בולשת האמא בפייסבוק
עדיף לכבד את פרטיותו, כדי שלא לדחוף אותו להסתרה. הסכמתי איתו בכל ליבי והחלטתי לא להציץ. החזקתי מעמד אולי יממה
לפני שנה פלוס חשבתי שזו דרך טובה לתת לילד שלי לשמור על קשר עם חברים שהשאיר בוושינגטון. היום הוא חבר של כל השכבה וגם של ילדים מבתי ספר אחרים. היום בו יחליף סיסמה, יקח את המחשב מן הסלון ויתכנס איתו בחדרו, דוהר לקראתי בקצב הקלדה עיוורת. הוא גם יסגור את הדלת. הרף עין יחלוף וגם מספר שתיים, היום כולה בת שש, תפתח עמוד משלה. אני יודעת שלחלק מן הילדות בכיתה שלה כבר יש פייסבוק.
הפייסבוק, אני מסבירה למספר אחת-ומקווה שמספר שתיים גומעת כל מילה בצמא-זה כמו חדר גדול שכולם נמצאים בו וכולם
רואים כל מה שאתה אומר ועושה. אלוהים, כמה פעמים הסברתי לו את זה. וגם הנחיתי לא לאשר חברות למי שלא מכירים או לדמויות טלוויזיוניות שבתוך ראשי הלחוץ מתחבא בתוכן האנס המצוי. תהיה מנומס, אמרתי לו, תגיב יפה לתמונות של חברים. בלי שטויות.
ובכל זאת, הילדים מרגישים שהם נמצאים שם לבד. שהם מכירים את כולם. קצין משטרה לשעבר, מומחה מיחידת פשעי המחשב, הסביר לי פעם שלא מומלץ לבלוש אחרי הילד במחשב. עדיף לכבד את פרטיותו, כדי שלא לדחוף אותו להסתרה. הסכמתי איתו בכל ליבי והחלטתי לא להציץ. החזקתי מעמד אולי יממה. מאז אני בודקת מה הילד עושה בפייסבוק, שיניתי עבורו את הגדרות הפרטיות, ניסיתי לחסום את העולם מלהציץ פנימה ופעם אחת אפילו שלחתי אותו להתנצל (תוך שימוש בשיטה האמיתית, פנים אל פנים).
אני מודה: אני בולשת, לפעמים מתערבת ומדי פעם לומדת מה הן הקללות החדשות של דור הילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם