הלב בוכה, המוח כועס
אין שופטים אדם בשעת צערו ולא מנחמים אותו כשמתו מונח לפניו, אבל המתקפה הפומבית על אלי ישי לא בוצעה מתוך צער או אבל
אך מה שאירע בסופו של דבר, הפך את האירוע לשעה מבזה ועכורה, עם רגעים רבים שמעידים על הסכנות הרבות המאיימות על הדמוקרטיה הישראלית, וגם כאלה שמעידים על חוסר עכבות, כבוד בסיסי, ומעצורים הן מצד נציגי המשפחות ובעיקר מצד התקשורת.
כן, כן- אותם עיתונאים צמאי כותרת ודם שנשלחו לסקר אירוע שלכל הדעות היה אמור להיות משעמם מבחינה חדשותית- הרי מדובר באירוע שקרה לפני שלושים ימים, ובשביל אנשי חדשות הנדרשים לספק כותרות משעה לשעה,זה שווה ערך לשלושים שנה- הפך פתאום לקרקס אבסורד, כשראש הממשלה נתניהו יורד מהבמה לקול קריאות קצובות של דורשי ועדות חקירה ועריפת ראשים, ושר הפנים אלי ישי נמלט מהאולם בחסות הרבנים הראשיים, כבושת גנב כי ימצא.
יתכן והצדק עם המשפחות בכל הקשור לחקירת האסון, אבל יש כלל ביהדות שאומר שדברי חכמים בנחת נשמעים, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. נכון שההנהגה הנוכחית שלנו רחוקה כרחוק שמיים וארץ ממלכי קדם- אבל עדיין היא ההנהגה הנבחרת- וניתן לשנות את החלטותיה בחוקים בכנסת, בבחירות, ובאמצעות פגישות מסודרות ולא בקריאות המתאימות לשוק מחנה יהודה או למרכז הליכוד בימיו הפחות-טובים.
יתכן גם שראש הממשלה נתניהו ושר הפנים ישי שגו שהחליטו לבוא לאירוע שעשוי היה להציב אותם במצב מביך, וכבר היו אירועים שראש הממשלה הסתפק בנאום מוקלט בשל סידורי אבטחה, ולשר הפנים היו התחייבויות קודמות. אך לאחר ששני האישים באו מיוזמתם לחלוק כבוד למשפחות ההרוגים, ולכבד את זכרם בנוכחותם בפועל במקום האסון- הראש, ולא הלב העולה על גדותיו מכעס תסכול ורגשות מעורבים של דחייה והערכה כאחד, מחייב את כולם לכבד את המעמד ולהשאיר מחוץ לאולם לערב אחד את חילוקי הדעות העמוקים לטובת שעה של זיכרון והתייחדות,
ואם צריך להעניק לגורם כלשהו ציון לגנאי על הערב הזה, לא יהיו אלה נציגי המשפחות שזעקו מקירות לבם את עמדתם, אלא המוני הכתבים המשועממים שדחפו מיקרופונים לפרצופם תוך שהם דוחפים ללא הפסקה את המיקרופונים של מתחריהם מעין המצלמה- כדי להוציא לאור כל משפט פרובוקטיבי ומייצר כותרת נגד ראש הממשלה ושר הפנים, שסומן על ידם כבר מראשית האסון כאשם העיקרי והבלעדי במחדלים, בלי לדעת שבכך הם מציגים באור חשוך במיוחד גם את כל שאר המשפחות שבאו להתייחד עם זכר יקיריהם, ולא להפוך את האירוע למשפט ציבורי פוליטי ומכוער.
לעניות דעתי צריך לבטל בשנים הבאות את טקס הזיכרון הממלכתי להרוגי אסון השריפה בכרמל, ולתת למשפחות לזכור את היקרים להם מכל שאבדו לנצח בדרכם שלהם, בלי מצלמות ובלי נאומים ריקים מתוכן. כי כשהלב בוכה בשקט, המוח כבר לא כועס - והזיכרון נשאר במקומו הראוי -בביתם של אלה שיחושו בכוויות השריפה האיומה ההיא כל ימי חייהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם