"עדיף להיות ברברי חי מאשר תרבותי ומת"
ג'יי קרני, "שמאלני שהתפכח" יליד ארה"ב, חיפש שלווה ונחת בכרם שלום, 30 מטר מחמאס. לפני שבועיים זה כמעט עלה לו בחייו. ראיון
חייל צעיר, חמוש מכף רגל עד ראש, דוחף את ראשו פנימה לתוך המכונית ואז פותח במהירות את שערי הברזל הענקיים ליישוב. עוד מאה מטר ואנחנו בתוך הבית הקטן של משפחת קרני-הדס, מוקפים שלושה ילדים סקרנים. 30 מטר מאיתנו החמאס, והפער בין הסלון החמים לפחד שבחוץ מבעית. הם צוחקים. הבהלה התל אביבית שלי משעשעת אותם.
הגזרה המתחממת הפכה את קרני, גבר חביב בעל מראה בריוני ושם מסקרן (ג'יי-ג'וזף-ג'יימס), לדמות מבוקשת עבור התקשורת, אבל הוא העדיף עד עכשיו לא לדבר. "הדעות שלי לא פופולריות", הוא מסביר בפשטות שיש בה יושר. "אנשים לא אוהבים לשמוע דעות מהסוג שלי, אז החלטתי לשתוק".
הוא נולד בארצות הברית, אבל שורשיו הסקוטיים והאיריים מתגלים בקעקועים שעשה - כמנהג אבותיו, הלוחמים הקלטים - ברגע שהפך למאבטח היישוב. כשהיה בן שנתיים נפרדה אמו מאביו, עלתה לארץ והתיישבה בנתניה, שם התגורר עד לפני שבע שנים והתפרנס כמדריך הגנת הטבע בכל הארץ.
בגיל 37 החליט להפסיק להתרוצץ, להפוך לחקלאי ולהתמקם בקיבוץ השיתופי כרם שלום. הוא התאהב בנוף, התחתן עם ברוריה מפתח תקווה ויחד הם מגדלים שלושה ילדים, ואומרים במקהלה של קול אחד: "כאן הבית". ולמשפט הזה יש כאן תפקיד מפתח.
שלוש פעמים נפלו פצצות מרגמה קרוב מדי לג'יי קרני. בפעם השלישית,
הרכב הממוגן שלו לא התניע, והוא עלה על רכב רגיל והתחיל לסייר בשטח היישוב. תוך כדי נסיעה, במרחק מטר וחצי ממנו, נפל פצמ"ר נוסף. שני רסיסים בגודל של שבעה מילימטרים חדרו לצווארו, קרוב מאוד לעורק הראשי. הוא הודיע בקשר שנפצע, הפראמדיק שהוזעק למקום קבע כי מדובר בפגיעת ראש-צוואר, ואוטומטית הוא הוטס לסורוקה.
"רבע שעה אחרי שהוא נפגע מתקשרת חברת קיבוץ להודיע שג'יי נפצע מפצמ"ר", מספרת ברוריה הדס, בת זוגו. "אני מקשיבה להודעה בטלפון, הילדים ישנים סביבי, אני מתרוממת ויוצאת מחדר הביטחון, מדליקה סיגריה ואומרת לעצמי, עכשיו אני אעשן ואחשוב שבע דקות, עד שתיגמר הסיגריה.
"עמדתי ליד החלון שממנו חדר בעבר רסיס של פצמ"ר, ואני שואלת את עצמי אם נבון לעמוד דווקא שם, אבל אני חייבת לנשום ולראות את השמים, זה תמיד מרגיע אותי. זה היה הלילה הראשון זה המון זמן שהפצמ"רים לא הפסיקו ליפול, אחד אחרי השני. בדרך כלל אני מרשה לילדים לצאת לעשות פיפי, באותו לילה לא הרשיתי, לא היה רגע שקט. חדר הביטחון רעד.
"אני צריכה או לא צריכה להודיע לאמא שלו בת ה-83, חשבתי לעצמי, ועם הנשיפה האחרונה החלטתי לא להודיע. לא ידעתי שבערוץ 2 כבר שידרו את הצילומים של הפציעה. אחר כך התחילו טלפונים שנמשכו שעתיים. לא יכולתי להוציא את הילדים לגן ולבית ספר, כי כל אחד צלצל לשאול איך הוא יכול לעזור. דקה אחת לא הרגשתי לבד. הרגשתי מוקפת ואהובה, ולרגע אחד גם לא שאלתי את עצמי למה מכל המקומות בעולם אני בוחרת לחיות פה".
בינתיים, בבית החולים, בדיקת סי-טי מגלה את הרסיס בצווארו של ג'יי, ומתחילים דיונים בין הרופאים. מתברר שהניסיון הרפואי מוכיח שחיטוט וחפירה עם סכין מנתחים במרחק כזה מהעורק מוביל לבעיות וסיבוכים, ואחרי 24 שעות מחליטים לא לנתח. מיקום הרסיס, אומר ג'יי, הלחיץ את הרופאים. עם הרסיס בצוואר הוא נשלח אחרי שלושה ימים הביתה, וההחלטה הראשונה שהוא קיבל היא להפסיק לעשן. עד אז, עישן שתי קופסאות ביום. עכשיו הוא פותח בכל עשר דקות נייר מרשרש של סוכרייה, במקום סיגריה, סופר את הדקות כדי לחזור כבר לעבודה.
"הייתי מוחק אותם", הוא אומר עכשיו. האיש שגר הכי קרוב למוצבים של החמאס הגיע למסקנה שאין פתרון אחר. "לפני שבע שנים הייתי בצד השמאלי של המפה, תמכתי גם בנסיגה מעזה, חשבתי שאקבל שקט. ברגע שיצאנו הם פתחו באש. נוכחתי שרק מכה של מחיקה תשנה פה את התמונה.
"לפני יומיים ראיתי את המנהיג שלהם בטלוויזיה עומד מול כל החמאס וצועק 'אני רוצה שחרור פלסטין מהנהר עד הים'. במצב כזה אין לך שום ברירה אלא להמשיך להילחם. אני אולי קיצוני, אבל מבחינתי, איך שאני מבין את מערך הכוחות כיום, רק מכה כואבת מאוד תעזור. צריך להוריד אותם לתקופת האבן, להרוס הכל. תשתיות, אנשים, מבנים. למחוק.
"בעופרת יצוקה לא עשו את זה. לא נגעו בכל החלק הדרומי שמשם יוצאים כל הפיגועים היום. אני יודע שהדעות שלי לא מקובלות, שקשה לאנשים תרבותיים לשמוע אותן, שכל הקשקשנים יתחילו לדבר ולבקר, אבל אני דואג לילדים שלי. זה מאוד נחמד להיות תרבותי מת. אני מעדיף להיות ברברי חי".
הדעה שהוא מציג התגבשה במהלך השנים האחרונות. הפציעה שלו היא נקודה אחת על רצף חומרי נפץ שמומטרים עליהם כמו גשם, כל אחד מחדד את המסקנה קצת יותר. "בחטיפת גלעד שליט זאת הייתה הפעם הראשונה שירו עלינו פצמ"רים", הוא מספר.
"כיתת הכוננות ההתנדבותית של היישוב עלתה על נשק ואפוד ויצאנו לשטח, השעה הייתה חמש בבוקר, הירי היה מהמגדל הסמוך אלינו, ראינו מחבלים רצים לעבר החיילים, ירו להם בראש וחטפו את גלעד. 500 מטר מהקיבוץ. 30 מטר מהגדר. עברו ארבע שנים וחצי. מאז ועד היום זה לא נפסק".
בערב פסח לפני שלוש שנים, הוא אומר, היה עוד שיא. 25 פגזים נורו על הקיבוץ בתוך דקה וחצי. מערכת החשמל נפלה. "תוך כדי כך אנחנו מקבלים דיווח על חדירת מחבלים, על פצועים לכוחותינו, ועל שלושה רכבי תופת שהתפוצצו על שער הגדר של היישוב", הוא מספר.
"רכבי התופת היו רכבים קרביים שצה"ל נתן במתנה למשטרה הפלסטינית, והם הפכו אותם לרכבי תופת. למזלי יצאתי לשטח עם רכב ממוגן שעל המנוע שלו נפל פצמ"ר וניצלתי. שלוש פעמים נפל לידי פצמ"ר, בפעם לפני האחרונה זה היה חמישה מטרים ממני, הפלתי את עצמי על הגב ועד היום אני עם חגורות גב.
"בערב סוכות לפני שלוש שנים, ברוריה יצאה עם גרעין בני הנוער שמשרתים פה לבילוי בפאב בניר יצחק. התחילו קסאמים, שערי היישוב נסגרו, ברוריה והחבר'ה של הגרעין נשארו בניר יצחק, ואני, בלית ברירה, עזבתי את הילדים לבד בבית ויצאתי. הביטחון של כל הקהילה הזאת שנקראת כרם שלום הוא באחריותי".
כבר שש שנים שהם חיים יחד במציאות המתוחה הזאת. היא בת 39, בתם של של שני דיפלומטים בכירים במשרד החוץ הישראלי, ובעבר חיה ועבדה בצרפת והיום - בחברת מחשבים גדולה. היא נוסעת שלוש פעמים בשבוע למרכז הארץ ומרוויחה משכורת מכובדת.
הוא בן 43, מכהן כבר ארבע שנים כרכז הביטחון של כרם שלום ומרוויח אף הוא משכורת טובה. הם דוברי שפות זרות, בעלי מקצועות רווחיים ובוחרים, באופן מודע וחופשי, להתגורר ולגדל ילדים 30 צעדים מהחמאס.
אז למה לכם לגדל דווקא כאן שלושה ילדים? אני שואלת אותם. "מבחינתי זה בכלל לא משנה אם אני גר כאן, או בפתח תקווה, או בתל אביב", אומר ג'יי. "אחי היה בשטח הפיגוע בבית ליד, אחותי הייתה פעמיים בפיגוע בקניון בנתניה, אני הייתי במלון פארק בנתניה חצי שעה לפני הפצצה. אז מה זה משנה באיזו עיר בארץ חיים? ולגבי חו"ל, זאת שאלה אבסורדית, בשבילי זה כמו לשאול אם לחזור לאושוויץ.
"הבעיה היא עם המדינה. אנשים שחיים במרכז לא מגיבים למה שקורה פה, לא מתעניינים, לא מתייחסים. אולי הם אומרים לעצמם, מקסימום נעבור לניו יורק. זה כמו השיר הנהדר של טיפקס, 'ואת בתוך הג'יפ שלך, את לא פותחת רדיו'".
הם חיפשו, ככה הם מסבירים, מקום שירגישו בו בתוך קהילה. זה הדבר הכי מרכזי בחיים מבחינתם. וגם מקום שהאוויר בו נקי, שכולם חיים יחד באותה רמה כלכלית. בכלל לא מטריד אותם שאנשים אחרים בקהילה מכניסים פחות לקופה המשותפת, התקציב החודשי של כל משפחה, 6,000 שקל, נראה להם מספיק. כסף ממש לא מעניין אותם.
"באופן יחסי, מתוך 24 שעות יש פה חצי שעה של גיהנום", אומר ג'יי. "כל השאר הוא שלווה גדולה. שקט גדול". ברוריה מהנהנת בהסכמה מלאה. "כאן", היא ממשיכה, "אני לא פוחדת שאיזה סוטה יחטוף את הילדים שלי, מערכת החינוך נפלאה, ואני בטוחה יותר מאשר בכל מקום שחייתי בו". בפריז, היא אומרת בחיוך, הרגישה ניכור ובדידות.
הם כמעט לא רבים, היא אומרת. רק על מי יקפל את הכביסה. בשבע בערב הם צועדים עם הילדים לחדר האוכל, אחר כך מטיילים עם הילדים למועדון, שם יש סנוקר, תה קפה ובירה. מי שיש לו כוח ממשיך לפאב "הפצמ"ר" ("פאב ציוני מול רפיח"), שם רוקדים עד השעות הקטנות של הלילה.
ושני האנשים האלה, שיכולים היו לגור בכל מקום בעולם ובחרו לגור במקום מורט העצבים ביותר בכל הארץ, יוצאים כל ערב אחרי שהילדים נרדמים לשבת בחצר מתחת לכוכבים ויודעים: אין בכל העולם מקום אחר שהיו רוצים לחיות בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם