"זאב אבן חן לקח על עצמו משימה קשה"
אורנה שמעוני, ממקימות ארבע אמהות, מחבקת את אביה של טופז אבן חן-קליין שנספתה באסון בכרמל. "יש לתעל את הכאב לניסיון לתקן"
היא הצטרפה לתנועת "ארבע אמהות" והייתה בין המובילות ליציאה מלבנון. הכעס הגדול שנשמע בדבריו של ניצב בדימוס זאב אבן חן, ששכל את בתו, טופז, באסון האוטובוס בשרפה בכרמל, לא השאיר אותה אדישה.
"אני לא רוצה 'לצנן' את זאב ואת המשפחות האחרות ולהגיד להם 'זאת לא הדרך'", אמרה, "אבל חבל לי על 43 המשפחות, שכל עולמן חרב. אני אומרת להן 'המחאה הזאת לא תתרומם'. היא לא יכולה להתרומם, וחבל לי. אני לא מאמינה בפעילות מחאה שאין לה מהלך לאומי, מוסרי, חברתי וחינוכי".
"אסון הכרמל הוא אסון נוראי, קשה", היא אומרת. "43 משפחות נפלו לתהום השרפה, שזה נורא ואיום. מחאה שהיא אחרי אסון נורא. היא לא מובלת לכיוון לאומי. אפילו לא לכיוון של חקר משטרת ישראל ומכבי האש. זאת אומרת, חקר של כוח ארגוני שנוהל אולי לא נכון ותוקצב לא נכון. אני לא מאמינה במחאות כאלה. אני מאמינה במחאה ציבורית, שהיא לאומית.
"הם רוצים ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזאת לא תביא את מה שהם מחפשים. הפקת לקחים, שינוי הפיכת מכבי האש לארגון לאומי, ולא סקטוריאלי, שמנוהל על ידי מועצות ועיריות. ועדת חקירה ממלכתית תימשך שנה וחצי ותהיה בעיקר פרנסה לעורכי דין ולניסיונות לעריפת ראשים.
"אני אומרת את הדברים מתוך כאב והזדהות עם אסונו הנורא של זאב אבן חן. כשאנחנו נאבקנו בעניין לבנון, היה ברור שזה מאבק עתידי. פה, זאב אבן חן אמר 'נכון,
"מבקר המדינה כבר כתב מסקנות וחקר והוא גם ימשיך לחקור. חקירה נגד ביבי? אין טעם להוביל דרישה שראש ממשלת ישראל יתפטר או יעמוד בחקירה פלילית. אין פה מקום לחקירה פלילית. זה לא ראש הממשלה הזה. זה קו שהובל, שנים ארוכות. זאת מדיניות. אי אפשר להגיד שמי שפועל בניגוד להשקפת עולמי, אני אושיב אותו למשפט פלילי. אל תבחר בו. תיאבק מאבק ציבורי. נכון. גם אני רוצה שייקחו אחריות. אבל אני לא חיה מעריפת ראשים. המסקנות צריכות להיות שינוי ענק בהזרמה תקציבית והפיכתו של הארגון לחלק לאומי".
היא כמעט בת 70. סבתא ל-14 נכדים. איל היה ילדה החמישי, בן זקונים. "איליק", היא קוראת לו. או "איל שלי". כשנהרג, התהפכו חייה. אז הלכה ללוויות של חיילים שנהרגו בלבנון. לפעמים כמה לוויות בשבוע.
ביתה נמצא בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. בשנה שבה נהרג איל אירע רצח שבע הבנות בנהריים. שמעוני הקימה לזכרן את אתר ההנצחה "גבעת הפרחים שנקטפו". עשרה דונמים של זיכרון.
בכל בוקר היא נוסעת לשם, לעבוד. שותלת, עודרת, גוזמת. הכל לבד. השבוע, אחרי הסערה, שתלה 500 כלניות. אחר כך הקימה גם את "בית איל" (על שם בנה), שעיקרו בייעודו - שילוב נכים בקהילה והנצחת נופלי לבנון. מרכז תרבות, חינוך, בריאות וספורט בעמק הירדן.
היא פעילה מאוד למען שחרור גלעד שליט. בקיץ האחרון הלכה עם משפחת שליט ברגל, ממצפה הילה עד ירושלים. גם בראיון ששודר עם אבן חן, ביום שישי שעבר, בחדשות ערוץ 2, צפתה אחרי שחזרה מהפגנה למען גלעד מול בניין הצלב האדום, בגשם, רטובה ושבורה. גם בגלל זה, היא אומרת, היא יודעת ש"למאבק של אבן חן אין סיכוי להתרומם".
שמעוני סבורה שלעובדה שאבן חן הוא ניצב בדימוס יש משמעות. "יש משמעות לכוח", היא אומרת. "אני מעריכה מאוד אנשים שהגיעו לדרגות גבוהות. בצה"ל, גם במשטרה. יש משמעות אם ניצב בדימוס מוביל מאבק, או מישהו אלמוני. אני זוכרת שבתחילת דרכה של 'ארבע אמהות' כתבתי מאמר בשם 'הייתי צריכה להיות פרופסור או אלוף בצה"ל ואז אולי הייתי מצליחה'".
עצביה חשופים וכאבה ניכר. כל החשיפה שלה, במהלך השנים, נעשתה למרות המעצורים והבושה. אי נוחות. היא רוצה להעביר את המסר, אבל לא יותר. "אני לא רוצה 'לצנן' אותו ובכך להכאיב לו", אמרה על זאב אבן חן. "הלוואי שיכולתי לתת לו את הכוח לעשות את כל מה שהוא מאמין בו", אמרה.
"גם אם אני חוששת שתהיה אכזבה בסוף הדרך. אני לא רוצה לייאש אותו. בזה הוא מאמין היום. עולמו נשרף, והוא הולך עם דבר אחד שמחזיק אותו עכשיו בחיים. מי אני שאטיף לו מוסר? אני רוצה להציל אותו, אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה לחזק אותו, להיות לצדו".
המכתב שכתבה השבוע (ולא שלחה, היא אומרת, כי הכאב עצר) לאבן חן, ול-43 המשפחות האחרות שיקיריהן נספו באסון, נכתב מהבטן. "אני עובדת מהנשמה, אבל הכל מעוגן רציונלית, עם לב, מוח ונשמה", היא מעידה על עצמה.
שמעוני לא התקשרה לאבן חן ולא הלכה אליו הביתה בימי השבעה. גם אם יחליט להוביל הפגנה, היא לא יודעת אם תגיע, כי כולה היום נתונה למאבק לשחרורו של גלעד שליט. "אני חשה אותם בתהום הזאת", היא אומרת על המשפחות. "איל נהרג על ציר שצה"ל פעל עליו 15 שנה. באותו תוואי, באותו שביל,עם אותו טנק,שגם חיגר ופיסח, עיוור וחירש, יכול היה לירות על הטנק הזה ולפגוע בו. עדיין, אני לא יכולה להשוות את עצמי למשפחה שהילד שלה נשרף חי. אמא כל הזמן שואלת מה היה ברגע האחרון. איך הילד שלה נפגע. איך הוא סבל וכמה הוא חי בסוף, אחרי שנפגע.
"הרי כשאנחנו, ההורים, מתחקרים את קצין העיר שמגיע ראשון, ואחר כך את כל היחידה, תמיד אנחנו שואלים 'מה היה איתו', עם הילד, או הילדה, 'בחצי השעה האחרונה'. ופה, זה נורא מכל. להישרף חיים, אין מוות נורא מכך. אני כולי בתוך האסון הזה של המשפחות, ובתחושה איך עוברים את הלילות. המחשבה הזאת, מה היה. הרי זאת לא פגיעת טיל בעורק הראשי, כשתוך שנייה הילד שלך מת, בלי שידע בכלל שהוא מאבד את חייו. פה, הם ידעו כל רגע מה הולך להיות. אין מזעזע מזה. לכן לבי איתם פי מיליון".
-קראו את מכתבה המלא של אורנה שמעוני לניצב בדימוס זאב אבן חן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם