האסון בכרמל: תקשורת עוינת וחרדים שחוטפים

כלום לא יעמוד בדרכם של שונאי החרדים, ובטח שלא העובדות ולכן בקרב נגד אלי ישי כל הדרכים היו כשרות כדי לתקוף אותו

ד''ר ארי גייגר | 12/12/2010 5:00

תגיות: שריפה בכרמל,אסון בכרמל,אלי ישי, הסתה,תקשורת

יערות הכרמל לאחר השריפה צילום: מקס יליסון

זוכרים את הביטוי "לרקוד על הדם"? הוא כיכב בתקשורת בתקופות עמוסות הפיגועים כל אימת שביקש מישהו להטיח בעמיתו לוויכוח שהוא משתמש בדם הקרבנות באופן ציני על מנת לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו.

בריקוד המגונה הזה נזכרתי כשהתחלתי לשמוע את הקולות בתקשורת הקוראים לשר הפנים להתפטר ומאשימים אותו באחריות למחדל שהביא לאסון בכרמל. לא חסרים דברים שאפשר לזקוף לחובתו של אלי ישי, אבל דומני שבסיפור הזה, לפחות על סמך העובדות שהתפרסמו עד כה, הוא יוצא די בסדר. בשנת 2002 הוא הצביע נגד ההחלטה לבטל את מערך הכיבוי האווירי. הוא התריע על מצבה העגום של מערכת הכבאות ובתקופתו גם התווספו לתקציבה 100 מיליון שקלים. תמוה לשמוע שדרנים ופרשנים מזכירים את העובדות הללו (בחוסר רצון בולט) ובאותה נשימה טוענים שהוא האחראי ושעליו להתפטר.

בהעדר תשתית עובדתית לאשמתו של ישי, מנסים מבקשי ראשו לתקוף את סדר העדיפויות שלו: מדוע הוא לא נלחם לטובת מכבי האש כפי שנלחם בחבר הכנסת אמסלם? מדוע לא איים בהתפטרות כפי שעשה בנושאים כמו הכסף לאברכים? האם הזזת המחוגים לשעון חורף עוד במהלך הסתו חשובה יותר מדאגה מפני שריפות בקיץ? אמת, יש בכל אלה כדי ללמד על סדר עדיפויות מסוים. אך האם בכך שונה ישי מכל פוליטיקאי אחר במדינת ישראל? בשיטה הפוליטית שלנו, בה כל שר הוא קודם כל פוליטיקאי נבחר ציבור, תמיד תעמוד לנגד עיניו קודם כל האג'נדה הפוליטית שלו והנושאים החשובים לקהל בוחריו (חוץ ממה שנוגע לפניית העורף של פוליטיקאים מהליכוד לרצון בוחריהם בנושא הבטחוני-מדיני – "דברים שרואים משם וכו'").

קחו לדוגמה את השר הרצוג, שיחד עם חבריו מכריז השכם והערב שיתקשה לשבת בממשלה שלא תקדם את התהליך המדיני. נראה שישיבה בממשלה שבה קורסת מערכת הרווחה (עליה הוא מופקד) – לא כל כך קשה לו. ולמה לא שמענו את אותם צדקנים תוקפים אותו על כך? כי האג'נדה הפוליטית שלהם זהה לזו של הרצוג, והתהליך המדיני אכן חשוב להם ממערכת הרווחה. ללמדכם שהכל תלוי בהשקפת העולם של הפרשן או המבקר.

הגדיל לעשות מיכה פרידמן, שהפך לרגע משדרן לפובליציסט, באייטם שכולו הבעת עמדה אישית (יומן הבוקר של גל"צ, 6.12): "אלי ישי הוא מנהיג פוליטי של מפלגה חרדית שסדר היום החבוי וגם הגלוי שלה איננו אזרחי בעליל. משרד הפנים שהוא מופקד עליו הוא האזרחי מבין משרדי הממשלה", כך קבע. אחר כך הזכיר שבעיני ישי כל אסון הוא תולדה של עבירה כזו או אחרת, שהרי "הסמכות הרוחנית – מרן, והסמכות המקצועית – כתבי הקודש". זאת, שימו לב,

דקה לאחר שהשמיע את דברי ישי על כך שהתריע על מצב מערכת הכבאות ודרש להגדיל את תקציבה. המסר ברור: מקומם של חרדים במשרד הדתות (משם ינסה פרידמן להעיף אותם בעוון שחיתות). מחר אולי יספר לנו פרידמן שאריאל אטיאס בטוח שקבלנים בונים בתים על ידי אמירת צירופים של השמות הקדושים.

כל זה, אני יודע, לא יעמוד בדרכם של שונאי החרדים. חלקם, תוכם כברם, כותבים כעת בגלוי שהגיע הזמן להעיף את שונא הזרים הזה, סחטן הכספים, אבירם של המשתמטים (כאילו מחליפו בש"ס יהיה שונה...). ההגונים שבהם ישלפו כמפלט אחרון את מושג האחריות המיניסטריאלית. אלא שבשיח הפוליטי והציבורי משמש תמיד מושג נאצל זה כלי לניגוח יריבים פוליטיים ואמצעי לערוף את ראשיהם. קשה להיזכר בדרישות ללקיחת אחריות מיניסטריאלית מהמחנה אליו שייך שר או ראש ממשלה כזה או אחר.

כמו תמיד בוויכוחים האלה – הכל אישי, שום דבר לא ענייני.

ד"ר ארי גייגר הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן