אור לגויים: אקדמיה ללימוד עברית בניו יורק
225 משפחות אמריקאיות, מחציתן לא יהודיות, שליש מהן אפרו אמריקאיות, משלמות ממיטב כספן כדי שילדיהן יכירו את היהדות
אחרי שייפרדו, יחזור סטיוארט לביתו וימתין לבשורות. אולי שוד אלים. או רצח מזוויע. אם להאמין לסטטיסטיקה של השכונה, שיפסאד ביי, לא יארך זמן רב בטרם יצלצל הנייד שלו. "אני מנקה זירות פשע", הוא מסביר. "עובד עצמאי. אחרי שהמשטרה באה, אוספת את כל העדויות ועוזבת את המקום, המשפחה מתקשרת אליי. אני בא, מנקה את הכל, שוטף את הרצפה, את הקירות. מחזיר את המצב לקדמותו".
בשיפסהאד ביי מתגוררת קהילה חרדית מבוססת לצד עשרות אלפי תושבים שחורים. בתי כנסת ליד כנסיות. ישיבות תלמוד תורה לצד מסעדות של עוף מטוגן, חנויות כלי בית, רוכלי רחוב ומספרות גברים. חבורות רחוב שמעבירות את ימיהן בשוטטות חסרת מטרה לא חסרות. כשאני רוצה לצלם אותו, סטיוארט מבקש שאמתין רגע, ומסיט את המצחייה כמה סנטימטרים שמאלה, סטייל זמר ראפ.
הם נפרדים בנשיקה. ג'ייסון נכנס לבית הספר. את פניו מקבל קוואים שבאז, מהמורים הבודדים במקום שאינו יהודי, בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, בעל מבנה של שחקן כדורסל, לבוש במכנסי טרנינג רחבים. את מאות התלמידים שחולפים על פניו כל בוקר הוא מקבל בנקישת מרפק, מנהג שמקורו בסיבות הגייניות וברצון להימנע ממגע ידיים מיותר.
התלמידים, מתקבל הרושם, רואים באקט סוג של אחוות חבורה. מגישים את המרפק ומוסיפים קריצה, לפעמים גם חיבוק. את המשך היום יעביר קוואים בהדרכת שיעורי חינוך גופני. "לקפוץ במקום", יפציר בתלמידים באולם הספורט. "לרוץ לקצה החדר", "לשבת על הרצפה". הכל בעברית מתובלת בארומה ניו יורקרית אפרו אמריקאית מובהקת.
"אתה מבין שאני בכלל מג'מייקה", אומר לי פטריק בהתלהבות, רגע אחרי שהוא נפרד מבנו. "הגעתי לארצות הברית בגיל 11. אני לא יודע מה הם עושים שם בדיוק, אבל אני יודע שהבן שלי אוהב את בית הספר הזה. אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה. אני מגיע לקחת אותו הביתה והוא רוצה להישאר שם עוד".
בניגוד למרבית ההורים לילדים בגילו של ג'ייסון, שלומד השנה בכיתה ב', פטריק יודע שהוא נמצא בבעיה כשזה מגיע לעזרה
פטריק, כפי שאפשר להבין, לא יהודי. אפילו לא קרוב. הוא מעולם לא ביקר בישראל ולא יודע לאתר אותה על המפה. כמוהו גם לינדה ליווינגסטון, כתבנית בבית משפט שמגיעה לבית הספר עם שתי בנותיה, אזור בת השש וסקי בת השמונה. "אין עוד בית ספר כזה", היא אומרת. "העובדה שהם לומדים עברית היא דבר מדהים בעיניי. ילדים בגילם שמדברים שתי שפות". לאחרונה החליטה גם לינדה לקפוץ על העגלה. "הם באים הביתה ומדברים איתי בעברית, אז אני מנסה ללמוד מה שאני יכולה".
כמי שגדלה בברוקלין כל חייה, סביבת הלימודים היהודית לא ממש מפריעה לה. "כל החיים הייתי מוקפת ביהודים. תמיד חיינו זה לצד זה בשלום, אף פעם לא הייתה ביניניו מתיחות". ומה אם אחת הבנות תביא הביתה חתן יהודי? לינדה צוחקת במבוכה שמאפשרת לה להרוויח כמה שניות. "אני לא גזענית", היא משיבה, "צבע לא חשוב לי, כל עוד שניהם אוהבים אחד את השני".
קרוב ל-40 אחוז מתלמידי האקדמיה ללשון עברית שבברוקלין אינם יהודים. בבית הספר מנועים מבחינה חוקית מלשאול את התלמידים לדתם. במקום זאת, הם מדברים על מוצא לאומי: 27 אחוז מהגרים מרוסיה. 28 אחוז מגיעים מבתים דוברי עברית. שישה אחוזים היספאנים ו-31 אחוז שחורים. ביקור בבית הספר לא מותיר מקום לספק בנוגע לחלוקה האתנית שמתקיימת בין כתליו. מפה גדולה של העולם שתלויה על קיר המסדרון מלמדת על ארצות המוצא השונות שמהן באים התלמידים. סך הכל תלויים על המפה 15 דגלים.
לאחרונה גדל המספר ל"70 אחוז מהתלמידים באים מבתים שבהם מדברים שפה נוספת פרט לאנגלית, כך שעבורם העברית היא למעשה שפה שלישית", מדגישה המנהלת, מורין קמבל. אישה נעימה בשנות החמישים לחייה, עם טון דיבור רך ומראה מטופח שמנסה לנווט את דרכה בין בליל העברית שסובב אותה. "אני מתה ללמוד עברית", היא אומרת. בקיץ הגיעה לביקור פרטי ראשון בישראל. קודם לכן שלחה אי-מייל למאות ההורים וקיבלה מהם המלצות על מקומות לבקר בהם ורשימה ארוכה של קרובי משפחה ברחבי הארץ. את התמונות שצילמה תלתה ברחבי בית הספר.
גם היא, כמו לא מעט הורים ותלמידים לא יהודים, הגיעה לבית הספר באופן מקרי. קמבל היא אשת חינוך ותיקה ועובדת מחלקת החינוך של עיריית ניו יורק במשך עשרות שנים. כשנפתח בית הספר לפני שנה וחצי, הגישה מועמדות לתפקיד המנהלת. "זה בית הספר הראשון במדינת ניו יורק שמוקדש כולו לעברית", היא מסבירה. "ידעתי שאני הולכת להוביל פרויקט ייחודי, והייתה בזה תחושת חלוציות נפלאה. רוב בתי הספר בניו יורק פועלים באותה מתכונת, חיקוי אחד של השני, ופה הייתה לנו הזדמנות נדירה להביא את העברית בפעם הראשונה למרחב הציבורי". מאז שקיבלה את התפקיד הפכה ישראל לחלק בלתי נפרד מחייה. "כשהגעתי לארץ שמחתי לראות שכל השלטים בדפוס", היא צוחקת. "פחדתי שלא אוכל לקרוא שום דבר". קשה לכתוב על אקדמיה לעברית שמושכת אליה מאות תלמידים, יהודים ולא יהודים, לבנים ושחורים, בלי ליפול לקלישאות דביקות. קשה עוד יותר להישאר אדישים כשרואים עשרות תלמידי כיתה ב' - שחורים, לבנים והיספאנים - חלקם עם כיפה, שמקבלים את היום בשירה עברית. "יש גשם היום?", שואל המורה, ירון גל-צור.
"אין גשם היום", משיבים התלמידים, "יש קצת עננים". אחר כך עוברים לשחק. על גבו של אחד התלמידים מדביקים מילה. במקרה הזה "ירח". התלמידים נותנים רמזים. התלמיד צריך לנחש. "זה בשמים", צועק אחד מהם. "זה עגול", ממשיכה תלמידה אחרת. "זה בלילה", נשמע קול מפינת החדר. "זה שלוש אותיות ומתחיל ביוד", זורק אחר. כשהתלמיד מנחש נכונה כולם מריעים בהתלהבות, אחר כך רבים ביניהם מי יהיה הבא בתור. לאחר מכן יעברו למקצועות חופשיים: חשבון, גיאוגרפיה, התעמלות, ספרות, היסטוריה (של ישראל), שיעורים שלמים שיתנהלו באנגלית מהולה בעברית.
225 תלמידים בסך הכל לומדים באקדמיה ללשון עברית: שלוש כיתות גן חובה, שלוש כיתות א' ושלוש כיתות ב'. בכל כיתה יש 25 תלמידים בממוצע. ההורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר אינם מונעים מציונות וגם לא מהערצה עיוורת למדינת ישראל. להפך. רבים מהם כמעט לא ידעו כלום על ישראל, או על השפה המדוברת בה, לפני שרשמו את ילדיהם למוסד. מדובר בהורים שמבקשים להעניק לילדיהם את מה שנתפס בעיניהם כהזדמנות הטובה ביותר, גם אם זה אומר שלצורך כך הם הפכו את העברית לחלק בלתי נפרד משגרת יומם ואת ישראל למושא אהדתם. ברקע מסתתרת לא פעם ההערצה מושרשת לחינוך היהודי, הכרה במוסר הלמידה הגבוה של הקהילה או רצון להידמות למי שזה שנים נחשבים לאליטה המקומית.
"הדעה הרווחת אצל רבים מאזרחי ארצות הברית היא שהיהודים מייחסים חשיבות רבה לחינוך ילדיהם ומקפידים לשלוח אותם למסגרות חינוך איכותיות", מסבירה לואיזה וליטסקי, השליחה המרכזית של הסוכנות לקהילות היהודים דוברי הרוסית בצפון אמריקה, שנמצאת בקשר קבוע עם בית הספר. "מאחר שבית הספר הוא יהודי וציבורי, אוכלוסיית השחורים בשכונה, שרובה גרה בפרויקטים של דיור ציבורי, שמחה מאוד לשלוח את ילדיה לשם. העובדה שהם לומדים עברית ותרבות יהודית לא מטרידה אותם. להפך".
כשהאפשרות הזאת מוצגת למנהלת קמבל, היא ממהרת לשלול אותה על הסף. "אף אחד לא חושב שקבוצה אחרת יותר חכמה ממנו", היא משיבה. "כל אחד בטוח שהילד שלו הכי חכם בעולם. עם זאת, כל ההורים רוצים שהילד שלהם ילך לבית ספר טוב, וזה בדיוק מה שאנחנו נותנים להם. יש לנו יום לימודים ארוך, משמונה בבוקר עד ארבע, במקום שמונה וחצי עד שתיים וחצי. אנחנו פתוחים כל שנה שבועיים יותר מאשר בתי הספר הציבוריים, יש לנו שני מורים בכל כיתה. אין דבר כזה בכל ניו יורק".
וילי מודי, שבנו אלים לומד בבית הספר, חושב אחרת: "ברגע שהוא הולך לבית ספר עם ילדים יהודים הוא מקבל חינוך טוב", הוא מסביר. "בקהילה פה אף אחד לא משלה את עצמו כשזה מגיע לחינוך". דברים דומים אומרת גם מליסה, שמבקשת לא לחשוף את שמה המלא. "יש לי שני ילדים שהלכו לבתי ספר רגילים בשכונה. כל מה שהם רצו לעשות זה לשחק ברחוב ולשתות בירה. הילד הקטן שלי הולך לחברים שמנגנים בפסנתר וקוראים ספרים. ילדים שההורים שלהם חולמים שהם יהיו רופאים ולא בעלי חנות מכולת".
גם עבור הקהילה היהודית המקומית, ובעיקר עבור עשרות אלפי היהודים ממוצא רוסי שתמגוררים באזור, מדובר בפתרון נוח - ובעיקר זול. פשרה בין מערכת החינוך הציבורית לבתי הספר היהודיים, שעלותם השנתית לתלמיד מגיעה לכ-20 אלף דולר בשנה. מה שיכול להסביר את מקור המשיכה הגדול של בית הספר עבור הורים יהודים לא דתיים שמוכנים להמיר את "עלינו לשבח" ו"מזמור לדוד" ב"הנה מה בטוב ומה נעים" ו"ארץ ישראל שלי יפה".
"בשכונה שסביב בית הספר יש אחוז גבוה מאד של יהודים דוברי רוסית", ממשיכה וליטסקי, "אנשים שהקניית חינוך יהודי חשובה להם מאוד. מדובר בקהילה בעלת זיקה חזקה ליהדות, מתוך חיבור לאומי ותרבותי אבל לא דתי. מי שמרגישים צורך להנחיל ערכים יהודים לילדיהם, אבל לא תמיד יודעים כיצד. רבים מהם מסתייגים מהדת ומנהלים אורח חיים חילוני. בנוסף, רבים מהם אינם מחוברים לקהילה היהודית המקומית, לא מייחסים לה חשיבות רבה ולא פעם גם אינם רצויים בה. מהבחינות הללו, בית הספר הוא פתרון נהדר עבורם".
האקדמיה ללשון עברית, בית הספר הציבורי היחיד בניו יורק שמוקדש ללימוד השפה העברית, הוא בית ספר "צ'רטר". המושג עצמו נטבע על ידי אלברט שנקר, נשיא איגוד המורים הארצי של ארצות הברית, שרצה בסוף שנות השמונים לערוך רפורמה במערכת החינוך האמריקאית ולהגדיל את מרחב התמרון שיינתן לבתי הספר. הרעיון היה להקים בתי ספר שימשיכו להיות חלק ממערכת החינוך הארצית, ימומנו מכספי משלם המסים אך במקביל ייהנו מגמישות בכל הנוגע לתוכני הלימוד.
מינסוטה הייתה המדינה הראשונה שהעניקה ליוזמה תוקף חוקי, ב-1991. קליפורניה הצטרפה אליה שנה לאחר מכן. נכון להיום מעוגן הרעיון במערכות החוקים של 41 מדינות בארצות הברית שבהן פועלים, לפי ההערכות, קרוב ל-6,000 בתי ספר צ'רטר, במימון ציבורי, חלקי או מלא, ובניהול פרטי. מאחורי בתי הספר הללו עומדים לא פעם נדבנים פרטיים, ארגונים חברתיים שלא למטרות רווח או גופים קהילתיים. לכל אחד חזון משלו.
עם זאת, אסור לשכוח שמדובר בחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הציבורית. בתי הספר האלה מחויבים להעניק את שירותיהם בחינם ומנועים מכל סלקציה על בסיס מוצא דתי או רקע חברתי בתהליך הקבלה. בתמורה ליד החופשית שהם מקבלים בכל הנוגע לתוכני הלימוד, מתחייבים בתי הספר לעמוד בסטנדרטים גבוהים מהממוצע. מכאן גם שמם, "צ'רטר" - "כתב אמנה" בין המדינה למנהלי בית הספר, שמגדיר באופן ברור את ייעודו של המוסד החינוכי - שאמור להתעלות מעל הסטנדרטים המקובלים בעיר או במדינה.
במקרה של האקדמיה לעברית, מדובר בתקצוב משותף שמגיע מעיריית ניו יורק ומגופים פרטיים. העירייה מעניקה כ-70 אחוז מהתקציב השוטף, כעשרת אלפים דולר לתלמיד. השאר, כאמור, מתרומות. בראשן קרן הגידור שהקים הפילנתרופ היהודי מייקל שטיינהארדט, אספן אמנות שתרם עד כה מאות מיליוני דולרים למטרות יהודיות. שטיינהארדט הוא שותפו של צ'רלס ברונפמן בפרויקט "תגלית", אחד ממייסדי עיתון ה"ניו יורק סאן" ותומך ידוע של ראש העירייה מייקל בלומברג.
במסמכי הבקשה שהגישו לעיריית ניו יורק מדגישים מייסדי בית הספר כי "צוות התכנון של האקדמיה לשפה עברית מבין לחלוטין ששום איש צוות או מורה יכול בשום דרך שהיא לעודד או לפגוע בכל תפיסה דתית בכל דרך שהיא בשטח בית הספר. עם זאת, אנחנו מודעים לכך שלמידה ומחקר של כל שפה שהיא כוללים בהכרח גם התייחסויות לתרבות ולמסורת אשר קשורות קשר בלתי ניתן להפרדה מאותה שפה, ובכלל זה גם אלמנטים בעלי נגיעה".
את המילה "יהודי" לא תמצאו שם. מבחינה חוקית אסור לבתי ספר ציבוריים, מכל סוג שהוא, להכניס לימודי דת למערכת הלימודים. מה כן? לימוד אינטנסיבי של השפה העברית, היסטוריה של מדינת ישראל, הכרת קהילות יהודיות ברחבי העולם. בחוזה שלה מול העירייה מתחייבת האקדמיה להוסיף שנת לימוד נוספת בכל אחת משלוש השנים הקרובות.
"מדהים לראות את התוצאות", אומר המורה ירון גל-צור. הוא הגיע מרחובות לניו יורק ב-1996 כמאבטח באל על, למד הוראה והחל לעבוד בבית ספר לפני כשנה. "בכל בוקר לומדים שעה עברית", הוא מסביר. "בהמשך היום, בין אם זה גיאוגרפיה או חשבון, עושים את זה תמיד בשילוב בין עברית לאנגלית. מכניסים את העברית כמה שאפשר".
יהדות , חשוב לו להדגיש, אין בכלל. ובכל זאת, "כשאנחנו מלמדים אותם על מנהגי החנוכה, אנחנו אומרים שזה מה שהיהודים נוהגים לעשות בחג, ובאותה מידה מסבירים שהנוצרים חוגגים את כריסטמס. אנחנו לא מלמדים את ההיסטוריה היהודית של החג, אלא מציגים את הצד התרבותי שלו". גל-צור מכוון את דבריו לטענות שהעלו גורמי חינוך ותושבים מקומיים נגד פתיחת בית הספר, מחשש שמדובר במוסד בעל צביון דתי. "במקביל אנחנו מלמדים אותם שיש אנשים שחוגגים את הרמדאן".
הניתוק המתחייב בחוק בין לימוד השפה העברית וההיסטוריה של מדינת ישראל ובין הדת היהודית נראה מלאכותי ותלוש מהמציאות. גל-צור מודה כי מדובר במוקש שיש לעקוף אותו בזהירות, לחשוב טוב מה מותר לומר ומה לא. עם זאת, הוא מדגיש, ההתרחקות מכל מה שמריח כהטפה דתית לא עומדת בדרכן של העברית ומדינת ישראל אל לב מערכת השעות. "כשלימדנו גיאוגרפיה, הבאנו מפה של העולם והסברנו לתלמידים על משפחות שעלו לארץ ממדינות באירופה ובצפון אפריקה. ניתקנו את ההקשר היהודי והתמקדנו בתהליך ההגירה, בעולים שהגיעו מצפון אפריקה, אירופה, ארצות הברית. אותו דבר בשיעורי מדעים. אם צריך ללמד על צמחים שונים במדבר, אז מלמדים על צמחים במדבר יהודה. תמיד מנסים להכניס את ישראל בכל מקום שזה ראוי. ולפעמים זה לא ראוי. הגישה שלנו היא שישראל היא מדינה ככל המדינות בעולם. מדינה שהיא לא רק יהודית אלא גם דמוקרטית".
המשפט האחרון עלול להכעיס לא מעט אנשים. על רקע ההתעקשות האחרונה של ראש הממשלה נתניהו להכיר בישראל כמדינה יהודית, הניסיון לעקר את המרכיב הדתי מהשפה העברית וממדינת ישראל יכול להתפרש כחלק מתפיסת עולמם של ארגוני שמאל קיצוניים שרואים בישראל מדינה רב לאומית. גם הניסיון להטיף לאהבת המולדת בקרב מי שאין להם שום זיקה רגשית או דתית לישראל יכול להרים לא מעט גבות. "זה לא מוזר בכלל", מתגוננת קמבל, המנהלת. "יש לנו פה קהילה מגוונת, תלמידים מ-16 מדינות שונות. ילדים מרקעים שונים. בנים להורים שמתגוררים בבתי מחסה לצד ילדים להורים שגרים באחוזות פאר. אבל בסופו של דבר, כל ההורים רוצים את אותו הדבר בשביל הילדים שלהם".
באופן לא מפתיע, מי שבכל זאת מתקשים להשלים עם מפגש התרבויות הזה הם דווקא ההורים היהודים. "היו לי לא מעט הורים שלא העריכו את הגיוון הגדול שיש בבית הספר וביקשו לעזוב", אומרת קמבל בטון שמסגיר אכזבה. "הורים שאמרו לי שזה 'יותר מדי שונה' בשבילם. אבל זה בסדר, כי בכל מקרה יש לי רשימת המתנה ארוכה".
בכיתה של אילנה ויינברג עובדים על מילים בסיסיות. "היום קר", "חורף עכשיו", "היום יש עננים בשמים". אחד אחרי השני ניגשים התלמידים ללוח ובוחרים את הצירוף שנראה להם ביותר. אצל ירון גל-צור התלמידים צריכים לנחש איזו מילה כתובה להם על הגב. אחר כך עוברים לסדר הימים בשבוע, פרטי לבוש, עונות השנה וחותמים בשיר או שניים. קוואים, בינתיים, מריץ את התלמידים באולם ההתעמלות. "לשבת", "לרוץ לפינה", "לקפוץ במקום", הכל, כמובן, בעברית.
בכל הכיתות, מתקבל הרושם, שוררת אווירה די דמוקרטית. השולחנות מסודרים לצד הקירות, התלמידים שרועים על השטיח. כש'מיס קמבל' נכנסת לכיתה, כמה התלמידים רצים אליה בהתלהבות. היא מחבקת אותם. על השולחן בפינה מוכנות עשרות צלוחיות עם דגני בוקר. את החלב ימזגו בהמשך. בקבוקי מיץ תפוחים לצדם. סך הכל מגיש בית הספר שתי ארוחות, בוקר וצהריים, וחטיף בין לבין. הורים שמעבר לרף הכנסה מסוים, בערך שליש, נדרשים לשלם על האוכל מחיר מלא, דולר וחצי ביום. כל השאר מקבלים את הארוחות בחינם. בכל כיתה מלמדים שני מורים במקביל, מחזה כמעט נדיר בבתי הספר הציבוריים. לפחות אחד מהם ישראלי.
"מדובר בתופעה חדשה שאין לי ספק שתלך ותתרחב", אומרת המורה ויינברג, ילידת ארצות הברית שגדלה בארץ ושבה לניו יורק לפני 25 שנה. במשך שנים לימדה ב"היברו סקול", אליו שולחים הורים יהודים את ילדיהם פעמיים בשבוע. "בלתי אפשרי ללמד עברית בהיברו סקול", היא פוסקת. "יש אמנם היברו סקולס שעושים דברים נפלאים, אבל ללמד עברית שעתיים בשבוע זה בלתי אפשרי. במיוחד כשלתוך זה צריך להכניס לימודי יהדות ותפילות. לדעתי, לא רק שאנחנו לא עוזרים, אנחנו מכשילים את התלמידים כשאנחנו מצפים מהם ללמוד עברית בשעתיים בשבוע".
מתברר שכמו אצל ההורים האפרו אמריקאים, גם ההורים היהודים שמחים לגלות שילדיהם מדברים שפה - עברית - שהם עצמם לא יודעים. "ההורים מתמוגגים מזה", אומרת ארלין דנון, האחראית על הוראת העברית בבית הספר. "איזו גאווה יכולה להיות להורה יותר מאשר לדעת שהילד שלו יודע יותר דברים ממנו, שיש לו יכולות שלו מעולם לא היו. מדובר במקור אדיר לגאווה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם