קצין בכלא באר שבע: "חבל שרק אחרי אסון כזה נזכרו בנו"
ביקור בבתי הכלא בנגב מגלה סוהרים שזועמים על כך שרק אחרי האסון נזכרו בהם, ואסירים שמזדהים עם כולאיהם. "אבל עוד כמה ימים הכל יחזור לשגרה, ככה זה", אומרת רב כלאי אורלי קרמר
"תמיד קינאתי ברועי", נזכר עזרן. "חבר תמיד נשאר חבר. כיבדתי את זה שהוא הפך לאיש חוק. אני הפכתי לעבריין. היינו חברים, תמיד נתנו כבוד אחד לשני. הייתי גאה בו שהוא הלך לדרך טובה ממני. אני לקחתי את החיים לכיוונים הרעים.
"כשנפגשנו לפני כשנה בכיתי. ירדו לי דמעות מהתרגשות. כאשר נודע לי שהוא מת באוטובוס הצוערים הייתי בהלם, התקשרתי למשפחתו להביע צער ולנחם אותם. חבל שרק אחרי שהוא וחבריו מתו הציבור נזכר שגם סוהרים הם בני אדם שראויים להערכה על עבודתם הקשה".
שבוע קשה עבר של שירות בתי הסוהר. האסון תפס את הסוהרים בהפתעה. שב"ס היא משפחה אחת גדולה. כולם מכירים את כולם. 12 סוהרים, קצינים וצוערים המשרתים בבתי כלא בנגב מצאו את מותם באסון האוטובוס למרגלות הכרמל.
"האסון שינה משהו במסדרונות בין כתלי הכלא, גם אם באופן זמני. נוצרה התחושה לפיה הכל מתגמד. העימותים בין הסוהרים לאסירים, ובין האסירים לבין עצמם, הקשיים, הריחוק והבדידות. כולם היו מרותקים לדיווחים מהכרמל. לכמה ימים, הסוהרים והאסירים היו באותו הצד של הסורגים.
גשם טורדני מלווה את הנכנסים לכלא "דקל" בבאר שבע. הקור מקפיא את העצמות אבל לסוהרים בכלא זה לא מזיז. אווירה של אבל. מידי פעם סוהר או אסיר עוצרים ליד נרות הנשמה, מביטים בלוח הזכרון שמעליהם, מוחים דמעה וממשיכים הלאה.
"חבל שרק אחרי אסון כזה נזכרו בנו", אומר סמל המשמרת בכלא "דקל", יוסי שלום. "אנחנו מגיעים לכותרות בכלי התקשורת רק אחרי בריחה של אסירים או התאבדות של מפורסמים כמו דודו טופז בתא מעצר. תמיד בעניינים השליליים, אף פעם לא בדברים החיוביים שאנחנו עושים כאן.
"הסטיגמה שלנו בציבור היא של מחזיקי מפתחות, מאבטחים, פועלים אפורים. אנשים לא יצרנים ולא חשובים. אנחנו מצטיירים כאנשים רעים. חבל שהממשלה והציבור הרחב לא יודעים על
שלום , שמונה שנים בתפקיד. עובד באגף 2. עבודה קשה. 24 שעות ביממה, 11 ימים מלאים בחודש בכלא. הוא עירני, דרוך כמו קפיץ, מוכן לכל תרחיש, קשוב להלכי הרוח של האסירים כדי לטרפד כל ניסיון של מרד או מהומות. "זו עבודה עם הרבה אחריות", הוא מסביר.
"אתה כל הזמן דרוך, האוזניים משתדלות לקלוט הכל כדי לטרפד כל סיכוי לפגוע באנשי הסגל. חבל שאנחנו לא זוכים להערכה. יש פה סוהרים שמרוויחים פחות משכר מינימום ומסכנים את חייהם. אתה יודע מה זה לשמור על מאות אסירים? הייתי מביא לביקור בבתי הכלא את ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת שיראו את העבודה שלנו ואת מה שאנחנו עושים למען החברה. שיקום אסיר זו לא משימה קלה בכלל".
חברו למשמרת, תומר לוגסי, טוען שעוד כמה ימים ישכחו בכלל שהיה אסון כזה. לשיטתו, עולם כמנהגו נוהג. מה שהיה הוא שיהיה. שום דבר לא ישתנה.
