מיתון סביבתי
כשהכלכלה רועדת וממשלות אינן מוכנות יותר להקריב את יוקרתן הפוליטית למען הפלנטה, איזה סיכוי יש לוועידת האקלים?
מבין כל המרכיבים הללו, הניסיון להיחלץ מהמיתון הגלובלי הוא החמור ביותר. ממשלות אינן מוכנות להקריב את יוקרתן הפוליטית ולהסתכן בעלויות גבוהות יותר, למען הפלנטה, כאשר הכלכלה שלהן רועדת והרוב בפרלמנט בסכנה.
דוח חדש של האו"ם שפורסם לקראת הוועידה, קובע חד-משמעית כי העולם מצוי בדרך לשינוי אקלים קיצוני במאה הנוכחית, אבל ספק גדול אם הדוח הזה יכול להגיע לכותרות ולחלחל לשיח פוליטי בימים בהם ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, יפן ולמעשה העולם כולו מנסים להתמודד עם המחלה הפיננסית. לפי הדוח, גם אם כל המדינות יעמדו ביעדים השאפתניים ביותר שלהן, העולם עודנו רחוק מאוד ממה שנדרש כדי למנוע עלייה ממוצעת של שתי מעלות. שתי המעלות נחשב לסף מסוכן, שאחריו עשויה להתפתח תגובת שרשרת בלתי צפויה.
הכישלון של ועידת קופנהגן בשנה שעברה הבהיר את הקשיים העצומים שעומדים בפני הלובי הסביבתי. קופנהגן הייתה אמורה לקבוע יעדים מחייבים למדינות העולם לגבי הפחתת גזי חממה, אך שום הסכמה סופית לא התקבלה ולבסוף הסתפקו המדינות ב"הצהרת קופנהגן" שמפרטת יעדים התנדבותיים. איך נראים יעדים התנדבותיים? אירופה, נניח, התחייבה באורח מוחלט להפחתה של 20 אחוז עד 2020, אבל סין הודיעה שהיא "תשאף" להפחית את האינטנסיביות של התעשייה שלה ב-40 אחוז . עם הבטחות כאלה לא הולכים למכולת ובעיקר לא מצננים פלנטה, ועכשיו בא הדוח של האו"ם וקובע שגם אם כל היעדים הוורודים הללו יושגו, זה עדיין לא מספיק.
המצב עגום בהרבה מאי עמידה ביעדים. הרעיון של התחממות גלובלית מעשה ידי אדם זכה לקונצנזוס לתקופה קצרה, ונמצא בנסיגה ארוכה. שתי מגמות מטרידות צמחו בחמש השנים האחרונות והחלו מסכנות את עצם הלגיטימציה שלו. שתיהן פוליטיות מאוד; בעוד אחת נבטה ולבלבה במערב, השנייה משגשגת בדרום הגלובלי העני.
המגמה המערבית היא ערעור על עצם הקביעה המדעית שהעולם מתחמם, ושהתחממותו היא תוצאה של פעולות אנושיות. קבוצות שמרניות רואות בנושא הזה ניצחון של תפיסות אוניברסליות, שעשויות ליצור מגמה קוסמופוליטית, על-מדינתית ועל-קהילתית. הקבוצות הקיצוניות יותר רואות בהתחממות הגלובלית סוג של מזימה מטעמם של חסידי הגלובליזציה.
באופן
המגמה הדרומית, הלא-מערבית, מדאיגה אפילו יותר. מדינות מתפתחות רואות בשיח הסביבתי אמצעי הסוואה לסוג חדש של דיכוי מצדן של המדינות המפותחות. הן מזהות את "יעדי פליטת גזי החממה" כניסיון מערבי ברור להגביל את תעשייתן הפורחת.
עבור דרום אמריקה, אסיה וחלקים מאפריקה, הטלת מגבלות כלשהן על תעשייה היא הרסנית; "כשכבר הגיע הזמן שלנו לצמוח, באות המדינות האלה ואומרות שהמסיבה נגמרה", הן אומרות. הגנה על האקלים כסוג של ניאו קולוניאליזם, אמצעי שליטה צבוע שבאמצעותו המערב מייצר אמות מידה חלולות כדי להבטיח את המשך השליטה של מוצרי התעשייה שלו. ה"סביבתיים יותר".
המגמה הזו חלחלה עמוק, והדרך היחידה להתמודד איתה, אומרים הלוביסטים של הסביבה, היא לעסוק במה שמכונה "צמיחה ירוקה" - היכולת להניע כלכלות באורח שיהיה מותאם לסביבה מלכתחילה. תשובה אחרת, קצת יותר שקופה, היא תגמול למדינות מתפתחות שמתחייבות לפעולות חיוניות, כמו מניעת כריתת יערות וכו'. כמו העולם כולו בימים שאחרי המיתון, גם הסביבתיות הפוליטית הפכה לצנועה יותר; המטרות החובקות, הגורפות, מפנות את מקומן לפרקטיקות פשוטות יותר.
מטבע הדברים הצטברו תיקונים והערות לטורים קודמים, ותודה לקוראים משכילים ומעורבים שטרחו והעירו: היו כמה וכמה תגובות לטקסטים שנכתבו כאן על שרה פיילין, ואולי ראוי לציין את תגובתה השבוע של ברברה בוש, הדמות החזקה ביותר במשפחת בוש לדורותיה והגברת הראשונה לשעבר של ארצות הברית. בראיון טלוויזיוני עם בעלה היא אמרה על שרה פיילין שפעם ישבה לצדה בארוחת ערב, שהיא סבורה שהיא נאה מאוד, ועושה רושם שהיא נהנית באלסקה. "שתישאר שם", סיכמה בוש.
לפני כמה שבועות דובר פה על המשא ומתן בין ממשלת אפגניסטן ובין הטליבאן, בחסות נאט"ו וארצות הברית. השליח המרכזי למשא ומתן הזה, נכתב כאן, הוא המולה מוחמד מנסור, מספר שתיים בטליבאן (אחרי המולה עומאר). בעקבות ידיעות שהגיעו מנאט"ו, סופר כיצד הוא קיבל ליווי צבאי מפקיסטן ועד לקאבול בירת אפגניסטן, שם נפגש עם נשיא המדינה חמיד קרזאי.
הבעיה היחידה בסיפור הזה היא שהאיש שהציג את עצמו כמולה מנסור התגלה כבעל מכולת מהעיר קוטה, שבפקיסטן. הוא קיבל מנאט"ו והאמריקאים מיליוני דולרים וכנראה נעלם. המולה מנסור האמיתי, מנהיג טליבאני, דווקא מסרב לדבר עם האמריקאים לעת עתה. גורם בנאט"ו ציין במרירות כי "אפשר היה להניח שעם קהיליית מודיעין שהושקעו בה מיליארדי דולרים, נדע להבחין בין בעל מכולת ומנהיג טליבאן". דווקא לא, מתברר.
כתבתי כאן על הסופר הגרמני תומס מאן, וציינתי שהיה יהודי. זו טעות. מאן נרדף על ידי הנאצים משום שהיה אופוזיציונר נוקשה לנאציזם. משפחתו הייתה יהודית - אשתו וילדיו. ליאולוקה אורלנדו הוא חבר פרלמנט, לשעבר ראש עיריית פאלרמו, ולא חברת פרלמנט. שלוחה אליו התנצלותי הכנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם