רק האישה אחראית לגופה ולגורלה
משה קצב הוא עבריין מין סדרתי ואכזרי. פסק הדין הוא תעודת ביטוח לנשים רבות כנגד ההטרדות המיניות במקומות העבודה
היום הקשה באמת היה כאשר רוב חברי הכנסת בחרו בו לנשיאה התשיעי של מדינת ישראל, בקוניונקטורה פוליטית מצמררת. הם בחרו בו למרות שהשמועות על התנהגותו המינית הסדרתית כלפי נשים שעבדו תחתיו היתה ידועה להם. לפחות לחלקם. אבל גם מה שידעו, ומה שידענו אנחנו, עיתונאים רבים, היה מספיק כדי שלא לבחור בו אפילו לראש ועד המנקים של הכנסת. חברי הכנסת שהצביעו אז ברוב גדול בעד הנשיא קצב הם הראשונים שצריכים היום להרכין את ראשם בבושה גדולה. כמובן שאינני מצפה שזה אכן יקרה.
שלושה שופטים מחוזיים מכובדים, ישרים, שלא דבק בהם רבב של השפעה על ידי התקשורת, שמו סוף סוף קץ לעליונות המוחלטת של גברים על פני נשים בדרגות ניהול נמוכות מהן. לבטחון העצמי, שגבל גם בשביעות עצמית עצומה של אותם גברים שברגע שהמבחן יהיה מילה שלו מול מילה שלה, המילה שלו תהיה האמינה. לו יאמינו, כי הוא הרי גבר ויודע לקרוא את המציאות הרבה יותר מאיזו מזכירה, או אפילו מישהי הרבה יותר בכירה ממנה. אבל עדיין אישה.
25 עמודים הכילה הכרעת הדין אולי החשובה ביותר בתולדות המשפט הישראלי. 25 עמודים שאחריהם שוב אי אפשר יהיה להגיד שאישה שמתלוננת שנים אחרי שחוותה אונס או מעשה מגונה בכוח היא בלתי אמינה. שגירסתה בעייתית. שיש לה אינטרסים שמעבר לחיפוש אחרי הצדק, שאלמלא כן מדוע חיכתה כל-כך הרבה זמן? הסיפור הזה נגמר. שלושת השופטים קיבלו כמוצדקים אפילו את הסתירות הקטנטנות שהיו בעדויות של לפחות ארבע נשים שונות. הם הבינו את הקושי, את המורכבות. הבינו שבאירוע טראומטי שכזה נשמטים לעתים פרטי פרטים קטנים, שוליים. אין מילים להודות להם על כך. זוהי אחת הנקודות הרבות שחוללה היום את פריצת הדרך בעניינן של נשים.
וצריך גם לומר מילה טובה לפרקליטות. יכול להיות שדווקא כתב האישום המינורי-משהו, שהסתמך רק על המקרים הבטוחים, שניתן היה להוכיח אותם ללא קושי, הוא שהוביל להכרעה הדרמטית. יכול להיות שאילו היו פרקליטיו של קצב "נכנסים" בא' מבית הנשיא (שהמקרה שלה לא הוכנס לתביעה) עד הסוף, יורדים לחייה עם פרטי פרטים, כפי שתפקידם מחייב, אולי היו מוצאים פה ושם בעיה כזו או אחרת, שהיתה מחלישה את התיק כולו. היום ברור שלא. אבל זו חוכמה שלאחר מעשה.
ההישג של הנשים היום הוא כל כך משמעותי עד שקשה להחליט מהיכן להתחיל. עשרות שנים של מאבק עיקש, נחוש, וכמובן צודק, של אלפי נשים עם מודעות ברחבי הארץ נשאו היום פרי. הנצחון הוא מוחץ. פסק הדין הזה הוא תעודת ביטוח לנשים רבות כנגד הטרדה מינית של גברים במקום העבודה. אבל גם כנגד אונס שמתבצע למרות שהיו לכאורה
שאלות כמו, למה היא הלכה אליו לבית המלון? למה היא הסכימה להפגש אתו בשעת ערב מאוחרת? למה? ולמה? ולמה? כולן ירדו כעת מהפרק. נותרו רק השאלה - האם האקט המיני התבצע בניגוד לדעתה של האישה, ותוך שהיא מבקשת שיפסיק. אם שני התנאים הללו מתקיימים, הרי שזה אונס, גם אם האישה הגיעה בלבוש פרובוקטיבי, הזמינה את הנאשם לביתה, רקדה לפניו ריקודי בטן. כדאי שהגברים יפנימו מהר את המסר הזה. אחרת הם יסתבכו.
אין יותר הקלות של כאילו-פיתוי, וכאילו הזמנה באשר לאונס או למעשה המגונה. רק האישה תקבע האם לקיים יחסי מין בהסכמה או שלא, רק היא אחראית לגופה ולגורלה, ואפילו אם מדובר על הסכמה, האם היא ניתנה מפחד לאבד את מקום העבודה, או כתוצאה מרצונה החופשי של האישה, ללא מערכת לחצים מאיימת.
עם זה מדינת ישראל מתחילה את השנה האזרחית החדשה, ומשאירה מאחור שנים של דיכוי בלתי נסבל של נשים במקומות העבודה. על זה יכולה א' מבית הנשיא לחוש סיפוק ואפילו שמחה. לחשוב שכל מה שעברה היה שווה. תלונתה נגד נשיא מדינה מכהן היא שפתחה את הדרך ואולי הצילה נשים רבות.
ועדיין נותר פתוחה ומסקרנת השאלה מדוע משה קצב לא קיבל את עיסקת הטיעון המפליגה בקלות האישומים נגדו, ובעיקר בעונש הזניח שהיה לצידה. תשובה אחת אפשרית היא שהוא באמת ובתמים לא סבר שמה שהוא עולל לנשים שעבדו תחתיו היה אונס, או מעשה מגונה, או הטרדה מינית.
הוא היה שבוי בנורמות הבזויות של השנים ההן, שגרסו שככה זה גברים, ומותר להם להתייחס אל הנשים העובדות אתם כאל רכושם הפרטי. אם כך מדוע אין כאן הגנה מן הצדק? כי אפילו באקלים של הנורמות ההן, הוא הלך קילומטרים רבים רחוק מדי. משה קצב היה עבריין מין סדרתי ואכזרי. למזלן של המתלוננות ושל ציבור הנשים בכלל, הוא לא הבין את חומרת מעשיו ואילץ את פרקליטיו לדחות את העסקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם