למה לי לקחת ללב
מה בן אדם בסך הכול רוצה, לשבת בים בנחת ולהתבונן בשקיעה. אז איך במקום לחזור רגוע, שוב הגעתי הביתה מתפוצץ מעצבים
הראש מתפוצץ לי מכמות החדשות והאינפורמציה שאני מכניס אליו, קורא שמונה עיתונים ביום, שומע מהדורות חדשות ברדיו באדיקות, מזפזפ בין חמש לשש בין ערוץ 10, 11 ו-22. בשש עובר ללונדון וקירשנבאום, בשבע לחדשות הערוץ הראשון עם גאולה אבן, ובשמונה שוב זפזופ בין חדשות ערוץ 10 לחדשות ערוץ 2. אני מתחרפן.
באחד מימי השבוע נטשתי את הבית והלכתי לשבת באחד מבתי הקפה בנמל תל אביב, להביט על הים לקראת השקיעה ולנסות להירגע ולשכוח. ללא הצלחה. למרות המיית הגלים המופלאה והמראה המדהים של העננים וקרני השמש, אני רואה שורה של פרצופים שנשזרים בשורה של אירועים, ואני מרגיש חרדה נוראית ממה שקורה בארצנו הקטנטונת.
גברת קשישה אחת שאיני מכיר נעצרת על ידי ואוחזת רצועה של כלב קשיש שבקושי עומד על הרגליים. הגברת שואלת באדיבות בעברית של פעם, "אדון זהבי, האם תרשה לי להפריע לך למספר דקות בודדות?" אף שאני נחשב אדם עצבני ודי בוטה, ואף שחיפשתי קצת שקט ושלא יבלבלו לי את המוח, אני מציע לגברת לשבת, וללא כוונה אמיתית אני שואל אותה אם אפשר להזמין אותה לכוס תה או קפה או משקה קל. הגברת מחייכת ועונה לי, "מים, סתם מים, אסור להתרגל למותרות בגילי המופלג ובמצבי הכלכלי שאינו איי-איי-איי".
יושבת הגברת הקשישה, וכלבה הקשיש מחקה אותה ומתיישב מיד גם. אני מבחין שהם די דומים, הגברת והכלב. "אתה יודע, אדון זהבי, אני הכרתי את אבא שלך לפני כ-60 שנה , אולי יותר, כאשר עבד בבית ברנר כשהיה ביקוש גדול לעבודה ומעט היצע. הודות לאביך הייתה לי הזכות לעבוד כאחות בקופת החולים במשך שנים ארוכות עד צאתי לפנסיה.
הוא היה אדם הגון, צנוע ונדיב ואפילו נתן לי הלוואה של חצי לירה ישראלית, שהיה סכום נכבד, כאשר סיפרתי לו כשדמעות בעיניי על מצבי הכלכלי הקשה". האישה הקשישה נאנחה אנחה גדולה, מיד אחריה פלט הכלב מין יבבה דומה, מה שגרם לי לחייך. העברית שלה הייתה צחה ונעימה לאוזן וגם הסיפור. סיפרתי לה שנזכרתי כמה דקות קודם באבי המנוח בגלל עניין העובדים הזרים. "את יודעת,
המלצרית הגיעה, הזמנתי לי ויסקי ולגברת כוס מים וביקשתי גם מים עבור הכלב. "בעניין העובדים הזרים", המשכתי, "לפני כ-20 שנה הייתה בישראל בעיה למצוא עובדים לקטיף ההדרים. אבי, שהיה מעל גיל 80, קרא בעיתון שישנה הצעה להביא לקטיף פועלים זרים מפורטוגל, והדבר עורר את זעמו. הוא דרש ממני במפגיע למצוא לו פרדס לא רחוק מתל אביב, והוא ינסה לארגן עוד קשישים כדי לצאת לעבודות הקטיף בהתנדבות, רק שלא יביאו עובדים זרים. "הרי אנחנו נלחמנו על עבודה עברית עם מקלות קפ"פ (מקלות ששימשו לקרבות פנים אל פנים, נ"ז). זה לא ייתכן שלארץ ישראל יביאו עובדים זרים במקום עבודה עברית", אמר.
הגברת הקשישה הביטה בי והבחנתי בדמעה זולגת מעינה. הכלב שלא הסיר מבטו ממנה ייבב חרישית, המים לגברת ולכלב הגיעו, הוויסקי הגיע גם. "לחיים", אני אומר לגברת, והיא בקול מרוסק עונה לי, "הלוואי שהיה לי לחיי מה לשתות. בעלי נפטר, בני ובתי היגרו לפני שנים ארוכות לאמריקה ועושים טובה שפעם בשנה מרימים טלפון, ומצבי הכלכלי והבריאותי בקקט ("על הפנים", נ.ז) אשתה לחייך.
החיים שלי ושל ידידיי שווים כקליפת השום". הגברת , אישה קטנה וצנומה, קמה בכבדות וכלבה הקטן והצנום קם גם הוא. הבחנתי שרגליו רועדות ולא יציבות. "היה לי עונג לשבת ולשוחח אתך. אטייל עוד קצת ונשוב לביתנו בטרם תרד החשכה. למזלנו, עוד לא גובים מאתנו כסף עבור טיול בטיילת ונשימת אוויר צח.
החשכה יורדת מוקדם בגלל השעון האווילי שסידרו לנו, ואני חוששת לצאת בחשכה מהבית בשל הבריונים הסובבים ברחובות. נעים לי לשוחח אתך, התפוח לא נפל הרחק מהעץ", אמרה וחייכה חיוך גדול שגרם לי להסמיק. רציתי לשאול אותה אם אפשר לעזור לה במשהו, אבל ידעתי שהיא תאמר את מה שאבא שלי היה אומר בימים שמצבנו היה קשה: "צריך לדעת להסתפק במועט. יש אנשים שמצבם גרוע יותר".
כשהחלה לצעוד קמתי ורצתי אחריה. "גברתי, אל תכעסי, אבל האם אפשר לעזור לך במשהו? " האישה חייכה בעצב ואמרה בקול שבא מהבטן, "אדון זהבי, צריך לדעת להסתפק במועט. יש אנשים שמצבם גרוע יותר". נשארתי המום לרגע וחזרתי לוויסקי.
השמש התקרבה אל קו פני הים באופק, מראה אדיר. מישהו הביא לי טפיחה על הכתף, הכוסית כמעט עפה לי מהיד והוויסקי ניתז ממנה לכל עבר. קיללתי את המזל הרע שלי, שלא נותנים לי לשבת דקה בשקט. לצדי עומד בן אדם שאיני מכיר, גבר מגודל כבן 72 עם יד כמו רקטת טניס.
בקול רועם הוא אומר לי, "תשמע, אני לא רוצה להפריע לך, אבל אני יודע שתאהב את מה שכתבתי". הוא מוציא מהכיס שני דפי נייר. אני מבחין בכתב יד יפהפה, מסודר, ההפך מכתב ידי. אני אוהב כתב יד יפה. "תקרא כשיהיה לך זמן ואם תרצה תפרסם, אני יודע שזה יהיה בראש שלך", אמר. הבטחתי לו שאעשה זאת וקיוויתי שיתחפף כי השמש בדיוק נגעה בקו האופק, ולא רציתי להחמיץ את המראה. להפתעתי הוא הלך בצעדים מהירים תוך שהוא מנופף ביד וצועק "אתה תאהב את זה".
קראתי: "מה קורה פה בארץ הזאת" הנשיא קצב נשפט על מעשי אונס, ראש הממשלה אולמרט נשפט על עבירות מרמה והשד יודע מה, שר האוצר הירשזון גנב יושב בכלא, השר בניזרי יושב בכלא, השר לשעבר ויושב ראש ועדת חוץ וביטחון צחי הנגבי הורשע וחטף קלון, השר לשעבר ומזכיר ההסתדרות חיים רמון הורשע בעבירת מין, חבר הכנסת עופר חוגי יוצא ממאסר, וכבר מעורב בפרשה של קופת חולים מאוחדת, שר החוץ ליברמן בחקירת משטרה ואו-טו-טו כתב אישום, ראשי רשות המסים במשפט, אנשי כלכלה בכירים מודחים בגין שחיתות, פרשיות נוראיות מלוות את מינוי הרמטכ"ל החדש, שר הביטחון מעסיק עובדת זרה באופן לא חוקי, עורכי דין מהצמרת עומדים לדין, ראשי ערים עומדים לדין בכמויות מסחריות, חשדות לאונס מצד המועמד שנחשב מוביל לתפקיד המפכ"ל, עוד מעט מתחלפים ראש המוסד וראש השב"כ, וכבר מתחיל העייסק להעלות סירחון, הלווווווווווו מה קורה פה?
החינוך קלוקל, מכת סמים, מכת אלימות, מכת סכינאות, מכת תאונות דרכים, מכת רצח, מכת סרטן. זה כבר לא מכות מצרים, זה מכות ישראל. אני א.ד, פנסיונר של התעשייה הביטחונית, מודיע בזאת לעם ישראל שהחלטתי לא להיות חלק מכם. זו כבר לא הארץ שלחמתי בעבורה, שאהבתי אותה, שהייתי מוכן למות למענה, אני נותן לארצי האהובה לשעבר גט כריתות ומנדה אותה עד שלא תחזור מדרכה הסוררת ותהפוך שוב לארץ ישראל הטובה והישנה אותה כה אהבנו. אני משנה גם חלק מההמנון ושר לכם כעת "פתאום אבדה תקוותנו, התקווה שנות אלפיים". לא עם חופשי ולא בטיח - עם חפיף, שטוח, רדוד, בור, מגעיל. הרעים מנצחים את הטובים בגדול. שלום לך ארץ נהדרת - למרות שאין לי ארץ אחרת, לא אשאר כאן כשהקרקע בוערת.
קרא והפץ בין חבריך.
קראתי , אני מפרסם את זה. יותר אני לא הולך לראות את השקיעה בים. במקום לחזור רגוע ושלו
חזרתי בקריזה ובעצבים.
אגב, נהג המונית שעצרתי כדי לנסוע הביתה מילא את החלונות האחוריים של המונית בסטיקרים: "נח נח נחמן, " אלוהים אנחנו אוהבים אותך", " ארץ ישראל השלמה" ואחרים. בתוך המונית היו לו תמונות של באבות ופרקי תהילים. "כשראיתי שזה אתה לא רציתי לעצור", אמר לי, "אבל רק בשביל להגיד לך בפנים שאתה שונא ישראל, מחלל שם שמים והלוואי שתיצלה בגיהינום, שווה לי לקחת אותך". ירדתי מהמונית והלכתי ברגל הביתה. פיזמתי את שירו של אריק "למה לי לקחת ללב", והרגשתי שלחץ הדם בגופי טס לשמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם