
לסיום, פבריציו שואל את הפקח מעיריית רמת גן איפה הוא עובד, והוא אומר, ביושר טבעי, שבעיריית רמת גן, אבל אבי מתערב במהירות ומתקן, "תגיד לו שב היי-טק", כי זה מרשים יותר, אז הוא אומר מיד "בהיי-טק", ואז פבריציו תופס סוף-סוף שכל ושואל מה לעובד היי-טק ולטנדר עמוס זבל, ואבי, ברגע המכונן של המערכון כולו אומר שיט, אכלנו אותה, תפס אותנו, ומוצא מיד פתרון ישראלי מהיר: "תגיד שאתה מנקה את החרא של ההיי-טק". הרמת-גני אמר, בטח אמר. ואז זה נגמר.
המערכון הזה מנפק, לדעתי, את התיאור המבריק והמדויק ביותר של ההוויה הישראלית העכשווית. מהפקח בעיריית רמת גן ועד ראש הממשלה, מנהג המונית ועד הקצין הבכיר, כולם תחמנים, כולם מבלפים, כולם משחקים בנדמה לי ומוכרים לוקשים אחד לשני, הכל בקריצה ישראלית שובבה, מעלימת עין, יודעת כל.
המציאות קשה ולא נעימה? אז נייצר מציאות אלטרנטיבית, וירטואלית ונחגוג בתוכה. מנהיג הרוחני של התפיסה הזו, הגורו הבלתי מעורער שלה הוא בנימין נתניהו. זוהי דרך חייו.
מהחיילים הבריטים שראה בילדותו בירושלים (הוא נולד אחרי שהבריטים עזבו), דרך הפגישה ההיא במלחמת יום הכיפורים בנגמ"ש על שפת התעלה עם אריק שרון ואהוד ברק (לא הייתה מעולם), וגנדי ז"ל שכיהן בממשלתו (להד"ם), וההצעה להיות שר האוצר האיטלקי, ועוד אינספור מקרים ואירועים דומים, שכולם פרי הדמיון, או צירוף של דמיון ומעט מציאות.
מי שחושב שמדובר בתקלות זמניות, טועה. הנה, השבוע, בהופעה בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, סיפר נתניהו שהוא לא שינה את דעתו בעניין מדינה פלסטינית מ-96', כבר אז הוא דיבר על זה. הוא שכח את ישיבת מרכז הליכוד ההיא, במאי 2002,
העניין עם ביבי הוא שאין אצלו מכניקה רגילה של שקר. כשאדם רגיל משקר, הוא מודע לשקר. כשנתניהו ממציא משהו, הוא מזדהה איתו. אם יגיד אותו מספיק פעמים, ישתכנע, אבל זה לא יפריע לו להיות משוכנע, בו זמנית, גם במציאות ההפוכה. הוא גם יעבור פוליגרף בהצלחה, אם יהיה צורך. הוא יישמע משכנע, הוא ידבר מדם לבו, הוא יצליח לטעת בלב מאזיניו שהוא רציני, שזה אמיתי. תשאלו את שמעון פרס, שקנה את הלוקשים של נתניהו בשנתיים האחרונות. תשאלו את אובמה. את פואד ובוז'י.
מכל התוכניות וההבטחות והנאומים והתכנונים על התהליך המדיני המופלא שהולך להיות לנו כאן, עולה השבוע ראש הממשלה לדוכן הנואמים בכנסת ומתפאר בכך שהוא נוסע למובארק, והוא פגש את טוני בלייר (! ) וכנראה יפגוש גם את דניס רוס. דניס רוס! פקיד במועצה לביטחון לאומי, היחיד שעוד מוכן לבוא לכאן מוושינגטון, הפך להישג המדיני המשמעותי ביותר של בנימין נתניהו.
זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא זה מדאיג כל כך. הנה חוזר הניגון, וביבי נוסע לשארם א-שייח לפגוש את מובארק (ולהבטיח לו שוב שורה של הבטחות שלעולם לא יקיים), ולוקח איתו את פואד, שכבר ממלמל שאם זה יימשך ככה אז נצטרך לעזוב, וכששואלים מתי הוא מדבר על חודש-חודשיים, מקסימום בסוף החורף, או הקיץ, או כמה שיותר מאוחר, כי כל רגע נוסף בעמדת המיניסטר מאפשר לנו לקמבן עוד כמה קומבינות ולייצר עוד כמה קריצות.
מפלגת העבודה ממשיכה להתפרק בנסיעה. עכשיו אחרי ששלום שמחון הבין סופסוף שלא יהיה יו"ר קק"ל (לאן יימלט שמחון עכשיו? הוא נמצא רגע מלהציע את עצמו לתפקיד נשיאת ויצ"ו) מתנדב מתן וילנאי - יש סגן שר כזה - לקפוץ לנעליו הווירטואליות, ואתה שואל את עצמך איך יכול להיות שאחרוני נאמניו של אהוד ברק, אפילו הם, מנסים למלט את נפשותיהם מהעגלה הזו, ועדיין היא מתגלגלת. הטלטולים קשים, איבריהם של הנוסעים נחבטים, אבל את המהומה הזו אי אפשר להפסיק.
זה שיש כאן מדינה, זה שבוזבזו כאן למעלה משלוש שנים של שקט כמעט מוחלט (שהושג בזכות מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה), זה ששום עניין אסטרטגי ומהותי לא קודם ולא טופל, זה שהמדינה הולכת ונופלת לידיהם של הסקטורים הבדלניים שלופתים אותה, ושהלגיטימציה של המדינה היהודית בעולם הולכת ואוזלת, זה לא מעניין באמת אף אחד. אצלנו, כשיש שקט לא עושים כלום. למה לעשות? הרי שקט, לא? ואז, כשכבר אין שקט, אז אי אפשר לעשות, כי קודם צריך להחזיר את השקט על כנו, ולא פועלים תחת איום או לחץ. וחוזר חלילה.
בימים רגילים, הציבור היה מורד. המחאה הייתה מתפשטת. אבל אנחנו לא בימים רגילים. הימים הללו הם ימים שבהם מוטל צל כבד על הדמוקרטיה. האנשים שקועים עמוק בתוך הסמארטפונים שלהם. או שאין להם איך לגמור את החודש או שלא מעניין אותם מה קורה מסביב. בכל אשר תפנה, עדר קרנפים שועט מולך. שלשום הגיע נתניהו לטקס האזכרה הממלכתי להרוגי האסון בכרמל וחטף על הראש מקלחת קשה של מחאה, בפריים-טיים ובשידור חי בטלוויזיה. התמונות היו קשות, לא רק לנתניהו, לכל ישראלי באשר הוא. תמונות של התפרקות ממלכתית.
ומה כתב על זה אתמול דן מרגלית? הוא כתב טור נוקב נגד ההורים השכולים, ש"אינם רשאים לעשות ככל העולם על רוחם". באמת, איך הם מעזים? "אין לעבור לסדר היום על התנהגות כזאת", כותב דן מרגלית, באסופת הנייר המכונה "עיתון ישראל היום", ושאלתי את עצמי מה היה קורה אילו זה לא היה טקס לחללי האסון בכרמל, אלא לחללי מלחמת לבנון השנייה.
הביטאון המשפחתי הזה מחולק בחינם, לכל דורש, משונע לעשרות אלפי בתים בישראל, נדחף עד הדלת, ואחר כך אני רואה דיונים בכל מיני תוכניות טלוויזיה ורדיו על "ההצלחה" של ישראל היום, ואיך באמת הוא תופס תאוצה, וכל מה שנשאר למי שעוד אכפת לו מה קורה כאן זה לשאול את עצמו האם האנשים השתגעו.
האם הם לא מבינים מה קורה כאן. הרי "ההצלחה" של "ישראל היום", כמו התפוצה שלו, תלויות רק בדבר אחד, וזה כמות הכסף שמוכן הפריץ מהקזינו להמשיך לשפוך על המשפחה החביבה עליו. כמה שהוא יחליט בבוקר, כך יהיה.
אין כאן כללי משחק, אין כאן התמודדות על לבו של הקורא, יש כאן הפצצה והצפה של מדינה קטנה בחומר תעמולה זול, מבייש, אבל כזה שנדחף לך ליד בחינם תחת כל עץ רענן, ואחר כך הם באים ומתפארים בהצלחתם.
איך יכול להיות שמיליארדר הימורים עמוס בכסף מנהל מסע שטיפת מוח אינטנסיבי כזה בעלות של מאות מיליוני שקלים, ומנסה לגמול את הישראלים מעיתונות חופשית, ביקורתית ותוססת, לטובת ביטאון שבו אי אפשר לכתוב מילה רעה על המנהיג או על רעייתו (אגב אולמרט, אתמול כתבתי כאן בטעות שממשלתו היא שהפסיקה את הכיבוי המוסק ולכן האחריות לאסון בכרמל היא גם שלה. מתברר שטעיתי. ההצבעה ההיא הייתה ב-2002. אולמרט היה ראש עיריית ירושלים, ראש הממשלה היה אריאל שרון).
ביום שני ידון סופסוף בג"ץ בעתירה של הירוקים נגד מינויו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. גם כאן, מעניין, כולם נאלמים דום. מתקרנפים. מזהים את גלנט כרמטכ"ל הבא, מתיישרים מול השררה, מתעלמים מממצאים קשים, מזעזעים, בלתי נתפסים שהציג כאן קלמן ליבסקינד לאורך שבועות, ואחריו תחקיר נוקב ואמיץ של השר מיקי איתן.
בג"ץ יתייחס, בעצם, לעבודתה של ועדת טירקל, שאמורה לבחון מינויים בכירים, והייתה אמורה לבצע בדיקה באשר למינוי הרמטכ"ל. הוועדה הזו, כפי שנחשף כאן, הייתה פיקטיבית לגמרי. לא היה בין חבריה איש צבא, היא לא קיימה דיונים רציניים, היא התכנסה לצורך הטבעת חותמת גומי מבזה, שערורייתית, על הסקנדל הזה.
לפניה היה מונח מסמך נוקב של מייק בלאס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שריכז את המידע ב"תיק גלנט", אבל היא לא טרחה לזמן עדים, לשאול שאלות, לקרוא את המסמך בטרם ישבה על המדוכה. בקיצור, חלטורה מרושלת ובוטה.
גלנט עצמו ממשיך להתנהל כאילו כל זה אינו נוגע לו. הוא ביקש פטור מהופעה בפני בג"ץ, הוא מתעלם כבר חודשים מכל הפניות בעניין הזה, הוא יודע כבר זמן ארוך מאוד שיהיה רמטכ"ל, כי זה נסגר עם האנשים הנכונים ונגד האנשים הלאנכונים, אז מה רע לו? במשך חודשים ארוכים משוגרות לגלנט בקשות לתגובה בכל העניינים הללו על ידי קלמן ליבסקינד, לפעמים גם על ידי.
ההתנהגות שלו טרם נרשמה בדברי ימי צה"ל. הוא לא מכחיש, הוא לא מאשר, הוא לא מתרגז, הוא לא מוותר, הוא פשוט מתעלם. אנשי דובר צה"ל מזיעים, מנסים להשיג אותו או מי מאנשיו, להסביר שיש פנייה מפורטת, שיש רשימת שאלות, שיש צורך לענות, אבל הגנרל פשוט מתנהג כאילו אין. לא פוצה פה. מעניין אם ינקוט אותה דרך התנהגות כשיקבל פנייה דומה ממבקר המדינה.
בעבר תיארתי כאן את השתלשלות הפיכתו של יואב גלנט לפרנואיד שמשוכנע שדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, מנסה להרוס לו את הקריירה. העובדה שאותו בניהו נאבק (יחד איתו) מאבק עיקש, לפעמים כמעט אלים, בפרק הראשון של התחקיר של ליבסקינד, לא הפריעה לגלנט לשכנע את עצמו שקשרו נגדו קשר.
מאז הלך העניין והחמיר עד לממדים בלתי נתפסים. נקמה קטנה צצה לה שלשום, כשלשכת שר הביטחון פרסמה את זהותו של דובר צה"ל הבא. ממתי לשכת שר ממנה דובר צה"ל? מדוע אף אחד לא יידע את הדובר המכהן מראש? אגב, גלנט עוד לא חזר לבניהו שביקש לברך אותו אחרי בחירתו לרמטכ"ל. הוא פשוט מוחק את כל מי שלא מתיישר איתו, וזהו. נקווה שאחרי שייכנס לתפקיד (אם ייכנס), יטפל באותה נחישות, יצירתיות ואנרגיה גם באויבי ישראל.
קולגה שאל אותי לא מזמן במזנון הכנסת מה יש לי מג'ונתן פולארד. מאיפה הגיע הקמפיין הזה לשחרורו פתאום. מה ייצא לי, או לעיתון שלי, מכל זה. שאלה מעליבה. לך תסביר שאין לנו כלום. זה פשוט עניין של אנושיות וצדק. הקייס הזה צועק את עצמו לשמים. עובדה שבאמריקה בכירי ממשל לשעבר, אנשי ביטחון, מודיעין, משפט, גם מכהנים, כבר מאוחדים בדעתם שהעונש של פולארד הוא חסר כל פרופורציה, אכזרי בצורה מנוולת, ונבע מהאשמות לא נכונות. תפרו לפולארד תיק שלא הגיע לו.
יש רשימה ארוכה של אמריקאים שפנו לאובמה שיחון אותו. ראש הסי-איי-איי לשעבר ג' יימס וולסי, יו"ר ועדת המודיעין בסנאט לשעבר דניס דקונסיני, סגן שר ההגנה לשעבר לורנס קורב, התובע הכללי הקודם מייקל מוקאסי, דניס רוס, וגם עשרות אנשי קונגרס, ארגונים יהודיים, נוצריים, ורבים נוספים. הגל הזה מגיע מתוך הכרה פנימית עמוקה שנעשה כאן עוול אנושי ענקי.
מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתגייס. לחתום על העצומה למען פולארד, להפיץ את הסרטון המופיע באתר הזה, להבהיר שבישראל לא מוכנים לוותר הפעם. אין לנו כוונה לחכות שימות. אגב, במצבו הבריאותי חלה הידרדרות בולטת, האיש כבר לא צעיר והוא סובל ממחלות וסיבוכים רבים.
בהקשר הזה, החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו להגיש בקשה רשמית ופומבית לשחרור פולארד היא החלטה נכונה ואמיצה. חשוב שיהיה קונצנזוס סביב הבקשה הזו. האמריקאים צריכים להבין שעם ישראל רוצה את פולארד. השגריר האמריקאי כאן צריך להבין את זה. חייבים להבהיר להם שאסור לקשור את פולארד לעסקאות מדיניות, להקפאות או הפשרות. אין שום קשר.
צדק וערכי מוסר הם ערך אוניברסלי. יכול אובמה לתעב את נתניהו עד מחר, ולשחרר את פולארד. אובמה מיתג את עצמו כאדם בעל ערכי מוסר וצדק, שמאמין באהבה ובפשרה וברוח האדם, אז הנה ההזדמנות שלו גם להוכיח את זה. בסוף, גם אובמה צריך להבין, שעם כל הכבוד לדיבורים, המעשים קובעים.
רוני פוקס הוא איש עסקים ישראלי שומר חוק שנחטף על ידי מדינה זרה. זו המסקנה ההכרחית שאליה מגיע כל מי שצולל לנבכי הפרשה המוזרה הזו, ששיאה במעצרו של פוקס בטיביליסי בירת געאורגיה ב-14 באוקטובר 2010. קרוב לשלושה חודשים מבלה פוקס במעצר הגיאורגי, והשבוע אמור היה להיפתח משפטו בטיביליסי. אי אפשר להתחמק מהרושם שמדובר במשפט ראווה ובחטיפה פיראטית של מדינה שהחליטה להתנהג כמו משפחת פשע.
במושגים של גיאורגיה מדובר בסכום עתק. אז מה עושים? תופרים תיק של "הצעה לשוחד" נגד פוקס, מחברים את הכל בתפרים גסים, מפתים את פוקס להגיע כאורח הממשלה לגיאורגיה כדי לחשוף בפניו את "הראיות" מול מצלמות שנשתלו מראש, ועכשיו לך תוכיח.
עד עכשיו נוהלו המגעים לשחרורו של פוקס בשקט. גורמים אמריקאיים רמי דרג, גם אישי ממשל ישראלים (הנשיא פרס, דליה איציק, אהוד ברק, פואד ורבים אחרים). שוב , כאמור, כל מי שעובר על החומר מבין מיד שמדובר כאן בעלילה. שלפוקס לא הייתה שום סיבה לנסות לשחד אף אחד בגיאורגיה.
הוא, את פסק הדין שלו כבר קיבל. הם צריכים לשלם. אבל כל המאמצים, נכון לעכשיו, נכשלים. זה קורה כי הגיאורגים לא הפנימו שהפרשה הזו עלולה להפוך אותם למדינה מצורעת, שאין לישראל, וגם לא לקהילת העסקים הבינלאומית, כוונות לעבור על העניין הזה לסדר היום.
אגב, פוקס הוא קונסול כבוד של טורקיה בישראל. בשנה האחרונה, מאז פרוץ המשבר הקשה ביחסים בין ירושלים לאנקרה, היה פוקס אחד ממעבירי המסרים העיקריים בין הצדדים. הוא נחשב ל"שגריר הטורקי הלא רשמי" בתל אביב.
הטורקים, שמבינים משהו בסוג ההתנהגות הגיאורגי, מיהרו עם מעצרו של פוקס לזמן את השגריר הגיאורגי למחאה רשמית במשרד החוץ באנקרה. בירושלים זה עוד לא קרה. מישהו צריך להבהיר לשגריר הגיאורגי שנמצא כאן שאם זה יימשך הוא אישיות בלתי רצויה, וגם מדינתו, על אנשי עסקיה והאינטרסים שלה, יהיו לא רצויים. לא כאן, ולא בשום מקום אחר (חוץ מאיראן).
מה דורשים הגיאורגים כדי לשחרר את פוקס? אה, לא הרבה. שישלם להם פיצויים של מאה מיליון דולר. מעניין, בדיוק הסכום שהם חייבים לו. עד כמה חוטי התפירה של התיק הזה גסים אפשר להבין מהעובדה שהגיאורגים גם פנו למוסד הבוררות שפסק את פסיקת הפיצויים וביקשו לבטל אותה, בטענה שהתגלתה בינתיים "פרשיית שוחד".
הבקשה נדחתה על הסף. בינתיים יושב אזרח ישראלי מהוגן, שנעקר מארצו ומילדיו, בכלא הגאורגי, מואשם באישומים דמיוניים ואין פוצה פה ומצפצף. מישהו צריך להבהיר לגיאורגים שהם התבלבלו קצת. זה קרה להם גם במלחמה המטופשת שאליה גררו את רוסיה. זה פשוט: גם אם תתנהגו כמו וגם אם תנסו להיות רוסיה, לא תהיו רוסיה. בשלב הזה, אתם בסך הכל וריאציה של המאפיה הרוסית.
אקו"ם