"רק אחרי אסון כזה נזכרו שסוהרים הם בני אדם, אנשים שתורמים לחברה, איפה היו מקבלי ההחלטות כל השנים? היחס של הציבור לסוהרים, מורים, כבאים ושוטרים הוא מזלזל, וזה בא לידי ביטוי גם במשכורות וביחס", אומר לוגסי וממהר לסגור את דלת אחד התאים. "אנשים פה עושים עבודת קודש, משקמים אסירים, עובדים ימים כלילות לשמור על ביטחון האזרחים והחברה".
מפקדת אגף 5 בכלא דקל, רב כלאי אורלי קרמר, מבינה את תחושת הסוהרים. קרמר, עובדת סוציאלית בהכשרתה, הטורבו של הכלא, טוענת כי הסטיגמה שנוצרה לסוהרים מעוותת.
לדבריה, בימים האחרונים אגפי בתי הכלא בדרום שקטים יחסית לימים רגילים. האסירים לא יודעים כיצד להתמודד עם האסון. "הם יותר רגישים, משתדלים לא להרגיז, יש להם להם פחות דרישות, אבל עוד כמה ימים הם יחזרו לשגרה. ככה זה", היא אומרת.
האסיר אלדד עזרן דווקא מעריך את עבודת הסוהרים. עזרן, האחראי על פרויקט החממות בכלא, חש על בשרו את הכאב שחוווים הסוהרים על מות חבריהם. "אנחנו משתדלים לא להרגיז את הסוהרים", אומר עזרן כשהכאב והעצב ניכרים על פניו. "לנו האסירים כואב מאוד שהסוהרים מתו באסון הזה. מבחינתי, אסיר וסוהר הם אותו דבר. שניהם תקועים בכלא ימים על גבי ימים.
"כולנו חיים באותה סירה. הכאב שלהם זה הכאב שלנו. הסגל עושה פה עבודת קודש, מצילים אסירים. יש לי כבוד למקצוע שלהם, הם יותר קשובים מאי פעם, איכפת להם מאיתנו. הם נאבקים לשקם אותנו. חבל שהתרומה שלהם לחברה לא זוכה לפרסום. רק כשיש פאשלות נזכרים בהם".
בכלא "אוהלי קידר", הגובל ב"דקל", העניינים קצת יותר דינמיים. קצין המשמרת, כלאי ח'יר עלוואה, תושב עוספיה, עסוק ברישומם של עשרות עצורים שהובאו מכל תחנות המשטרה בנגב. עלאווה, שאיבד תשעה חברים באסון האוטובוס, נאלץ במקביל לתמרן בין ביתו שבעוספיה, שהיה קרוב מאוד למוקד השריפה, להלוויות של חבריו הסוהרים שהיו כפופים לו.
"הבית של הוריי היה במרחק של כמאה מטר ממוקד השריפה. היה חשש שהאש תשרוף את הבית. הייתי צריך לעזוב אותם כדי לחזור להשתתף בהלוויות של הסוהרים שלי", אומר עלוואה. "הראש שלי היה עם המשפחה, שהאש עמדה לכלות את ביתם, ובמקביל עם משפחות הסוהרים שאיבדו את היקר להם מכל. זה לא היה קל בכלל".
הוא רואה בעבודתו שליחות. "סוהר שלא רואה בעבודתו שליחות לא יכול לשרוד בתפקיד הזה", פוסק כלאי עלוואה בנחרצות. "אין פה עניין כלכלי. המשכורות לא גבוהות. אנחנו לא מחפשים תהילה או זוהר. היו סוהרים צעירים שנטשו את המקצוע, לא יכלו להישאר כיוון שלא היו מוכנים לשלם את המחיר היקר: עבודה בחגים, שבתות, לעזוב את המשפחה. אני נשאר בגלל השליחות".
לדבריו , היו אסירים שניצלו לרעה את האסון. "היו אסירים שהטיחו בפניי שמגיע לנו שסוהרים נשרפו למוות באוטובוס. הם ניצלו לרעה את האסון כדי לפגוע ברגשות שלנו", טוען כלאי עלוואה."הם היו בודדים מאוד. הרוב היו רגישים. הזדהו עם הכאב. בסך הכל אנחנו לא האויב של האסירים. הם חלק מהחברה. המטרה שלנו היא לשמור עליהם, לשקם את חייהם ולהחזירם לחברה כאזרחים מועילים". ב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם