השיבה הביתה
מסוף 2003 כל מה שידעתי לעשות זה להיות ג'אנקי. פתאום אני כאן בחזרה ואני כל כך נקי שאפשר לחפוף איתי את הראש. מוזר להיות בארץ ולא לסור לשירותים הציבוריים הקרובים בשביל להסניף מה שאפשר
עוד לפני שאני מתחיל להסביר לה מהו "היותר" הזה, הפקיד מביקורת הדרכונים קורא לי לגשת אליו ואני צועד אליו עם פספורט ומבט שמסגיר 14 שעות טיסה רצופה. בזמן שהוא בוחן את החותמות בדרכון, אני חושב לעצמי שאם מסתכלים על זה מבחינת צפיפות החומר, אפשר לומר שעזבתי את ישראל במצב צבירה נוזלי ואני חוזר ארצה מוצק, קשיח. "אני רואה שלא היית כאן הרבה זמן", אומר הפקיד ומטביע את החותמת הממשלתית על הדרכון שלי. "ברוכים השבים". אני מחייך, לוקח את הדרכון בחזרה וגורר את עצמי יחד עם שאר עם ישראל המצטופף, הרועש והמזיע אל עבר איסוף הכבודה. אוי, כמה שהתגעגעתי. במשך שנתיים כל מה שרציתי זה להצטופף, להידחף, להידחק, להזיע.
כל כך התגעגעתי לישראליות הזו שלעתים חשבתי שהדבר הראשון שאעשה לאחר שאנחת בארץ יהיה לנסוע לקניון בבת ים ולהצטופף עם המקומיים אי שם בין קסטרו לרנואר. זו נשמעה לי כמו תוכנית טובה. אולי לא הכי טובה, אבל בטח יותר טובה מהתוכנית שהייתה לי בפעם הקודמת שנסעתי להיגמל בארצות הברית, לפני ארבע שנים וחצי. אז, מיד לאחר שסיימתי את המסלול המקוצר של מכון הגמילה, החלטתי שהכי טוב יהיה לחזור היישר לתוך שטחי האש של הצפון הישן בתל אביב, ופשוט להחליף את הקוקאין בפרמקולוגיה: את האבקות בכדורים, את הגרמים במיליגרמים, את הדילרים ברופאים, את התחנה המרכזית בבית המרקחת.
מיותר לציין שהתוכנית ההיא לא עבדה. החומר עצמו אולי השתנה אבל אני נותרתי אני. בשביל שתוכנית כזו תעבוד אני צריך להחליף את עצמי במישהו אחר. מישהו קצת פחות הרסני, מישהו שלא רובץ עליו כישוף והוא הופך כל לילה, כמו סינדרלה, לקומביין אנושי שקוצר בתי מרקחת, מרשמים וכל מי ומה שנקלע בדרכו.
אין לכם מושג כמה פעמים בשנתיים האחרונות שכבתי על המיטה שלי במרכז הגמילה, ושאלתי את עצמי למה כל תל אביב יכולה להסניף שורה פה, שורה שם ולהמשיך לתפקד, לקום לעבודה בבוקר, לנהל סוג של חיים נורמליים, ורק אני, ברגע שאני מתחיל עם זה, כלום לא מעניין אותי ואני מיד עובד במשרה מלאה של להשיג עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.
ולמה אף פעם העוד הזה לא מספיק? עד מתי אמשיך לנדוד בין תחנות משטרה, מחלקות פסיכיאטריות ומכוני גמילה? האם לנצח נגזר עליי להיות הנגמל המתמיד? פעם יצא לי להכיר איזה ג'אנקי מירוחם שהיה נוהג להזריק הרואין ואפדרין ארבע פעמים ביום, אחד כזה שיוצא ונכנס מבתי כלא וממכוני גמילה על בסיס קבוע. פעם הוא סיפר לי שכמו בשיר של מאיר אריאל הוא אומר לעצמו מדי בוקר, "גם מזה עוד נצטרך להיגמל". ואז הוא ממיס את כדורי האפדרין ואבקת ההרואין במים, מזריק את התמיסה ומתחיל את היום. אמרתי לו: "לא ידעתי שבירוחם מכירים שירים של מאיר אריאל".
אני עומד ומחכה למזוודות שלי שמאחרות להגיע. עומד ליד מסוע מס' 3 ומביט בשעון. על פי החישובים שלי אני נמצא כבר 25 דקות בארץ ועדיין נקי, נקי ושפוי. כל כך מוזר להיות בארץ ולא לסור לשירותים הציבוריים הקרובים בשביל להסניף את כל מה שאפשר. רק שתבינו, מסוף 2003 כל מה שאני יודע לעשות בארץ זה להיות ג'אנקי. ופתאום אני כאן ואני כל כך נקי שאפשר לחפוף איתי את הראש, כמו שאבא שלי אומר. אבל להיות נקי בלוס אנג'לס ולהיות נקי בארץ זה לא אותו דבר.
אם בלוס אנג'לס כל מה שאני יודע זה להיות נקי, גמול ושפוי, בארץ זה בדיוק ההפך: כאן כל מה שאני יודע זה להיות מוטציה פראית שחיה בשירותים ציבוריים, עם קשית ומטחנה, בתנוחת תקיפה, ומלוכלך. בארץ, כל דקה שבה אני נקי היא נס. ואני יודע שאפילו כשאני מגיע ארצה מצויד בשנתיים של ניקיון טוטאלי מסמים (ואלכוהול), עדיין המרחק ביני ובין להפוך למשאבת סמים ברוטאלית הוא זעיר מאוד, שביר למדי ורגיש להפליא. לאחר שהמזוודות שלי מגיעות אני צועד אל עבר אולם מקבלי הפנים. מרחוק אני יכול לראות את ארץ ישראל פורשת איברים ונוף, ואת אבי ומשפחתי המאמצת עומדים ומחכים לי.
ככל שאני מתקרב אליהם אני מבחין שכולם התבגרו מאז שראיתי אותם בפעם אחרונה, ואני מניח שזה אומר שכנראה גם אני התבגרתי קצת. כששואלים אותי מה בדיוק עשיתי שנתיים בלוס אנג'לס אני לא יודע מה לענות. אני מרגיש שאנשים מצפים לתשובה בומבסטית, לאיזו אלגוריה על סמים בעולם המודרני,
השלב הראשוני, שבו אתה צריך ללמוד לחיות את החיים כמו שהם, הוא הקשה ביותר. אנשים לא מסוגלים להעלות על דעתם עד כמה קשה בשביל ג'אנקי אמיתי לנהל חיים מהסוג הכי פשוט. בשנתיים במרכז גמילה ראיתי מאות מכורים מכל הסוגים: להרואין, לקריסטל מת', לאוקסיקונטין , לבנזודיאזפינים, לאמפטמינים, לקראק, לאקסטזי, לאלכוהול. מכורים שהזריקו את החומר, שעישנו אותו, ששתו אותו, שהסניפו אותו, שהחדירו אותו דרך הרקטום. גברים, נשים, סטרייטים, הומוסקסואלים, ביסקסואלים, טרנסקסואלים, טרנסווסטיטים. מהחוף המערבי, מהחוף המזרחי, מהצפון, מהדרום. ממיליארדרים עד להומלסים מהרחוב. חולי איידס, חולי צהבת מסוג B, מסוג C, עם שיניים, בלי שיניים.
ולכולם היה דבר אחד במשותף: הם לא סידרו את המיטה שלהם כשקמו בבוקר. אף אחד מהם לא חשב שזה חשוב. הדברים הקטנים, האפורים כביכול, הם הכי מסובכים בשביל המזריקים והמסניפים למרחקים ארוכים. לתכנן פריצה למשרדי חברת התרופות "נוברטיס" בפתח תקווה? לא בעיה. ללמוד כל פרט בתורת כתיבת המרשמים על פי הנחיות משרד הבריאות? קלי קלות. אבל לסדר את המיטה? זה כבר סיפור אחר. וכל יום? זו לא הפעולה עצמה כמו הרעיון שמאחוריה שהורג אותך. הרעיון שאתה צריך להתפשר, לוותר, לחיות את היומיום, את הסתמיות הכרונית - זה מה שהורג באמת.
שאני אתפשר? חס וחלילה. החיים הם שצריכים להתפשר ולהתגמש לפי התנאים שלי. מ-2006 עד 2008 חייתי ביקום משלי, תחת ההנחה שאף אחד לא יציב לי שום חוקים (פרט לכמה דילרים ולרוקח המחוזי). שנתיים הייתי ער שלושה ימים ברציפות (עם האמפטמינים הנכונים זה קל) שלוו בשלושה ימים של שינה. כתבתי רק מתי שבא לי (ושכל העורכים ילכו להזדיין), לא שילמתי חשבונות, גם לא כאלה שעברו לטיפול ההוצאה לפועל (וכשההוצאה לפועל עיקלה לי את חשבון הבנק פשוט עברתי להתנהל במזומן), וכל מי שאמר לי משהו על "מצבי הרע", אמרתי לו בחזרה את שהאמנתי בכל לבי: שהוא פשוט מקנא בי.
חשבתי שעליתי על הנוסחה לחיים הטובים. האמנתי שאני, ליאור (עמוס) דיין, יודע משהו שאתם לא יודעים. אני לא צריך להתפלש כמוכם בזוהמה של היומיומיות, בתורים של ביטוח לאומי, אני לא צריך להתלכלך בעבודות משעממות, במפגשים חברתיים/ משפחתיים טרחניים, כי אני ליאור (עמוס) דיין יותר חכם מכם. פשוט וקל. עד שזה התפוצץ לי בפנים. בוקר אחד, כמה חודשים לאחר שהתחלתי את הגמילה, התעוררתי, הבטתי סביבי, ושאלתי את עצמי: לאן הגעתי? אני נמצא בעיר שאני שונא, בחדר עם עוד כמה אמריקאים מטורפים מלאים בקעקועים שלא מפסיקים להטות את הפועל "פאק" בכל צורה, סדר היום שלי מורכב ממפגשים לא נגמרים עם מטפלים, יש לי חובות בגובה 70 אלף שקל, מעולם לא הצלחתי לזנק מעל הסטטוס של להיות "הבן/ הנכד של", ואני לא מצליח לא להרגיש חרא אפילו לרגע.
אני קם בבוקר ומרגיש כאילו בלעתי גיהנום והוא רותח לי בבטן, ואני הולך לישון עם ההרגשה שבלעתי גיהנום והוא רותח לי בבטן. לאן נעלמו החיים הטובים שמצאתי? איפה הנוסחה המזוינת שגיליתי? באותו רגע הבנתי שהפסדתי. ויותר מזה: הבנתי שלעולם לא אצליח לנצח את החיים. הם תמיד יביסו אותי, ואולי הגיע הזמן להתקפל, להירגע ולעצור את המלחמה.
בלילה שיצאתי מהארץ הגעתי לנתב"ג חבול ומוכה. כמה שעות קודם ניפצתי בקבוק בירה על ראשו של הבעלים של מועדון "הקלרה" בתל אביב וארבעת המאבטחים הגרוזינים שהיו לידו פירקו לי את הצורה. זה היה הקטע שלי בימי הסמים אחוזי התזזית, הייתי מתנפל על כל מי שלא בא לי טוב בעין-לא משנה כמה הוא גדול, חזק, עשיר או מקושר. ב-98 אחוז מהמקרים זה היה נגמר בכך שאני על הרצפה, זה שמקבל את המכות, אבל זה לא הזיז לי.
כל עוד יכולתי להגיד בגאווה שאני העפתי ראשון את הכיסא על הראש, הייתי מרוצה. במשך שנתיים של גמילה נלחמתי באינסטינקט המטומטם לגרור את עצמי למצבים שבסופם אני חוטף מכות. הרעיון היה לא רק להיגמל מהחומרים הרעילים אלא גם מהרעיונות הרעילים שרצים לי בראש. הרעיון היה לחזור לנתב"ג במצב יותר רגוע ושליו מהפעם האחרונה. לחזור לזירה כאדם חדש.
כשטסים אל על, מדינת ישראל מתחילה כבר במטוס. שורות-שורות של ישראלים יושבים במקומם, וקוראים במרץ את העיתונים שחולקו בחינם. הם נראים כמו קבוצה מאורגנת של סוסי ים שיצאו לטיול שנתי. אני הולך לשירותים, הישראלים מציצים בי מהמושבים שלהם בעודי צועד את הוויה דולורוזה שלי אל האסלה הכימית בסוף המטוס, ובינתיים אני שואל את עצמי אם זהו הצעד הנכון - לעזוב ככה את לוס אנג'לס עם המרצדס והבריכה של אמא והשקט הנפשי היחסי, לטובת שטחי ההפקר של מדינת ישראל. ואולי היה עדיף לי להישאר שם ולא להסתכן במעבר חזרה למדינת ישראל המטורפת, הסואנת.
אני ממשיך לחשוב על זה ב-850 קמ"ש, 30 אלף רגל מעל האטלנטי, ולפני שאני שם לב מהחלון כבר רואים את תל אביב והטייס מסביר שאנחנו תכף נוחתים. מלמעלה זו באמת נראית ארץ קדושה. מלמעלה לא רואים את הדחיפות בתורים, את נהגי המוניות שמחפשים את התייר שייפול להם לידיים, את הדאווין של כל הסמנכ"לים לענייני תוכן מקשת, מרשת, מהלוויין, מהכבלים. לא רואים את המפגשים הבוהמיינים בדירות שלושה חדרים וחצי מעל גן מאיר שמתחילים בטון של שיח ספרותי, ממשיכים עם כמה שורות של קוקאין גרוע, ונגמרים על המיטה בחדר השינה כששני מוזיקאים - אחד במיל', השני בדימוס - ושחקן טלנובלות מתחיל מזיינים יחד ילדה בת 22 שהגיעה העירה לפני חודש וחושבת שידבק בה זוהר מקומי דרך נוזלי הגוף.
מלמעלה לא רואים כמה שזה עצוב. ואחר כך אני נוחת. הטייס מכריז ברמקול ש"מזג האוויר ביעד נהדר". אני יוצא מהמטוס אל היעד ופני השטח נוגעים בי, המציאות מביטה בי מכל חלון, הלחות יורדת עליי כמו גרב אלסטי, לוחצת אותי, מגהצת לי את נקבוביות העור. אני פוגש את אבי ואת משפחתי המאמצת ואנחנו נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע לכיוון ההתחלה החדשה שלי בארץ. לאט לאט אני מבחין שכלום לא השתנה כאן, המדינה שנשקפת לי מחלון המכונית זו בדיוק אותה המדינה שעזבתי לפני שנתיים. פרט לכך שבדרך לחולון יש מנהרה, הכל נשאר אותו דבר. האנשים, המקומות, הצלילים, הנופים, הסוחרים, מאורות הסמים, בתי המרקחת - נראים בדיוק כמו שהיו לפני שנתיים. אני מניח שזה אומר שהשינוי הפעם הוא עליי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם