חובה לשנות את היחס למוגבלים
ההלכה איננה אדישה לשינוי מעמדו של המוגבל בחברה. לעתים היא מקדימה את השינוי ולעתים מגיבה באיחור אבל קיבעון איננו אופציה
יש ציפייה אמיתית מעולמה של התורה שתהיה נושאת הדגל ביחס לבעלי המוגבלויות שנבראו בצלם אלוהים. להלן אביא שתי דוגמאות: באחת הכילה ההלכה את הקדמה האנושית – היחס לחירשים, ובשנייה אף הובילה ההלכה את האנושות כולה – היחס לעיוורים.
מעמדו של החירש בחברה הקדומה היה כמעמדו של המפגר. הוא היה מרוחק מהחברה ומשוחרר מחובותיה. עד המאה השמונה עשרה לא שילבו את החירש במסגרת לימודית ולא ציפו ממנו להביא תועלת. גם חז"ל ראו את החירש כחסר דעת הפטור מכל החובות של אדם בוגר. העולם עבר כברת דרך עצומה ביחס אל החירש מאז הקמת בתי הספר לחירשים ופיתוח שפת הסימנים המאפשרת תקשורת קוגניטיבית מלאה בין החירש לסביבתו . מרתק לקרוא את עמדת החכמים בתקופה שבה החלו החירשים להשתלב בסביבה. החכמים דנו בשאלה אם שינוי מעמדו של החירש בחברה משפיע על מעמדו ההלכתי: האם מעתה הוא חייב במצוות? האם הוא יכול להינשא ולהתגרש? האם הוא יכול לבצע פעולות הלכתיות אחרות הדורשות דעת בוגרת?
הפוסקים בסוף המאה ה-19 מתדיינים בשאלת כושרו השכלי של החירש והם מסתפקים אם הוא לקוי או נורמאלי. פרופסור ויקטור יעגער הוביל את השינוי העולמי בנושא זה במחקר פדגוגי על חינוך ילדים חירשים אילמים, שערך בשנים 1836–1832. הוא הוכיח שלחירש יש את כל הנדרש לרכישת שפת הדיבור:
מחקרו זכה להדים בעולם והחל מאמצע המאה התשע עשרה יחס החברה לחירשים השתפר פלאים. הרב הילדסהיימר, שחי בסוף אותה מאה, קורא את המחקרים בתחום ורואה את התוצאות החינוכיות של בתי הספר לחירשים. בעקבותיהם הוא מגיע למסקנה: "דהמציאות מכחשת את מה שכתב הגאון מהר"ם שיק שפעולת החרש שלימדוהו הוי כמעשה קוף בעלמא ושאינה אלא כפי מה שנקבע ונטבע בו מההרגל והלימוד ואין לו בחירה ודעה חופשית".
הוויכוח על מעמדו של החירש עלול לטמון בחובו ויכוח גדול הרבה יותר בשאלת יכולתם של החברה וחידושי המדע לשנות עמדות יסוד בעולמה של תורה. כיום כמעט כל הפוסקים תמימי דעים שאפשר לכלול את החירש במסגרות חברתיות וממילא גם במערכות הדתיות . זו התפתחות נדירה ומוכחת, המצביעה על יכולת התפתחות מדעית-טכנולוגית והשלכות חברתיות להשפיע על עמדת מערכת המשפט בכללה וההלכה שלנו בתוכה.
בדומה לחירש, גם במעמדו של העיוור חלה התקדמות מופלאה. בימים עברו נהגו להתנכר לעיוור ולבזותו. גם כאן השתנה היחס בעת החדשה, עם הקמת בית ספר שהכתב שנהג בו היה כתב ברייל.
ביחס לעיוור אנו מוצאים אם כן גילוי אחריות עצומה מצד חכמים, והם מבקשים להכלילו בתוך הקהילה בכל דרך אפשרית. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא העלאת עיוור לתורה. בראשונים יש דיון מעניין אם עיוור יכול לברך ברכת התורה , שהרי אינו רואה את המילים ו"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". בסופו של דבר הרבה מחכמי ימי הביניים הסכימו ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו) כדי שלא לאבד את האדם שבעיוור, הכריעו שהוא יעלה לתורה ויברך, ככל בר-חיוב אחר. הכרעה זאת התקבלה מאות שנים לפני ההתעוררות החברתית ביחס לעיוורים בעולם הכללי.
ההלכה קשובה למגמות חברתיות ביחס למקומו של המוגבל בחברה כפי שראינו בשתי הדוגמאות שלעיל, ההלכה איננה אדישה לשינוי מעמדו של המוגבל בחברה. לעתים היא מקדימה את השינוי ולעתים מגיבה בעקבותיו. כיום אנו עדים לערנות חברתית גדולה מאוד למקומו של המוגבל ולדאגה לשילובו בפועל בחברה: מקומות נגישים לנכים, כתוביות לחירשים, כתב ברייל לעיוורים ועוד. ההלכה חייבת להקשיב לקולות הבוקעים ממעמקי החברה ולתת להם מענה. היחס של הציבור אל בעלי המוגבלויות מעורר את עולמה של ההלכה למצוא בתוכה את המנגנון שיאפשר לשלב את כל בעלי המוגבלויות בציבור הכללי.
אם נדע לראות את הטוב ואת האור שבכל אחד מאתנו , נצליח להכיל את הנבראים כולם, להעניק לכל בעלי המוגבלויות מקום ראוי בתוך הקהילה ולאפשר לכל אחד ליטול אתנו חלק בתיקון העולם באור התורה.
המאמר המלא מופיע בספר עמדו"ת שמוציאה בימים אלו מכללת אורות ישראל. את הספר ניתן להשיג במייל או בטלפון 03-9061228.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם