מדריך קצר להורי הגיל המוזר
15 זה הגיל שבו מותר לא להסכים עם שום דבר ולכעוס על כולם ועל כל דבר, מה עוד שברוב המקרים הכעסים שלהם מוצדקים לגמרי
(בתי האמריקאית בת ה-15, נטאשה רות גפן, לפני שנתיים, כשכל הגיל הזה התחיל, וממנה אני לומד מעט את המועקות ואת השפה של עם הטינאייג'רים)
אם הם נסגרים בחדר שמונה שעות, הם עדיין קיימים ונושמים. הם רק בפייסבוק, הארץ שבה הילד מחזיק 733 חברים, אבל אין לו אף חבר לספר לו כמה נמאס לו מכולם. ורק אל תגידו לו את זה, כי הוא לא יסכים אתכם: 15 זה הגיל שבו מותר למגזר הזה, שאליו אנחנו מתנהגים בדרך כלל כמו לשאר המיעוטים המקופחים, לא להסכים עם שום דבר ולכעוס על כולם ועל כל דבר, מה עוד שברוב המקרים הכעסים שלהם מוצדקים לגמרי.
ועוד
אני מביט על הבת שלי ומנסה להבין מה היא עוברת. עם המבט המלנכולי בעיניים והגשר בשיניים, היא בהחלט משרתת כעת בקומנדו של היחידה המיוחדת של הטינאייג'רס, חיילים אלמונים שמניחים מטעני כעס עמוק בעורף המבוגרים, ותשמחו שאין להם רובים או נשק חם אחר.
היא יושבת על גדר שהיא לא רוצה לקפוץ ממנה לשום צד. היא כבר לא בייבי, אבל עדיין לא בייב. לרגע אחד היא יושבת לך על הברכיים ומחטטת באף ולרגע אחד היא ליידי ענוגה ודיסקרטית. אם פעם הייתי מצחיק את החברות שלה, עכשיו נדרשת סתימת פה מוחלטת בכל פעם שאני נתקל בחבריה, האמיתיים והדמיוניים. מה שלא סותר את העובדה שבלילה הבגדים שלי זוחלים לחדר שלה. גם הילדה הבוגרת שלי לבשה בגיל הזה בעיקר חולצות שלי, אבל לזכותה ייאמר שהיא הייתה מ ב ק ש ת.
ילדה נבונה ויפה עם כוונות טובות, שיודעת שדי בקרוב היא תצטרף לעולם הקשה של המבוגרים וזאת תקופת החיים היחידה שיש לה אישור נפשי והורמונלי לשנוא הכל פעם אחת ולתמיד: שאלות, בתי ספר, הורים, דודים, בנים, בנות, ארוחות משפחתיות, טלפונים, כל משפט של מבוגר טרחני שמתחיל במילים "כשאני הייתי בגילך", שיעורי בית, כל מזון שהוא בריא, חגים, ספורט, ביקורת, מחמאות, להסתפר, והכי הכי הרבה את ג'סטין ביבר.
ביום אחד היא פתאום מתפטרת מחוג לבלט, חוג לסקי, חוג לפסנתר, ומצהירה שעכשיו היא רק רוצה ללמוד גיטרה, וקניתי לה, עדיין לא מצאו כלי טוב יותר למרד נעורים.
הורה נבון ישתדל להיכנס לעולם הדימויים של הילדים המתבגרים שלזמן מה נמצאים בארץ אחרת, אולי נבר-נבר לנד, ועדיין מאמינים בדמיון ובקסם (אלה שישמרו על זה עלולים יום אחד להפוך למשוררות ולסופרים, ובמקרה שלי-הדור הבא של מצוקה כלכלית), ואם אתם רוצים ממש להשקיע תנסו להבין קצת את העולם של הארי פוטר.
הקוסם הבריטי הצעיר מהווה אולי מושא תשוקה של כל נערה ונער בגיל ההתבגרות. "לא סתם החלטתי שהארי חייב להיות יתום בן 11", אומרת הסופרת ג'יי קיי רולינג שהמציאה את הארי, "וזה כדי שההורים שלו לעולם לא יתאכזבו ממנו". נכון, הורים שמסוגלים להתאכזב מהילד שלהם הם חרא של הורים, אבל לצערנו כולנו מכירים הורים כאלה ולכן הסופרת הנבונה החליטה שהארי היתום יגור בפנימייה, שהרי ברור לגמרי שבגיל הזה מה שבאמת חשוב לילדים זה בני גילם ולא בני משפחתם.
הילדים, שמצויים על סף עידן התמימות שלהם, בהחלט מתחברים לעולמו של הארי פוטר, עולם של מלחמה ברורה בין הטוב והרע, בתוך עולם אמיתי שההיגיון שלו קר מפחיד, וכנראה שרק על ידי הפעלת קסמים הטובים ינצחו (ואלה שלא יעזבו את העולם הדמיוני הזה אולי יהיו בעתיד מהפכנים או מתקנים חברתיים).
ברור לי לגמרי שהשליטה שלי בשפת הקסמים של פוטר קירבה אותי לילדה המתבגרת שלי יותר מכל פינוק אחר, ורק בגלל זה היא צירפה אותי למסדר עוף החול ואחר כך גם לחדר הסודות, שם פגשנו יחד את הנסיך חצוי דם ואחר כך גם נחשפנו בזהירות לסודות המוות (חלק ראשון).
לפעמים אף הרחקתי לכת והרכבתי משקפיים שחורי מסגרת מתחת לפוני שחור, כדי להיות ממש הארי פוטר עצמו, אם כי קצת זקן ומשומש, ובתמורה לכך, הילדה הבעייתית שלי, מכשפה ככל שתהיה, הפכה לחברה הטובה והנאמנה שלי, הרמיוני גרינג'ר. כשאנחנו מדברים על העתיד (עוד נושא מתועב בגיל הזה) ועל חינוך גבוה (ובאמריקה מדברים על קולג' בערך בתאריך לידת הסטודנט), אני כבר הבטחתי לה שהיא תלמד בבית הספר "הוגוורטס" לכשפים ולקסמים, ולפי השליטה שלנו בפוטריזם אין לי ספק שאף נקבל מלגה מכובדת.
עוד אחד מסימני ילדי גיל העשרה הוא סוף תקופת הצילומים. אתה מצלם את הילדים שלך בשקיקה מגיל אפס ואף עושה הדפסות ומדביק באלבום מהודר, והנה, יום אחד הם כבר לא רוצים להצטלם יותר, ולפתע אותה ילדה עצמה שעד לפני כמה שנים הצטלמה באמבטיה עם חיוכים מקציפים, היא פתאום בריטני ספירס בקטע הפרוע, בורחת ממני כמו מפפראצי מטורף, או נורא יותר - עושה פרצוף של סטיבן הוקינג ביום שהוא גילה את החור השחור, אבל גם כשהיא מתנהגת פתאום מגעיל ועושה את הפרצוף המכוער הזה שלה, בשבילי היא תמיד תהיה הילדה הכי חכמה והכי יפה בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם