השריפה בכרמל: את הירוק תופס שחור
היערנים של קק"ל רק סיימו לתקן את הנזק של מלחמת לבנון השנייה, אבל ביום חמישי שעבר הבינו שכל השרפות שראו עד כה היו רק הפרומו
אנשי קק"ל לא נבהלים מהר משרפות. 1,700 כאלה היו להם רק בשנה האחרונה. קטנות, גדולות, זעירות, ענקיות. בכל צבע ומין. הם כבר חיים לפי תרגולת מוכרת, מסקנות ממלחמת לבנון השנייה שהציבה אינספור בערות נקודתיות. אבל כשד"ר בונה הגיע לצומת המוביל, חשכו עיניו.
"אחרי דקה הבנתי שזה משהו בסדר גודל אחר", הוא מספר. "ראיתי את פיזור העשן הרחב וזה היה פחות משעה אחרי שהאש החלה. ממרחק של 15 קילומטר קלטתי שזו האמא של השרפות. תמיד נתנו את השרפה של בית אורן, מ-83', כדוגמה לשרפה ענקית. נשרפו שם 5,000 אלפים דונם ולא הבנו שזה רק הפרומו. כל השרפות שהיו הן הפרומו. השרפה הזו לקחה רבע מהכרמל".
ביום שלישי השבוע, יומיים אחרי שהאש כבתה, פגש אותי ד"ר בונה ליד הרפת של מושב ניר עציון. הוא בדיוק נחת עם מסוק, ליווה בסיור אווירי את ראסל רובינסון, מנכ"ל קק"ל בארצות הברית. רובינסון היה לבוש בהידור ובונה קצת התנצל בפני האורח על התנאים הקשים, אבל פה חייבים להרשים את האמריקאים. התרומות שיבואו משם יעזרו להציב יער חדש במקום זה שנהרס.
"רק עכשיו גמרנו לשקם את הנזק של מלחמת לבנון השנייה", בונה מספר. "12 אלף דונם של יער נטוע ועוד 6,000 דונם של חורש טבעי, אבל פה השטח גדול יותר, אז תהליך השיקום הראשוני ייקח בין עשר ל-15 שנה. כיערן אתה מקווה שהעצים יגיעו לשיא. אורן ירושלים ואורן מצוי יכולים להגיע גם לגיל של 120-100 שנה ויערות אלון או אורן קפריסאי יכולים להגיע גם ל-200 שנה , אפילו 300. לא נזכה לראות את זה כאן".
כוח קק"ל של ד"ר בונה מנה ביום חמישי בערב 150 איש, ו-12 כבאיות , המכונות "יעריות". הן צבועות בצהוב ועבירות יותר מהאדומות הרגילות. תפקידן העיקרי הוא להגיע למעמקי היער ולחסל את האש, פחות מכך להגן על
"אמרו שלא הייתה היענות מהירה של כוחות הכיבוי", אומר בציניות ויינברגר. "טס מטוס בשעה 11 ורבע, יש לנו את הלוג-בוק, שלו והודיע שיש שרפה. אחרי שעתיים אמרו שהוא לא רואה כבאיות. אף אחד לא מטפל. הכל פיקציה. באחת כבר היו עשרות כבאיות בשטח. שלוש הראשונות היו במקום ב-11:26 כמות אדירה". הכוח של קק"ל היה מסונף בהתחלה לכוחות הכיבוי הארציים, כל אחד נשלח לסכל את מה שהוא יכול. הרוב נשלחו לאזור עוספייה ולויינברגר ושתי כבאיות אמרו לעלות לקיבוץ בית אורן שכבר בער. ביקשו שינסה למנוע מהאש להתפשט במדרונות המערביים של הקיבוץ.
עוד הכוח נכנס לשטח ופיצוצים מימין ומשמאל, כמו בשדה מוקשים. בלוני גז שלא עמדו בחום הכבד עלו לשמים בקול מחריש אוזניים. ויינברגר הורה לכבאיות להמשיך לנסוע אל היעד, אבל אז ראה מולו את אחד החברים בוכה בדמעות ומספר איך הלך לו הבית והעסק. ויינברגר התנצל, אמר שהם חייבים להציל את המורדות המערביים אחרת כל הקיבוץ ילך פייפן. בזווית העין הוא ראה את האמבולנסים במורד הכביש, טרגדיית אוטובוס הצוערים.
רק בשעת לילה מאוחרת, ביום חמישי, כוח הכיבוי של קק"ל קיבל עצמאות ונאמר לו שבקרב הקשה, שהולך ומתפתח על הכרמל, הם ייקחו את הגזרה הדרומית. הכוח ידע שאחת המשימות העיקריות תהיה עצירת האש לפני שתחריב את מלון היוקרה יערות הכרמל, שנמצא ממש בתוך האזור המיוער, ממש מול קיבוץ בית אורן. עוד ביום חמישי כבאית של קק"ל, שבמקרה הייתה במלון כדי למלא את המכלים הגדולים במים, הוזעקה לאחר שאחד מחיפויי העץ שבחצר נדלק.
ביום שישי הייתה דרך הגישה כבר חסומה באש סמיכה, ובונה הודיע לכבאים שלו שחייבים לאגף את המקום מדרום ולהגיע בשבילי הכורכר של נחל בוסתן, המובילים עד לפאתי המלון. כשהכוח הגיע ליערות הכרמל הכל עוד היה שקט יחסית, שום דבר לא בער. הכבאיות נפרשו בשורה ארוכה מוכנות לפעולה, אבל האש הייתה חמקנית וערמומית. לפתע מהוואדי הסמוך, ללא כל התראה מוקדמת, התרומם קיר עשן ולהבות במרחק של 200 מטר מהם. בונה אמר מיד לכולם לסגת, לתפוס קו במקום אחר, אחרת לא יהיה כאן סוף טוב.
"לכבאי היעריות יש שתי הוראות עיקריות, לא סותמים ציר, והפנים של הרכב תמיד לכיוון היציאה או למקום מוכר", מספר ויינברגר. "לצערנו היו במלחמה הזו מקרים שבהם פשוט נסוגנו. מקומות שנכנסו שתי כבאיות לתקוף את האש וכבאית אחת נעמדה מאחור עם תותח מים וחיפתה. התותח הזה הציל אנשים ".
זה היה קרב מאסף על הצלת המלון. כבאיות, טונות של מים, טרקטור די-9 ענק , שסילק עצים מעשנים. בשעות אחר הצהריים של יום שישי קו יערות הכרמל עוד היה בידינו, אבל בשעות הערב המאוחרות האש החליטה לצאת לפעולת תגמול. הרוח השתנתה והלהבה חזרה. "רצנו אחרי האש", מספר שלי בן-ישי, יערן שהשתתף בלחימה. "אחרי 14 שעות משמרת חזרתי הביתה לכמה שעות ולמחרת כששבתי לעבודה הכל כבר היה שרוף".
מלון יערות הכרמל יצא בנס. הכל מסביב שחור ואפל ורק הוא סובל מכמה פצעים קטנים. ספסל הכניסה ללובי נשרף קלות, כמעט עדות יחידה לחוויה הקשה. ויינברגר, שלקח למחרת את מנכ"ל ישרוטל, ליאור רביב, טרמפ למלון, הציע לו להכניס את הספסל לארגז זכוכית, כמוצג מוזיאוני, כדי שאף אחד לא ישכח את הטראומה.
בשבת בית המלון כבר היה פאסה, האש התקדמה במלוא הקצב, והמבנה הטופוגרפי של הכרמל לא סייע לכוחות הכיבוי. הרוחות המזרחיות היבשות תופסות מהירות כשהן מגיעות לוואדיות ולמדרונות התלולים, כמו אצן שדופק ספרינט מטורף בדרך לקו הסיום. בשעה אחת האש עברה לפעמים מרחק של קילומטר וחצי, לא משאירה אחריה ניצולים. בונה נזכר שראה עדרים של חזירי בר נסים על נפשם, מחפשים מחסה חדש.
"הייתי בהתחלה בחפ"ק באוניברסיטה", הוא מספר. "ברגע שהבנתי שאי אפשר לנהל משם את הכוחות בצורה אפקטיבית ואי אפשר לקבל החלטות הרות גורל, ירדתי לשטח. אם אתה מכניס 12 כבאיות לגזרת אש בלי שאתה חש את השטח, אתה יכול לגרום לאסון".
בשבת בבוקר, אור ראשון, כבר עמד כוח קק"ל בכניסה לעין הוד הבוערת ומשם נכנס למעמקי האזור המיוער של נחל בוסתן. הוא ידע שאם צריך לעצור את האש, לפני שתכבוש עוד רכס, זה שם, מה גם שנחל בוסתן הוא אחד משבילי הטיול הפופולריים והיפים בכרמל. יהיה חבל מאוד אם גם הוא ייהרס. ביום שלישי נסענו לשם. המיצובישי האנטר, שעבד קשה בשרפה, ניווט יפה בין השבילים השחורים. גשם די חזק, שירד עלינו קצת באיחור, שיווה לכל המראה עוד גוון סוריאליסטי.
בונה הצביע על עשן שעלה ממעמקי האדמה, סיפר שאלה הם השורשים שעדיין בוערים בפנים. לפעמים זה לוקח כמה ימים ולפעמים האש עולה בכלל במקום אחר ומציתה שרפה נוספת. אחר כך עצרנו ליד סלע שנאפה מהחום הכבד. שכבות שכבות החלו ליפול ממנו, זכר לטמפרטורה הגבוהה שאותה חווה בסוף השבוע שעבר.
בונה החל את דרכו כיערן בכרמל לפני 28 שנים. הוא זוכר איך אחרי שבוע בתפקיד הוא ספג את השרפה הראשונה ולא מצא את ידיו ורגליו. למחרת החליט שבמשך שבוע הוא ישוטט עם מפה כדי להכיר כל שביל וכל מערה. מאז עבר את השרפות הגדולות של 83', 89', 98', 99' ואת זו של 2005. "ועדיין בכל אחת יש חוסר אונים, תסכול וכאב. אתה רואה את עוצמת האש ומבין שיש מעט מאוד שניתן לעשות", הוא אומר.
בונה עצר את הטנדר היכן שמיקם את הכבאיות בשבת בבוקר, בקרב על נחל בוסתן. זו הייתה מתקפת אש מכל הכיוונים. מצד אחד, עמד ברוש ענק שכנראה בער בפנים ונדלק לפתע כמו לפיד, כשהוא מאיר את כל הגזרה. "בעצים המחטניים יש שרף", מסביר ויינברגר. "בטמפרטורה מסוימת הוא יוצר גז ומתפוצץ ואז רואים להבה כמעט בגודל כפול מגובה העץ".
האש החלה להקיף את כוחות הכיבוי. אחת ההוראות הייתה שאם האש מסוכנת ישר נסוגים לשטח שרוף, שם הלהבה בדרך כלל לא חוזרת לבקר. שלי בןישי נזכר איך ראה את הלהבות מתקדמות, ויחד עם שתי הכבאים שהיו לידו הם ניסרו עצים ונסו לתוך שטח שרוף. "פחד מטורף", הוא מספר. "שמעתי את אחד המנהלים שלי צועק לאנשיו לעזוב את הציוד ולברוח", סיפר בונה. "מישהו שאל אותו 'ומה נעשה עם הצינורות?' אז הוא אמר לו'קיבינימט הצינורות, תברח'".
אבירם צוק, מנהל אזורי, אמר שם בקשר שמלפניו אש ומאחוריו אש והוא לא רואה איך לצאת מהתופת. בחפ"ק ביקשו את המיקום שלו לפי קואורדינטות, ואיתן כיוונו את מטוסי הכיבוי הזרים שבאו כהצלה ברגע האחרון. "על אף שהיו לנו 12 כבאיות זה עדיין היה גדול מאוד עלינו", מודה ויינברגר. "הזעקנו כוחות שכנים, ובסופו של דבר, מי שדאג לכבות את השרפה היו המטוסים".
כיערן ותיק, זה מה שאתם צריכים לצדכם?
"המטוסים הגדולים הם בעיה. 20 טון נופלים בשטח של מאה מטר - זה יכול להרוג מישהו. אתה הרי יוצא מהשטח עשר דקות לפני זה ועד שהמטוס מגיע ועד שהוא מכבה, האש בורחת. לעומת זאת אצל המטוסים הקטנים, שסוחבים שבע טונות, אתה לא חייב להוציא את הצוות מהשטח. מקסימום הוא מרסס אותך עם קצת מי ים. לא נורא. הם באו בגלים של שניים-שלושה, אחד אחרי השני, ועשו עבודה מצוינת. הם יצליחו לעשות גם פה את ההבדל. נכון שתהיה הרבה פוליטיקה בדרך". בונה שמע את השיחה מהצד. "אני לא אופטימי כמו מיכאל", אמר . "לא יקנו אותם".
ביום שלישי סיירנו כמה שעות בשטח שנראה עכשיו מוזר ומופרע. את מקום הירוק תופס שחור, ואת ריח הפריחה מכסה עשן כבד של מדורה שקשה להיפטר ממנו גם אחרי מקלחת טובה. אבל יערנים ותיקים יודעים שחלק מהנוף הוא האש, תהליך שעוזר לחידוש היער. אמנם לא בסדר גודל כזה ולא בעוצמה כזו, אבל ככה לעתים מתחילים תהליכים חדשים בטבע.
זו לא השרפה האחרונה שנעבור ולא אחת הגדולות שידע כדור הארץ. ותיקי הפירומנים ישלחו אתכם לפארק ילוסטון בארצות הברית, שמורת טבע מדהימה, שב-1988 ספגה מכת אש ולמעלה משלושה מיליון דונם עלו בלהבות.
ויינברגר וד"ר בונה משוטטים בשטח שלהם, מלקקים את הפצעים הכואבים. בכל מקום הם נזכרים במה שהיה שם פעם ומה לא יחזור, ואז בונה אומר בגאווה: "אנשים שלנו עבדו בזמן השרפה במשמרות של 12 שעות. יש כאלה שמשכו יותר, אף אחד לא התלונן על עייפות. הסתכלתי עליהם, רובם אנשי יער והם לא באו לעבוד. הם באו לשמור על הבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם