רה"מ נתניהו מציג: שיטת הפלסטלינה
הוא יודע שאין פתרון מלבד שתי מדינות, אך לא מאמין שיש סיכוי להסדר. למה לו לבחור צד כשאפשר לדלג וללוש את המציאות כרצונו?
אבל באותו זמן בדיוק, הוא גם מאמין שאין שום סיכוי להשיג הסדר כזה, שאבו-מאזן בחיים לא יחתום על שום דבר כזה, ושבסוף התהליך הוא יישאר בלי כלום. גם ויתר על הכל וגם לא הביא שלום. בדיוק כמו ברק אחרי קמפ דיוויד. במקרה כזה, חושש נתניהו, הוא יאבד את גרעין התמיכה שלו. את ה"בייס". הוא לא רוצה לאבד את הבסיס. הוא לא רוצה למצוא את עצמו מקושש קולות במרכז ובשמאל ומגורש בקלון. הוא נחוש בדעתו לרוץ לבחירות בפעם הבאה כמנהיג הימין. לשם הוא שייך.
אין לו שום כוונה לוותר על התפקיד הזה לאביגדור ליברמן. גם אם הימין כבר לא מה שהיה פעם, וגם אם הוא בעצמו כבר הכיר בעקרון שתי המדינות וכבר סיפר למי שצריך לספר, בתוך החדר, שצריך לסגת לקו הגדר, להשאיר את הגושים ולחלק את הארץ. בקיצור, ביבי גם וגם. אין מקל ארוך מדי בשבילו. לעולם ימשיך להתאמץ ולהחזיק אותו בשני קצותיו, גם אם יש סכנה ברורה ומיידית שבסוף ישבור את הידיים.
גם בליכוד אפשר לשרטט קו שבר. בצד אחד, הימין המסורתי. בגין וריבלין הם האידיאולוגים והתיאולוגים הגדולים של המחנה הזה. בוגי יעלון הוא הפטרון המבצעי. הוא הגיע לשם לא בגלל החינוך בבית אבא (שם דווקא תורה אחרת), אלא בגלל ניתוח מפוכח של המציאות. אדלשטיין וזאב אלקין האופרטורים הפוליטיים. מאחוריהם הצעירים, המורדים בפוטנציה, ציפי חוטובלי לוין ודני דנון גם.
אנשי המחנה הזה, שאין שום דבר שמבדיל אותם מאנשי קדימה, חושבים שההתנחלויות המבודדות, שבהן מתגוררים כ-70 אלף ישראלים, הן נטל כבד על צווארה השחוח של ישראל. ושעדיף להיפרד מהפלסטינים כאן ועכשיו. מנהיגים את המחנה הזה דן מרידור ומיכאל איתן. אבל יש בו רבים וטובים. וגם מפתיעים. גם כאלה שהתבטאו בתוקף נגד ההקפאה השנייה. הם יהיו מוכנים לפרט את דעתם בשיחות סגורות מאוד, עם ערבות בנקאית משמעותית לכך שלא ייחשפו.
מתי
מרידור, נכון לעכשיו, הוא האיש האמיץ. כמעט היחיד שאומר את דעתו בקול רם.
כמעט כל שבוע הוא יושב בחוג בית. הקהל הוא חברי מרכז הליכוד. האחרון היה ביוקנעם. הוא מישיר מבט אל החברים ואומר להם שזהו, החלום נגמר, צריך לסגת לקו גדר ההפרדה, צריך לפנות יישובים, צריך ליטול את ההובלה, ליזום, לחלץ את ישראל מהמצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעה. נכון, יכול להיות שאי אפשר כרגע להגיע לנוסחה ולהסכם (מרידור מתנגד בתוקף לחלוקת ירושלים), אבל צריך לחלץ את העגלה מהבוץ.
מה שהוא מציע זה לא התנתקות נוספת, הוא אומר שהקודמת נכשלה (למרות שאם היה רלוונטי באותם ימים היה כנראה מצביע בעדה), ולכן צריך להפיק ממנה לקחים. היישובים והמתיישבים יוצאים, אבל צה"ל נשאר. הביטחון בידיו. מרידור מדבר על האילוצים, על הזירה הבינלאומית, על הדה לגיטימציה, על הכירסום במעמד של ישראל בעולם. ובכל פעם הוא מופתע מחדש. כי לפני כמה שנים, היה נאום כזה בחוג בית ליכודי גורם לגירושו המביש מהמקום. היום, החברים מקשיבים. כמעט לא מתקוממים. חלק גדול מהם מסכימים. זה קורה לו כל שבוע מחדש.
השבוע, בכנסת, הוא חלק חוויות עם מיכאל איתן. מתברר שגם איתן באותו מצב. גם הוא מדבר על זה כל הזמן, וגם הוא כמעט לא חוטף על זה ביקורת בבית פנימה. יחד הם החליפו חוויות. האם זה אמיתי? האם משהו קרה לאנשים? האם יש שינוי של ממש בשטח? מוקדם מדי לקבוע. מה שבטוח זה שהמבוכה רבה. כוחם של אנשי פייגלין במפלגה עדיין גבוה. גם הימין האידיאולוגי חי ובועט בתוכה. אבל עושה רושם שבפעם הראשונה מתגבש בליכוד גם כוח מתון, פרגמטי, כזה שהשלים עם המצב ומיישר קו עם המציאות. המבוכה הזו זועקת למנהיגות, שאיננה.
הבעיה העיקרית של בנימין נתניהו היא שבקרוב מאוד יבוצע בו ניסיון כוחני להסרת מסכה. האמריקאים החליטו שנמאס להם מהמשחקים והם דורשים תשובות. נאומה של הילרי קלינטון ביום שישי האחרון ב"פורום סבן" בוושינגטון היה ברור ונוקב. הם רוצים לקבל את העמדה הישראלית בכל עמדות הליבה.
הם רוצים לשרטט את הטבלה. עמודה אחת תחת האות P (פלסטינים), עם כל מה שהפלסטינים מוכנים לו בסוגיות הגבולות, הביטחון, הפליטים, המים, ירושלים וכו', עמודה אחת תחת האות I (ישראל), עם כל העמדות המפורטות כנ"ל. ואז תתווסף למשוואה הזו עמודה נוספת, תחת האות U (ארצות הברית), או O (אובמה), לא ממש משנה איזו אות, ובה הצעות הגישור האמריקאיות.
נתניהו מפחד מאוד מהעמודה שלו, שתאלץ אותו לחשוף עמדות ולהפסיד עולמות. האם יחשוף את עמדותיו האמיתיות? קודם הוא צריך להחליט מה מדעותיו הן האמיתיות. אם יירשם שם מה שהוא נוהג להגיד לאובמה ופרס, יפיל אותו הימין. אם יחשוף את העמדות שהוא אומר למתנחלים, יוקיע אותו העולם והממשל האמריקאי ימחק אותו.
אבל את הפחד האמיתי פוחד נתניהו מהעמודה של האמריקאים. מהצעת הגישור של אובמה. היא נרקמת והולכת, עכשיו היא נראית סבירה ומתקרבת, ונתניהו ממש לא רוצה בה. הוא זוכר מצוין את הצעת ג'יימס בייקר, שיצחק שמיר בזמנו נדרש לענות עליה "כן" או "לא". נתניהו לא רוצה ללכת לבחירות הבאות כשמעל ראשו מרחפת דילמה קיומית כזאת.
בסיוטי הלילה שלו הוא רואה את ציפי לבני אומרת "כן" מהדהד לאובמה, זוכה לכבוד מלכים, והוא נחנק בחיבוקו של אלי ישי והימין הקיצוני. הוא יודע שבמצב כזה יאבד את העמימות המדינית שלו, את יכולתו להמשיך לרקוד על כל החתונות ולרמוז רמזים לכל המחנות. הוא יצטרך לבחור צד. להחליט. את זה, אנחנו כבר יודעים, הוא לא יודע לעשות.
מצבו הנוכחי בממשל האמריקאי בכי רע. אחרי ירח הדבש הקצר בקיץ, הצדדים מתפכחים. הילרי קלינטון אומרת עליו, בשיחות סגורות, דברים קשים. האמון השברירי שהחל לנבוט, נפרם ואיננו. האמריקאים הבינו שמהעץ הזה הם כבר לא יסחטו מיץ. הם כבר לא לוחצים לצירוף קדימה לממשלה. עושה רושם שהם די מיואשים. כל מה שמעניין אותם עכשיו זה לחשוף את פניו האמיתיות של נתניהו. לאלץ אותו לבחור. הם יפעילו עליו מכבש אדיר. נקמתם תהיה אולי קרה, אבל כואבת.
אפשר היה להריח את הסימנים של כל זה בוושינגטון השבוע. ובעיקר בנאומה של קלינטון. אבו-מאזן ופיאד זכו שם לאינספור שבחים, בנושאים שונים. השם נתניהו כמעט לא הוזכר.
"פורום סבן" מתקיים כבר שנה שביעית ברציפות. מיזם מרתק. חיים סבן, הישראלי הכי מצליח באמריקה, ישב פעם עם מרטין אינדיק ושאל איך הוא יכול, לדעתו, לתרום לתהליך השלום. אינדיק הציע לסבן להקים "מכון חשיבה" (think tank) במכון "ברוקינגס". סבן אמר שזה נשמע רעיון מצויין, ושאל מה זה ברוקינגס. היום הוא כבר יודע.
הפורום מתקיים פעם בשנה, לסירוגין, בוושינגטון ובירושלים. מטרתו היא להעמיק ולחזק את הקשר בין ישראל לאמריקה, תוך טיפוח תהליך השלום. סבן מביא לשם את כל העולם ואשתו (במקרה הזה לאשתו קוראים הילארי), בכירי הממשל המכהנים, וגם אלה שכבר לא, בכירי מערכות המודיעין והצבא מארצות הברית ומישראל, פוליטיקאים ישראלים בכירים (השנה באו מכאן אהוד ברק, דן מרידור, ציפי ליבני, שאול מופז, דליה איציק, צחי הנגבי ואחרים), פוליטיקאים אמריקאים בכירים מאוד (ג'ו ליברמן, ג'ון מקיין, הווארד ברמן, אריק קנטור, רשימה מאוד חלקית), אנשי כלכלה, חברה, אפילו פילוסופים ועיתונאים.
הפאנלים שמתקיימים במהלך שלושת ימי הפורום סגורים לגמרי לתקשורת, אסור לצטט מתוכם, ולכן הם מתאפיינים בכנות יוצאת דופן ומאפשרים לצד האמריקאי ולצד הישראלי להתערטל ולדבר בלי מסכות. במסדרונות אפשר לראות את אפרים הלוי מפטפט עם ג'ורג' טנט, את תום פרידמן עם נחום ברנע, גיורא איילנד ודן שפירו (מבכירי המועצה לביטחון לאומי), משה קפלינסקי ואליוט אברהמס, איתמר רבינוביץ ומייקל אורן ועוד אין ספור שילובים והיכרויות מרתקות שמובילות לסיעור מוחות נדיר.
השנה זומנו לפורום גם אנשי כלכלה בכירים, ואפילו בנקאים. את הצד שלנו ייצגו יאיר סרוסי מבנק הפועלים, רקפת רוסק-עמינח מבנק לאומי, אפילו אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על (איך יכול להיות שכשאנשים בקליבר של שקדי מגיעים לשוק הפרטי הם יכולים לבצע מהפך אדיר כזה בחברת התעופה הלאומית, אבל העולם הפוליטי גורס אותם לאבק תוך קדנציה ורבע?). ואפילו פילוסופים.
אחד הפאנלים הכי מיוחדים השנה היה זה בו ישבו הפילוסוף הישראלי משה הלברטל, איש הרוח האמריקאי ליאון ויזלטיר, העיתונאי דיוויד ברוקס ("הניו יורק טיימס") ונחום ברנע. הנחה תום פרידמן. הנושא היה השינויים בחברה האמריקאית ובחברה הישראלית.
והיה פאנל שעורר כמה מחשבות נוגות. הנחה אותו ארי שביט, והשתתפו ארבעה נבחרי ציבור אמריקאים בכירים: הווארד ברמן (חבר קונגרס, יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, מגדולי ידידי ישראל), אריק קנטור (רפובליקן, מנהיג הרוב הטרי בבית הנבחרים), ג'ו ליברמן (היום עצמאי, לשעבר מועמד לסגן נשיא) וג'ון מקיין (המועמד לנשיאות). שלושה מהארבעה יהודים, כולם תומכי ישראל מושבעים, שני רפובליקנים, דמוקרט ועצמאי, שחלוקים בדעתם בחלק גדול מהנושאים ונמנים עם מפלגות יריבות.
היה תענוג לשמוע אותם. רהוטים, מנומסים, בהירים, חדים, בעלי חוש הומור, תרבות ויכולת דיבור וויכוח מעוררי כבוד. בשלב מסוים קמה מהקהל גם ניטה לואי, חברת קונגרס דמוקרטית יהודייה, ושאלה את אריק קנטור הרפובליקן שאלה קשה. היא מתחה עליו ביקורת מרומזת, לא לפני שחלקה לו כבוד. הפאנל הזה המחיש איך אפשר לקיים מערכת פוליטית עמוסת חילוקי דעות קשים, קטבים, ויכוחים וניגודים, בלי להרים קול. איך אפשר להציג תזות מנוגדות בלי להעליב, איך אפשר לקיים ויכוח קשה תוך חלוקת קרדיטים הדדית נדיבה.
אפשר היה גם להווכח ברמתם האישית של נותני הטון בפוליטיקה האמריקאית. באיכותם, בערכיהם, בכישרונם. נזכרתי במסדרונות הפוליטיים המיוזעים שלנו ונתקפתי קנאה עזה. נכון, בשעת קמפיין מזדהמת גם הזירה הפוליטית האמריקאית בלא מעט הכפשות, תשדירי הסתה והפחדות, אבל החיים עצמם כאן נראים אחרת לגמרי.
בנימין נתניהו חגג ביום רביעי עם חיילים מתגיירים כאילו הוא היה זה שסלל עבורם את הדרך לגיור חוקי בישראל. זה קרה אחרי שזיגזג בעצמו לא מעט, הכריז שיתנגד לחוק, ואחר כך שיתמוך בו, ובסוף נתן חופש הצבעה (ותמך), אבל ברור שכל מה שביבי רצה לעשות זה להתיישב לאביגדור ליברמן על הבלטה ולהתמודד אף הוא על הקול הרוסי.
בכלל, האימה העיקרית של נתניהו היא מחיבוק הדוב של החרדים בכלל, ש"ס בפרט, ואלי ישי במיוחד. בקדנציה הראשונה שלו היה זה אריה דרעי שהוריד את נתניהו ביגון שאולה וסייע לצבירת המסה הקריטית שהובילה לגירושו. הפעם משחק בתפקיד הזה ישי. לכן מיהר נתניהו לברך על חוק הגיור הצבאי כאילו מדובר במעשה ידיו להתפאר, וכאילו לא יהיה נסיון לקבור את החוק הזה קבורת חמור עם שובו של הרב עמאר ארצה.
מי שפתר את התסבוכת סביב החוק, ביום רביעי האחרון, היה יו"ר הקואליציה זאב אלקין, שהציע להנהיג חופש הצבעה, ובכך לא אילץ את הצדדים לעלות על עצים גבוהים מדי (אם שרי ש"ס היו מתנגדים, צריך היה לפטר אותם, או להצטייר כסמרטוט).
אבל רחוק מעיני הכנסת, או המתגיירים, ממשיך להתנהל כאן קרב לא פשוט על השפיות. החרדים מנסים לכבוש לעצמם עוד ועוד נתחים מהציבוריות הישראלית. צריך להדגיש: לא מדובר בכל החרדים. רובם הגדול של החרדים בישראל הם אזרחים שומרי חוק שאין להם עניין להרע לנו או להשתלט על חיינו. הם גם מסתייגים מהפעילות האלימה והבוטה של המיעוט. הם מתחילים להתגייס במספרים גדלים, הם גם מתחילים לצאת לעבוד במספרים מעודדים.
ועדיין, קשה להתעלם מתופעות כמו מה שקורה עכשיו סביב הנסיון להצעיד את התחבורה הציבורית בארץ קדימה ולהתקין באלפי האוטובוסים מסכי מידע דיגיטליים משוכללים. מדובר במסכי "לד" משוכללים שאמורים להכיל פרטים חשובים כמו הזמן לתחנה הבאה, פקקים, זמן הגעה משוער, שעה, מזג אוויר ועוד. כנהוג בעולם הנאור.
המסכים יכולים לכלול גם אודיו וגם וידיאו ולהתנוסס באלפי האוטובוסים בישראל. אגד, חברת ההיסעים הגדולה בארץ, כבר ביצעה פיילוט מוצלח מאוד בנתניה. נחתם חוזה והכל נראה טוב ויפה. אלא שאז קם פלג חרדי קיצוני והטיל וטו. למה? ככה. יכול להיות שהם חוששים שעל המסכים הללו יוקרנו פרסומות שיפגעו בצניעות, או במה שמכונה "רגשות הציבור". ויכול להיות שזה יזכיר לחרדים שאפשר גם להיכנס לאינטרנט. עדיף להמשיך להסתגר בתוך העיירה.
ומה אתם חושבים שקרה בעקבות הווטו הזה? נכון, חברות ההסעה ירדו מהרעיון. חברי הכנסת מוץ מטלון (ישראל ביתנו) ואילן גילאון (מרצ) מובילים קמפיין ציבורי, הוגשו אינספור חוות דעת משפטיות שלפיהן ההתקנה של מסכי המידע חיונית, נחוצה, ותואמת את דרישות חוק הנגישות, אבל כל זה לא הועיל. צריך להדגיש שמסכי המידע הללו חיוניים במיוחד לנכים מכל הסוגים, שתלויים בהם לצורך תפקוד שוטף. "נגישות ישראל" הגישה עתירה לבג"ץ, שר התחבורה שנשאל על דעתו בנושא מתחמק ("נמתין לבג"ץ"), והמדינה כולה בת ערובה לפלגים הכי קיצוניים, הכי קשים, שמחליטים לפסול, ובמומם פוסלים.
אגד, למשל, מקבלת מהמדינה סובסידיה של מיליארדי שקלים בשנה. היא מוותרת על כלל הציבור כדי לא להסתכסך עם קומץ חרדים. הרי כבר הוצע להם שבאזורים חרדיים לא יהיו מסכים, ושהתכנים המשודרים במסכים הללו יאושרו מראש על ידי הבד"צים למיניהם, אבל לא היה עם מי לדבר. הם עוצרים את ההתקדמות הטכנולוגית של מדינה שלמה, ואין פוצה פה ומצפצף.
תנועת "ישראל חופשית" החליטה להוביל מאבק ציבורי בנושא הזה, שאמור היה לצאת לדרך בסוף השבוע בו פרצה השריפה הגדולה בכרמל. נכון, יש בעניין דיון משפטי, אבל ראוי שיהיה גם דיון ציבורי. אם לא נתעורר כשמנסים להשחיר לנו את מסכי המידע באוטובוסים, נמצא יום אחד שהשחירו גם את המסכים בסלון.
תיקון: לפני כמה שבועות נכתב שיאיר רגב פוטר ממשטרת ישראל. בעקבות בדיקה התברר כי רגב התפטר מיוזמתו, ולא פוטר. את הנסיבות שהובילו להתפטרותו אין טעם לפרט כאן.
אקו"ם