רועה צאן כרועה רוחני וכמנהיג פוליטי
לא מקרה הוא שמשה רבינו ודוד המלך, שני מנהיגים בולטים בהיסטוריה היהודית, החלו לעבוד כרועי צאן
אולם במשך שנים רבות, גם לאחר שהוא מתוודע אל אחיו העבדים ואל צרתם, גם לאחר שהוא מוכיח את העבד העברי אשר מכה את אחיו וגם לאחר שהוא הורג את המצרי, בורח ממצרים, ומציל את בנותיו של יתרו מן הרועים המתנכלים להן, אין הוא זוכה להתגלות כלשהי מאת הקב"ה ואף לא לרמז דק בדבר הגורל העתידי הצפוי לו. מתי ובשל איזה מעשה הוא זוכה סוף סוף להתגלות האל? על כך אנו קוראים בפרק ג: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה... וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי... וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, א-י).
משה הוא רועה צאן והוא מוליך את הצאן אחר המדבר. במעשים אלו הוא זוכה לרכוש את אמונו של האל ולקבל מידיו את משרת המנהיג הגואל של עם ישראל. האם יש בהצלחת הרועה בתפקידו כדי לרמז על יכולת עתידית של מנהיג לחבורה אנושית או שמא יד המקרה הוא? שאלה זו מתחדדת יותר כשאנו זוכרים שגם רבים אחרים מאבות האומה היו רועי צאן, כדברי אחד ממגורשי ספרד הרב יצחק קארו (דודו של מחבר השולחן ערוך): "ומצאנו האבות רועי צאן, ומשה היה רועה, ודוד עליו השלום היה רועה, והשבטים רועי צאן, ויוסף הצדיק היה רועה את אחיו בצאן" ('תולדות יצחק', בראשית פרק ד).
מה יש אם כן בתפקיד רועה הצאן כדי להכשיר את בעליו לתפקיד אחר נעלה יותר, של הנהגת חברה אנושית - הנהגת עם? דוד המלך בבואו לשבח את האל המגן על עם ישראל, ממשיל את אלוקים לרועה צאן בשירו "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" (תהלים כג). על מזמור זה נכתב בספר הזוהר: "רבי חייא פתח ואמר... מה הרועה מנהיג את הצאן ומוליכם למרעה טוב למרעה שמן במקום נחלי מים, מישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקדוש ברוך הוא כתיב בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב. אמר רבי יוסי דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו להרחיקם מן הגזל להנהיגם במישור והשבט בידו שלא יטו ימין ושמאל, כך הקדוש ברוך הוא, הוא רועה את ישראל להנהיגם במישור ובכל עת השבט בידו שלא יטו ימין ושמאל" (זוהר, פרשת שמות, כ ע"ב- כא ע"א).
כשם שהאלוקים הוא רועה אידיאלי כך הוא מחפש מנהיגים לעם ישראל מתוך אלו שהיו רועי צאן אידיאליים, כדברי המדרש בשמות רבה (פרשה ב): "ה' צדיק יבחן. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן... היה מונע הגדולים והיה מוציא הקטנים תחלה לרעות כדי שירעו הקטנים הרכה ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב השדה.
אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב: מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם - חייך, אתה תרעה צאני".
ועדיין נותרו שתי תהיות: האם מידת הרחמים היא מידה מספקת לתפקיד של מנהיג לאומי? האם מי שמגלה רחמים כלפי רכושו הפרטי יגלה בהכרח רחמים גם על עם ישראל בבואו להנהיגם?
על שתי שאלות אלו גם יחד עונה הזוהר (שם): "בא וראה מדוד שנאמר והנה רועה בצאן, ללמדך שדוד חכם גדול היה והיה רועה צאנו כדין וכשורה לפיכך עשהו הקב"ה מלך על כל ישראל... הרועה את הצאן כשהצאן יולדת הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו כדי שלא ילאו ויגעו ומוליכם אחרי אמותם
הבחירה ברועה צאן ראוי, לתפקיד של מנהיג לאומי, מסתברת אם כן כבחירה מוצלחת. וכשם שניתן לעמוד על קווי דמיון משותפים בין משה הרועה לדוד הרועה כך ניתן לזהות דרך התנהלות דומה בהנהגת העם אצל שני מנהיגים דגולים אלו: "את מוצא כל מה שעשה משה עשה דוד, משה הוציא את ישראל ממצרים, ודוד הוציא את ישראל משעבוד גליות. משה עשה מלחמה בסיחון ועוג, ודוד עשה מלחמה כל סביביו... משה מלך על ישראל ועל יהודה, שנאמר ויהי בישרון מלך, ודוד מלך על ישראל ועל יהודה. משה קרע לישראל את הים, ודוד קרע לישראל את הנהרות, שנאמר בהצותו את ארם נהרים. משה בנה מזבח, ודוד בנה מזבח, זה הקריב וזה הקריב. משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל... משה בירך לישראל באשריך, ודוד בירך את ישראל באשרי". (מדרש תהלים (בובר) מזמור א ).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם