חוגגים חנוכה: בין יוסף הצדיק לנצחון המכבים
יש קשר ישיר בין ניצחון הרוח היהודית על ערכי המתייוונים ובין פרשת השבוע העוסקת בדמותו של יוסף, הנשאר בצדקותו כנגד כל הסיכויים
התלמוד מספר לנו על הגעת היוונים לארץ את הדברים הבאים: "בעשרים וחמשה יום הר גרזים דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי..." (בבלי יומא דף סט עמוד א)
כשאנו באים לבחון את דמותו של שמעון הכהן הגדול אנו נתקלים בתואר מעניין: חז"ל מעניקים לו את התואר צדיק. לא רבי, לא רבן ולא רבינו, אלא צדיק. כינוי זה אומר דרשני ומביא אותנו להקדיש לדמותו של הצדיק בחז"ל עיון נוסף, כשאנו זוכרים שחז"ל העניקו תואר זה רק לאחד לאדם אחד בכל התורה שבכתב - יוסף הצדיק, ורק לאחד כזה בכל התורה שבעל-פה - שמעון הצדיק.
מה כל כך מיוחד בתואר צדיק? מדוע רק שניהם זכו לו? מה המשותף ביניהם? "אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום [דרום בתלמוד הוא כינוי למצרים] יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולע'? העבודה, שאגלחך לשמיים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל..." (בבלי נזיר ד ע"ב).
על יוסף, הצדיק התנ"כי, קראנו בשבת האחרונה שהיה עבד בבית פוטיפר שר הטבחים של פרעה. בעודו משמש כעבד בבית אדונו נתנה אשת השר את עיניה בו וביקשה לפתות אותו לשכב עמה: "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי וימאן ויאמר... ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים... ותתפסהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה ויצא החוצה..." (בראשית, לט, ז-יג). כיצד הצליח יוסף, הנער יפה התואר בן השבע עשרה לעמוד בפיתוי? על כך אומר התלמוד (סוטה לו ע"ב) שיוסף אכן התפתה אולם רגע לפני ביצוע המעשה חזר בו וברח שכן: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון".
שמעון הצדיק אשר שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה ומעולם לא אכל קרבן נזיר, חורג במקרה שראינו ממנהגו. מדוע? גם אצל יוסף הצדיק וגם אצל שמעון הצדיק, יש דמות דיוקן ברורה. צדיק זה מי שגאה לומר גם על אדמת ניכר "עברי אנוכי" ונושא עמו לכל מקום את דמות דיוקנו של אביו, צדיק הוא זה שיודע מהו תפקידו בקודש ודמות דיוקנו שלו הולכת למרחוק. צדיק זה מי שיודע את היסוד הפנימי של הדברים והמהלכים, ולא הולך שבי אחר היופי החיצוני.
באילן הספירות בקבלה, הספירה התשיעית היא ספירת 'יסוד' המכונה ספירת 'ברית', ולכן דווקא יוסף
למרות שיוסף חי במרכז האסטטיקה של המזרח הקדום, בבירת מצרים הפרעונית, השקועה בחמישים שערי טומאה, הוא מצליח להתגבר על יצרו. ובדומה לו הנער מן הדרום שחי במצרים התלמית, בירת התרבות ההלניסטית במזרח התיכון, הוא האנטיתזה המושלמת, לסיפור מן המיתולוגיה היוונית, על אותו נער יווני יפה תואר – נרקיס, שהתאהב בבבואת עצמו כפי שנשתקפה אליו מן המעיין, וממנו צמח פרח הנרקיס, והוא כל הזמן ממשיך להסתכל, מבלי יכולת להבחין בין מציאות לפיקציה, בין חיצוניות לפנימיות.
יוסף הצדיק שחי בבירת מצרים הפרעונית, ושמעון הצדיק שחי בתקופה בה ההלניזם והמיתולוגיה היוונית החלו לחדור אל היהדות, ביקשו ללמד את בני דורם ואותנו מיתוס אחר. מיתוס של זה שלא נכנע לבבואה, של זה שהבין שמה שהוא רואה זה רק יופי חיצוני בר חלוף, שיש משהו יותר עמוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם