לנגד עיניים עצומות: אסון שהיה ידוע מראש

הניתוק של ההנהגה מהמציאות הבוערת בשטח. ההימור הכושל שהוביל למחסור בחומרים מעכבי בעירה. הטייקון התורן שהתגייס לחפות על מחדלי המדינה. הקרב על שיקום הכרמל: לטעת עצים או לדלל. לא עוצר בירוק

אביב לביא | 10/12/2010 11:03

תגיות: שריפה בכרמל

השבוע גילו בנימין נתניהו ושריו ששריפה עושה לפוליטיקאים, ובעיקר לתדמיתם, חיים קשים יותר ממלחמה. כשהאויב מאזין, התקשורת נוטה ליישר קו ולמתן את הביקורת עד יעבור זעם; מול פני השריפה הפטריוטיזם לא מהווה מפלט. שריפה היא אמנם אירוע אפוף עשן, אבל לא אפוף סודיות. הפוליטיקאים הנכלמים לא יכולים להעמיד פנים שבחדרי חדרים הם שולטים בעניינים ומקבלים החלטות תבוניות בהתאם למידע חשאי שנחשף רק לעיניהם. הכל גלוי עד כאב, מה שרואים זה מה שיש, ומה שהיה זו בעיקר מבוכה גדולה.

רגע מביך במיוחד נרשם בערב הראשון לשריפה, כשרשף חזי לוי, דובר מכבי האש חיפה והלהיט התקשורתי החדש, התראיין בשידור חי ואמר בכנות מצמררת שהכבאים איבדו שליטה על המצב, ושאין להם כלים להתמודד עם הלהבות. מיד כשסיים את דבריו - שהותירו מדינה שלמה בהלם - הפציע על המסך השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', שהתראיין במקום אחר והודיע בביטחון ש"הכל נמצא בשליטה". ככה נראית ונשמעת הנהגה שמנותקת מהמציאות.

השטות של אהרונוביץ' מתגמדת לעומת מתקפת הספינים החלקלקה של ראש הממשלה. ספק אם יש משפט אחד שנתניהו אמר מאז פרוץ השריפה שלא היה תעלול ירוד בהסברה שגובלת בהונאה. את מסיבת העיתונאים בעוספייה התחיל במשפט הנרגש "אין לנו ארץ אחרת". רק בזכות אהבת הארץ, הסביר, הצלחנו להתגבר על שריפה אדירה בתוך 72 שעות.

לשמוע ולא להאמין: חצי שנה הארץ בוערת, יותר ממאה אלף דונם של שטחים פתוחים וערכי טבע נשרפו, וראש הממשלה לא נקף אצבע, לא גילה עניין, לא הכריז על צעדי חירום להדברת הלהבות, לא כלום. אכן, אין לנו ארץ אחרת, אבל הרפיסות של נתניהו ושל ממשלתו גרמה לכך שגם את הארץ הזו אנחנו הולכים ומאבדים. וחוץ מזה, נתניהו כנראה שכח בלעדי מי השריפה הזו לא הייתה נכבית: צי מטוסים שהגיע לכאן מכל קצוות תבל. האם ראש הממשלה מתכוון שהטייסים האמריקאים, הרוסים, היוונים והקפריסאים שרו "אין לי ארץ אחרת" כל הדרך אל הקוקפיט?

שריפה בכרמל. זה מה שנשאר צילום: אריק סולטן

אחר כך הזכיר נתניהו שבארצות הברית ורוסיה שריפות גדולות נמשכות הרבה יותר זמן. בעצם, מתברר שישראל היא מעצמת כיבוי אש והאמריקאים והרוסים בכלל צריכים ללמוד מאיתנו. אולי בפעם הבאה שיערות העד הרוסיים עולים בלהבות נשלח אליהם את צי המטוסים שלנו, ונלמד אותם גם אהבת הארץ והטבע מהי. נתניהו רק שכח להזכיר את ההבדל הפעוט בין גודל והיקף היערות ברוסיה ובאמריקה ובין הכרמל האומלל שלנו. אם מערך כיבוי האש החבוט שמחזיקה ממשלת ישראל היה מנסה להתמודד עם שריפת יער באחת המדינות הללו, סביר להניח שהאש הייתה ממשיכה להשתולל לפחות עד תום האלף.

נתניהו הסתובב בין המצלמות עם ציקלון מלא ספינים, אבל את שיא החוצפה שברו הוא ואנשיו כשטענו שגם שירותי כבאות מצוידים היטב וצי מקומי של מטוסים בכלל לא היו עוזרים, שהרי מדובר ב"מגה שריפה". המסר הלא סמוי: לפנינו כוח עליון, הטבע משתולל ורק בגלל טעות אופטית נדמה

לכם שנתפסנו עם המכנסיים למטה.

ועכשיו, שאלה: אם מטוסים בגודל הנכון לא היו עושים שום הבדל, מדוע נתניהו הזדרז להורות על הקמת צי של מטוסי כיבוי גדולים, אלה שכבר שנים חסרונם זועק לשמים? אם זה לא הפתרון, מדוע מדינת ישראל עומדת להשקיע בו מיליוני דולרים? האם ייתכן שראש הממשלה מבזבז סתם כך כספי ציבור רק כדי לתת תחושה שהוא עושה משהו? מה נתניהו יודע היום על מטוסים שלא ידע לפני יום חמישי ב-11 לפני הצהריים?

האווירה המנהיגותית שנתניהו התיימר להפגין מרגע שפרצה האש היא אסופה של פעלולים שיווקיים זולים. הרי אלמלא 42 גופות היו מונחות לפנינו בשורה ארוכה, תובעות הסבר ומעשה, הכרמל הבוער - שראש הממשלה כה התרפק עליו השבוע בשבחיו-היה מעניין את נתניהו כקליפת השום. בדיוק כמו גמלא, החצבני, היהודייה ועוד רבבות דונמים שעלו באש לפניו, שראש הממשלה, מרוב אהבת הארץ, שכח לשים אליהם לב.

''ארץ אחרת''. נתניהו עולה על מטוס הסיוע הטורקי צילום: משה מילנר, לע''מ

מי ידע שכך יהיה

ביום חמישי שעבר בצהריים, כשדיוויד גולן, מנכ"ל חברת מטוסי הריסוס "כים-ניר", הבין שהולכים לשריפה גדולה באמת, הוא בדק מה כמויות ה"ריטרדנט" (retardant) - החומר האדום, מעכב הבעירה - שנותרו בישראל. הוא רשם את המספרים על פתק והטמין אותו בכיסו. וכך נכתב בפתק: שדה תעופה חיפה- 0; שדה קידמה (ליד צומת ראם)- 1,500 ליטר; סנג'ין (ליד נהריה) - 500 ליטר; מגידו- 7,500 ליטר; אליעז (ליד מגידו)- 1,250 ליטר; פיק (רמת הגולן)- 600 ליטר; מחניים- 3,750 ליטר.

גולן סיכם את המספרים, חזר על החישוב, והגיע לאותו מספר: 15,100 ליטר . הוא עבר מספיק שריפות בחיים כדי לדעת לכמה זמן זה יספיק - בערך שעה וחצי. כמות נוספת שהתגלתה במחסנים בצפת דחתה מעט את הקץ, אבל בשעות אחר הצהריים עלה דובר מכבי האש לשידור ובישר לציבור הנדהם: אזלו חומרי הכיבוי במדינת ישראל.

הריטרדנט אינו חומר כיבוי. המטוסים לא מרססים אותו על מוקד השריפה, אלא בשוליה, שם הוא אמור ליצור מעין פסי הפרדה שיקשו על השריפה להתפשט. כשמדובר בקרב של מטוס קטן מול שריפה גדולה, שבוערת באלפי מעלות, עצירת התפשטות האש היא הדבר היחיד שניתן לעשות. על כיבוי ממילא אין מה לדבר. מים, במצב הזה, הם כמו טיפה בים הלהבות.

אז איך קרה שמדינת ישראל נותרה עם מחסנים ריקים מהחומר היחיד שהיה יכול לעכב את התפשטות האש? ברוכים הבאים לסיפור הישראלי המוכר, הארוג ממאבקים על כסף וכוח ומלקיחת סיכונים לא אחראית.

כמו הרבה דברים במשק הישראלי, גם כאן הכל מתחיל ממונופול. כים-ניר, שלה שמונה מטוסים, היא לא רק החברה המרססת (לצד יריבתה "תלם", שלה שישה מטוסים), היא גם היבואן הבלעדי שרוכש את מעכב הבעירה מהחברה הצרפתית "באיוגקימו". כים-ניר קונה את החומר מהצרפתים, ואחרי שמטוסיה מרוקנים אותו מעל מוקדי השריפה, המדינה מעבירה לה את התשלום. מחירו של הריטרדנט- 1,200 דולר לטון. המים שבהם מזינים את הכבאיות, שלא לדבר על מי הים ששואבים המטוסים האמפיביים, עולים קצת פחות.

אחרי שנים של מונופול, החליטו בקרן לכיבוי שריפות מהאוויר - גוף שבו מיוצגים קק"ל, רשות הטבע והגנים ומכבי האש להעביר את השליטה בריטרדנט לידי המדינה. הקרן החליטה להוציא מכרז, לרכוש את החומר בעצמה ולחלק אותו בין המטוסים והחברות לפי הצורך. מהלך הגיוני וראוי, רק שהביצוע היה קצת פחות מוצלח: בעוד כים-ניר מקבלת הודעה להפסיק לרכוש את מעכבי הבעירה, המכרז מטעם הקרן עדיין לא יצא, חומרים לא נרכשו, והמחסנים הלכו והתרוקנו. "אם החורף היה מתחיל מוקדם יותר, כפי שצפינו, לא הייתה בעיה ולא היינו נזקקים גם לכמות הקטנה שישבה במחסנים", אומר גורם בקרן לכיבוי שריפות מהאוויר. "אף אחד לא לקח בחשבון שבדצמבר עדיין יהיה כל כך יבש, שלא לדבר על מגה שריפה כזו".

הרי לכם המחדל כולו בקליפת אגוז: איש לא חשב שנלקח כאן סיכון גדול מדי, גם כשדצמבר התחיל והחמסינים והשריפות לא פסקו. ביום שישי בבוקר, כשהמטוסים עלו לאוויר, הם המטירו מים. כמו שניתן היה לראות, זה לא עשה הרבה רושם על השריפה.

נדבות מהדוד העשיר

לסיפור המקומם על הריטרדנט יש גם פן אירוני. כמו תמיד, כשהמדינה לא מתפקדת, נכנס לתמונה האיש שבאמת מנהל כאן את העניינים, עידן עופר.

עופר, ניחשתם נכון, הוא בעל הבית של החברה הצרפתית באיוג'ימו - זו שמוכרת לישראל את מעכב הבעירה. כששמע בטלוויזיה שהחומר בישראל אזל, הורה למנהלי "כימיקלים לישראל" לעשות הכל כדי להביא לכאן את החומר בהקדם. לאור הנסיבות, הוא גם הודיע שהמשלוח יועבר ללא תמורה-מתנה למדינה.

וכך, בחסות ענן העשן, הפכה חברת הכימיקלים המושמצת, שרק לפני שבוע התאונה בבתי הזיקוק סימנה אותה כמפגע סביבתי לאומי, למושיעה של הטבע בישראל. מי אמר אירוניה ולא קיבל?
בכי"ל יודעים לעבוד. הטלפונים לאזור מארסיי - שם ממוקם המפעל הצרפתי-רצו במהירות, וכבר למחרת נחת כאן המטוס הראשון שנשא בבטנו כמאה טון של חומר מעכב בעירה. אחריו באו עוד שניים, סך הכל כ-300 טון , בשווי של כשני מיליון שקל בהערכה גסה, תרומת משפחת עופר לקרב על הכרמל.

מישהו העריך השבוע שההתנהלות המביכה הזו עלולה להביא לכך שגם בשריפה הבאה המחסנים יהיו ריקים. למה להתאמץ ולהסיק מסקנות, אם בשעת מצוקה אפשר לפשוט את היד ולקבל נדבות מהדוד העשיר מכי"ל.

לדעת לא לטעת

ד"ר יהושע שקדי הסתובב השבוע בין אולפני הטלוויזיה עם חיוך מריר. שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, הבין כבר מזמן שעם ישראל, ובעיקר ההנהגה שלו, מבינים רק כוח: "כבר חודשים יש שריפה אחרי שריפה ואני עומד וצועק שצריך לעשות משהו. רק מה, אחרי שגמלא נשרפת מתעלמים כאילו זה הטבע של שקדי. עד שלא קורה אסון אנושי אין עם מי לדבר".

השבוע זה כבר לא היה הטבע של שקדי, אלא הכרמל של כולנו. כולם רוצים לחבק את הכרמל, ובדיוק מזה שקדי חושש. המוני ישראלים כבר התחילו להריץ יוזמות בפייסבוק, להקים אתרים, לתכנן את ההסתערות על ההר, שתיל ביד אחת וטורייה בשנייה, כדי לצבוע אותו בחזרה בירוק כמה שיותר מהר. שלא לדבר על ט"ו בשבט שכבר מציץ מעבר ללוח השנה.

שקדי חושב שזה יהיה אסון אקולוגי. שאסור לגעת בהר עד להודעה חדשה. "כולם רוצים לשקם ולתרום, וזה מאוד יפה, ממש מרגש, אבל לכל מי שבא עם הצעות ויוזמות אני מנסה להסביר שהדבר הכי נכון לעשות עכשיו זה לא לעשות דבר. לא להיכנס לשטח השרוף כי זה פוגע בקרקע, לא לטעת עצים. אם כבר, מה שצריך לעשות זה לדלל את העצים, לא לטעת. אחרי השריפה כל השטח יהיה מכוסה בזרעים ונבטים של אורנים, ואם נוסיף נטיעות תיווצר עוד פעם צמחייה צפופה מדי שתגיע שוב למצב של שריפה. השנה, ט?ו בשבט צריך להיות חג הדילול. צריך לתת לטבע להשתקם לבד עד כמה שהוא יכול, לבדוק בהדרגה את מצב העצים, כמה עצים באמת נשרפו עד היסוד ולא יכולים להשתקם, לבדוק מה מצב האלונים והאלות, לתת להר שקט לפחות לשנה-שנה וחצי, וגם אחר כך להתחיל להתערב בזהירות, בעדינות"..

כל אנשי המקצוע בתחום שמירת הטבע מסכימים עם הגישה הזו. השאלה הגדולה היא אם ישאלו אותם. ההר צריך שקט, אבל פוליטיקאים ועסקנים מחפשים קרדיט. כולם רוצים להיות חתומים על שיקום הכרמל. הם ירצו לעלות על ההר, חמושים בילדים, שתילים וצוותי צילום, ולתפוס תמונה בעיתון או במהדורה; כי באמת - איך אפשר ט"ו בשבט בלי לכסות את ההר המפוחם בשתילים ירוקים ורכים?

הוויכוח הזה ניצת לראשונה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, כשהטילים של נסראללה שרפו נתחים גדולים מיער ביריה. שומרי הטבע ביקשו לעזוב את היער לנפשו, אבל בדרגים הגבוהים רצו להראות לצורר מלבנון שעם ישראל חי, ועוד בטרם שככו רעמי הפגזים כבר נהרו אל ההר אלפי ישראלים לפסטיבל נטיעות. אוי ואבוי אם זה מה שיקרה גם לכרמל. "אם יהיו עכשיו נטיעות"' אומר שקדי, "הכרמל ייראה יפה יותר השנה ובשנה הבאה, אבל בעוד עשר שנים נצטער על זה. הגיע הזמן שנתחיל לחשוב לטווח ארוך"/ לך תסביר שאם הייתה פה קצת יותר חשיבה לטווח ארוך, הכרמל לא היה צריך להתמודד היום עם תוצאות השריפה הקטלנית.

בניצני המאבק הזה אפשר היה להבחין כבר בתחילת השבוע, כשהנהלת קק"ל פרסמה מודעות גדולות בהן הזמינה את הציבור "להחזיר את הירוק לכרמל" ולהשתתף במבצע של תרומת עצים לנטיעות. בעוד קק"ל מגייסת את העם לצבוע את ההר בירוק, היערנים של קק"ל עצמה אומרים לכל מי שמוכן לשמוע שהדבר האחרון שההר זקוק לו עכשיו זה שמישהו ינסה לצבוע אותו בכוח.

כשביקשתי מקק"ל ליישב את הסתירה, קיבלתי את התגובה המעורפלת הבאה: "קק"ל תחזיר את הירוק לכרמל. זהו תהליך שלוקח זמן ולכן קק"ל טורחת ומדגישה בכל מקום, ששיקום יערות אחרי שריפה הוא לא מעשה קסם ולא יינטעו מיליוני עצים ביום אחד. בפרט לא ביערות הכרמל, הזקוקים לשיקום רציני לאחר שחוו אסון אקולוגי. יחד עם זאת, בנימה אופטימית משהו, לצד הצימוח הטבעי חלק מהשטח יוכשר לנטיעות כבר ב-2011".

aviv67@gmail.com