מסע למרוקו: "בדרך לגן עדן"
שלום ירושלמי יצא למסע במרוקו והשתכנע כי מדובר בגן עדן תרבותי וקולינארי אבל זו גם מדינה הזקוקה לתיקון אינסופי
אחרי כמעט שבועיים במרוקו הסתבר כי בן סימון, יליד קזבלנקה, צדק כמעט בכל מילה. מרוקו היא אכן גן עדן תרבותי וקולינארי אבל גם דורשת תיקון אינסופי. בכל מקום אתה מרגיש איך מישהו בנה את המדינה, אבל עזב את העבודה באמצע ויצא לחופשה, שממנה כבר לא יחזור. זה מתחיל בערים כמו פאס, שיש בהן שדרות מרהיבות ומזרקות שהן המילה האדריכלית האחרונה, אבל במרחק של עשרה מטרים תמצא רחובות הרוסים למחצה וכיכרות שוק שלא עברו שיפוץ מהמאה ה-16. זה נגמר בבתי מלון בלי מים, במסעדות פאר בלי קולה-דיאט, במוניות בלי קונטור (מונה). כאילו מדובר במערכת מחשבים שיושב עליה וירוס קבוע.
מרוקו, בנסיבות הללו, היא מדינה שצריך לקחת בקלות ובסלחנות, אחרת תצא מדעתך על חוסר היעילות ההזנחה הלא מובנת, וגם מן האדישות הנוראה והחייכנית של האנשים. אבל זה גם סוד הקסם של המדינה הנפלאה הזו. התערובת המדהימה של הניגודים בין ישן וחדש, עתיק ומודרני, דתי וחילוני, לובש החליפה ועוטה הגלימה, השמרן והמתירני עד כדי הפקרות, הרעלות והמחשופים, המזרח והמערב, הצרפתית והערבית המרוקנית. המכלול מחפה שם על הקלקול. אגב, נדמה לי שהמלך מוחמד השישי קלט עם מה יש לו עסק והחליט להפוך את המדינה על פניה. במרוקו יש היום תנופת בנייה, שכמוה לא הייתה שם עשרות ואולי מאות שנים.
המבקר בפעם הראשונה במרוקו, כמוני, חוטף הלם מול המוזיאון האנושי המהלך מולו בכל ערי המלוכה, ונגד המראות המתעתעים בעמקים ובמדבריות הרחבים. צריך קצת זמן כדי למצוא את מקומך, ולהתחיל להבין איפה הכל מתחיל והיכן זה נגמר. מי שיגיע
הידידות של האנשים, גם אם היא לפעמים דביקה וממזרית, מקלה עליך את החיים. את הבשורה אתה מקבל בשדה התעופה בקזבלנקה. התושבים בעצם מוסרים לך את המדינה שלהם. "אילה זיתי ענדנא, כון אנתינה מול אדאר, אוחנה נכונו דיאף דיאלק", מציעה הכתובת היפה. "אם באת עד אלינו, תהיה אתה בעל הבית ואנחנו נהיה האורחים שלך". שוקראן, ו-מינפדק, תודה ובבקשה, אנחנו בפנים.
אני נצמד לקבוצה של יוצאי מרוקו שחוזרים לחפש את השורשים. את הקבוצה מנהיג סם בן-שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. עבור רבים מהם זהו הביקור החמישי או השישי אבל ההתרגשות עדיין קיימת. הסיפור היהודי מורכב, מבולבל ובלתי פתור בפני עצמו, כפי שעוד יתברר, אבל בתוך המרחב הכללי והלא מוכר הוא נתן לי תחושת עניין ואחיזה, ולכן נתמקד בו.
צריך לומר מיד כי היהודים שנשארו במרוקו, עשירים ומתוסכלים, וגם המבקרים במרוקו נהנים מהרגשת יציבות ובטחון, שאותה הם לא ימצאו גם במדינות מערביות ואפילו לא בארץ. את המסרים החיוביים הם מקבלים כל הזמן ומכל כיוון אפשרי: ארמון המלך, נהג האוטובוס והמוכר בחנות. אם יש אופוזיציה איסלאמית במרוקו, ואכן יש כזו, מישהו דואג שהיא לא תרים את הראש.
המלך מוחמד השישי יוצא מכליו כדי להיטיב עם היהודים והישראלים ולשמור עליהם מכל פגע. זה תמרון לא פשוט בסבך האינטרסים של מרוקו והאווירה העוינת כלפי ישראל במדינות ערב האחרות. מצד אחד, המלך הוא נסיך המאמינים, יו"ר ועידת ירושלים בליגה הערבית. מצד שני, הביטחון הלאומי של מרוקו נשען על סיוע ישראלי ולא מהיום. אפשר לזהות בקלות תגיות של חברות ישראליות על המזגנים שמזדקרים מהבונקר התת-קרקעי מתחת לארמון ברבאט. מצד שלישי, המלך רוצה להמשיך מסורת מלכותית של אהבה והערכה ליהודים.
המלך מוחמד החמישי, סבו של המלך הנוכחי, היה הראשון שהתיר לקרוא ליהודי "סידי", אדוני, ואותת בכך לכל נתיניו על השוויון שצריך לנקוט בממלכה. הקבוצה היהודית שאליה הצטרפתי ביקרה במאוזוליאום ברבאט, שם קבורים המלכים מוחמד החמישי ובנו חסן השני, כדי לשאת שם תפילת אשכבה חגיגית. לא פחות.
פרשת הביקור שלא התקיים של הנשיא שמעון פרס מלמדת על הדילמה. פרס ביקש לנחות ברבאט לפני שבועיים, ב-26 באוקטובר. הוא אמור היה להשתתף בועידת דאבוס שהתקיימה השנה במראקש. המלך רצה לארח אותו אפילו שהיחסים בין הצדדים נותקו אחרי שאריאל שרון עלה על הר הבית לפני עשר שנים. ראיתי די מקרוב את ההתרוצצות הגדולה ברבאט לפני הביקור המתוכנן של הנשיא. שמעתי על ההתלבטויות בארמון המלך, ואת הביקורת הקשה כלפי המדיניות של ישראל, שחוסמת לדעתם של המרוקאים כל דרך לפיוס.
נדמה לי שמלך מרוקו ונשיא המדינה חיכו ביחד ימים ארוכים כדי לשמוע איך ראש הממשלה נתניהו ממשיך את ההקפאה, או יוצא בבשורת שלום אחרת. זה לא קרה. המלך הודיע בסוף שפרס מוזמן להגיע למרוקו ולנאום בוועידה במראקש, אבל לארמון הוא לא ייכנס. פרס ויתר ונשאר בבית, כעוס ומאוכזב. שבוע מאוחר יותר הודיעה מרוקו כי לא תתיר לישראלים בודדים או בקבוצות קטנות להיכנס למדינה. במשרד החוץ פירשו את הצעד המשונה במצב המדיני, או ברצון לפקח מקרוב על הישראלים, שכמה מהם נתפסו מתפרעים במועדוני הלילה, ואולי לשמור עליהם. לילידי מרוקו אין שום הגבלת כניסה.
כך או אחרת, האיש ברחוב לא שוכח לרגע את היהודים שהיו והלכו, והמבקרים אוהבים שמזכירים להם עד כמה הם היו רצויים במרוקו. "איימתה כתומה משיתו מהנהה נחנה עיישון פיל דלמה" ("מאז שעזבתם אנחנו חיים בחושך"), שמעתי את הסוחרים בפאס ובמראקש נשבעים לאנשים שבאו לחפש את בתיהם במלאח', השכונה היהודית במקום. ז'ק קדוש, נשיא הקהילה היהודית במרקש, שנותרו בה 170 איש לכל היותר, סיפר השבוע כי קיבל מכתב מהמלך שבו הוא התחייב לשקם במיליוני דולרים את בתי הקברות היהודיים, שמצבם גם ככה טוב הרבה יותר מהמצבות על הר הזיתים.
האהבה ליהודים מגיעה גם היום למקומות לא הגיוניים. מוחמד רודא עבדאללה בוטאייב, חבר הפרלמנט המרוקני מטעם מפלגת אל-איסתיקלאל ("החרות") חיבר חמישה ספרים על יהודי מרוקו. ספר אחר הוא הקדיש לסיפור ספינת המעפילים אגוז שטבעה בלב ים בינואר 1961. בוטאייב הזה לוקח קבוצות שלמות של יהודים ומנעים עליהם את זמנם במרוקו. את המשלחת של סם בן שטרית הוא הזמין לחווילה רחבת הידיים שלו בשכונת אסחייאת ברבאט, כדי לארגן להם אירוח בסגנון אלף לילה ולילה. בוטאייב הקים בגן ביתו אוהלים ענקיים, הכין כיבוד כיד המלך ואפילו הטיס לאירוע את כוכב התזמורת האנדלוסית, פייסל בנהדו.
בוטאייב הוא בן 62, יליד דבדו עיירה בצפון מזרח מרוקו שהייתה פעם מלאה ביהודים, וכונתה גם עיר הכוהנים. רוב החברים שלו הם יהודים ממרוקו, בעיקר ראשי הקהילה וישראלים מהארץ. הקבלן עמרם בוסקילה מקיסריה, שבונה בית מלון ענקי ברבאט ואיש העסקים והמדריך אברהם אבי אביזמר הם בני-בית אצלו. בוטאייב אומר כי את הסימפתיה ליהודים הוא שואב מהעבר הרחוק. בדברי הברכה שלו הוא ציטט אמרה ידועה של המלך חסן השני: "הכסף של הערבים עם הראש של היהודים ואנחנו משתלטים על כל העולם", כך אמר.
בניו של בוטאייב והחברים שלהם, כולם ערבים מוסלמים, מסתובבים עם קעקועים של סמלים יהודיים. אחד מהם, בובי, מביא להופעות במרוקו את הזמרת הישראלית מאיה סימן טוב. אני שואל את בוטאייב מה פשר הקשר ליהודים. "לפעמים אתה אוהב אישה ואין לך הסבר", הוא מתנצל. "אני מניח שהקשר נוצר בימי הילדות שלי. אנחנו גדלנו ביחד, ההורים שלנו סחרו ביחד, חונכנו ביחד. השותף של אבא שלי היה דוד מרציאנו. זו אהבה בשם האלוהים. אתה יודע שהיחסים היו כל כך קרובים, שערבי לא הציע ליהודי סיגריה בשבת ואפילו לא עישן לידו".
אין לך בעיה בפרלמנט להזדהות כך עם ישראל והיהודים.
"לא. אני אומר בכל מקום שהישראלים יודעים מה הם רוצים והפלשתינים לא יודעים. אם הסכסוך היה בין ישראל ובין הערבים במרוקו הוא היה נפתר מזמן".
מה אתה מציע?
"אבו מאזן הוא איש טוב. תעזרו לו כי על האחרים אי אפשר לסמוך. אבו מאזן רוצה להתגבר על החמאס, תהיו איתו מתונים, תגישו לו סיוע כלכלי. זה ישתלם לכם".
סם בן שטרית ארגן כאמור את הביקור האחרון. מבחינתו מדובר במסע הצדעה לשלטונות מרוקו על יחסם ליהודים. בן שטרית עלה ממקנאס בגיל 26, ומאז הוא מנסה להעלות את קרנם של יהודי מרוקו באמצעות המימונה, שאותה הפך לחג לאומי וחלוקת מלגות לסטודנטים נזקקים מכל העדות. בן שטרית התפרסם לראשונה בנובמבר 1979, בזכות מאמר שהודפס המעריב תחת הכותרת "הכצעקתה".
דווקא בימי המאבקים הגדולים של שכבות המצוקה, שאותם הנהיגו רבים מיוצאי מרוקו, כאשר הפנתרים השחורים עדיין היו שם דבר, יצא בן שטרית נגד הבכי, ההלקאה העצמית והטענות על קיפוח עדתי, והטיף לאנשים החלשים להתגבר על הקשיים בכוחות עצמם בלבד. המאמר עורר בזמנו סערה ציבורית עצומה והפך את בן שטרית מושא למתקפות ואפילו לאיומים. בן שטרית הוא גם האיש שגילה את קבריהם ופעל להעלות לארץ את עצמותיהם של 43 מעפילי הספינה אגוז, שנטרפה בים.
המשלחת של בן שטרית מנתה 42 איש, כולם מבכירי בניה של יהדות מרוקו. היו שם חבר הכנסת לשעבר יוסי ונונו (עבודה); ניצב (בדימוס) ז'ק דדון שהיה מפקד משמר הגבול; ימין כנען, מבכירי השב"כ לשעבר; שלמה אביטן יו"ר בינ"ה (בית הנבחרים) בהסתדרות; שמעון סוויסה, יו"ר מועצת חצור הגלילית; שולה אגמי, חברת מועצת העיר תל אביב ובכירים אחרים. כל אחד ספג שם את מנת הריגושים שלו. אני קצת אתקשה לשכוח את ניצב ז'ק דדון, שעבר בימי חייו עשרות פעולות טרור ומבצעי סיכול, בוכה כמו ילד בבית הכנסת המדהים ביופיו "בית-אל" בקזבלנקה. במקום התקיימו בימי הביקור שלנו אירועים לזכרו של המשורר הדגול דוד בוזגלו. דדון נזכר איך אביו שלח אותו מדי שבת, כאשר היה ילד, להוביל את בוזגלו העיוור בין סמטאות המלאח' לבית הכנסת שבו ביקרנו.
גם הרבנית ברוריה זבולוני הייתה שם, אחותו של הרב יעקב ישראל איפרגן שידוע בכינויו "הרנטגן". זבולוני זכתה לכבוד מלכים מראשי הקהילה העשירים, שגם אירחו אותה בבתי מלון איכותיים, בין השאר במלון לה-מאמוניה במראקש, המפואר בעולם. בקומה החמישית של המלון כתב וינסטון צ'רציל את זיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה. זבולוני ידועה כמי שעושה נפלאות. עשרות אנשים מגיעים מדי יום לביתה בירושלים, מבקשים עצות וברכות. גם שועי עולם מבקשים ממנה סיוע, ביניהם נשיא אוקראינה, ויקטור יושנקו שנפגע מהרעלת דיוקסין והרבנית עזרה לו לשקם את פניו המעוותים. הרבנית זבולוני, אשה נעימה ויוצאת דופן עוזרת גם בבוררות בין עבריינים בכירים בעולם התחתון.
פעם אחת במהלך המסע הרכינה הרבנית את ראשה, הפעם כדי לקבל ברכה מהרב חניניה אלפסי, קשיש ערירי בן 85, יהודי יחיד בעמק האוריקה, אחד המקומות היפים בעולם. הרב אלפסי שומר בעמק על קברו של ר' שלמה בל-חנש שנחשב צדיק גדול. סיפור חייו של אלפסי מופלא. שני הוריו, שחיו בעיר איסאווירה הגיעו לקבר של בל-חנש, אחרי שהוא נגלה להם בחלומם, וציווה עליהם לדאוג לו. לימים הלכו ההורים לעולמם. הבן חניניה ואשתו העקרה סעדה נשארו בקבר, אימצו ילדה מוסלמית וגידלו אותה כבת. הבת, פאטימה, היום בת 49, לא נישאה, חיה עם אביה החורג, ומסייעת לו היום לשמור על הקבר בעמק האוריקה. אחרי שקיבלה ברכה מאלפסי השתטחה הרבנית זבולוני על קברו של הצדיק בל-נחש בהתרגשות גדולה.
אגב, מי שליווה את הרבנית זבולוני היה יורם שכטר, מולטי מיליונר, הבעלים של פרויקט "ירושלים של זהב" ומלון הר-ציון בירושלים. שכטר נחשב מעריץ ותיק של הרבנית ולא מש מקרבתה לאורך המסע אפילו לשנייה. במהלך הביקור נכנס שכטר למו"מ מואץ על רכישת הבית שבו התגורר הרמב"ם במאה ה-12 במרכז השוק של פאס. בבית הזה חיבר כנראה הרמב"ם את 'איגרת השמד' הידועה, שבאה להגן על יהודים שממירים את דתם למראית עין, כדי להציל את חייהם בימי פרעות ופוגרום.
לפעמים הסיפורים ההיסטוריים מחיי הקהילה מרגשים לא פחות מחוויות השורשים ואיחוד המשפחות. היהודים הראשונים הגיעו למרוקו לפני 2,600 שנה, עם חורבן בית ראשון ואפילו לפני כן, מה שמסייע להם לטעון כי הם בעצם מייסדי המדינה. מאז אותם ימים קדומים עברו היהודים תחת עשרות עמים ושליטים, נדדו על פני הממלכה, התפזרו בכפרים, סבלו מפרעות שהכחידו אלפים מהם, המירו את דתם לאיסלאם ולנצרות, על פי הצורך הקיומי, וידעו גם מאות בשנים של נחת ושכנות טובה, שבהן צמחו ופעלו הרבנים הגדולים והמפורסמים של הקהילה. התחושה הכללית של יהודי מרוקו היא "מתוקה עם טעם מר", כפי שהגדיר אחד מהם. השאיפה הגדולה לעלות לארץ ובכל מחיר מאז 1948מעידה על חיים טובים עם הסביבה, אבל לא נטולי צרות לחלוטין.
סיפורן של שתי נשים יהודיות בתולדות מרוקו מציתים את הדמיון וגורמים לעניין רב וזעזוע של ממש אצל המבקרים, גם הוותיקים שבהם. הראשונה היא דהייה בת מאתייה בן תיפאן. במאה השביעית פלשו המוסלמים למרוקו בהנהגתם של יורשיו של מוחמד. הם מצאו מולם שבטים ברברים, ביזנטים-נוצרים ויהודים שהתאחדו תחת מנהיגותה בן תיפאן, שכונתה גם אל-כהינא, הכוהנת. בן תיפאן עמדה בעצם בראש ממלכה יהודית, אחרי שגיירה עשרות שבטים, והם שהתישו את הכוחות המוסלמים במשך 25 שנה, עד שנכנעו לכוחות אדירים ששלח לצפון אפריקה החליף העבאסי באותם ימים. אל כהינא התאבדה בקפיצה לבאר, כדי שלא ליפול בשבי המוסלמי. מאז החל השלטון הערבי מוסלמי על מרוקו שנמשך בעצם עד היום. אגב, לפי מחקרים היסטוריים קרוב למחצית יהודי מרוקו אינם ממוצא יהודי כלל, אלא בני בניהם של השבטים הברברים שהתגיירו כאיש אחד אצל המנהיגה בן תיפאן.
הסיפור המופלא השני מגיע מהמאה ה-19 ושייך לנערה היהודייה סוליקה חתואל, מהעיר טנג'יר. חתואל בת ה-17, נערה טובת מראה, לפי המסופר, רבה עם אמה, עזבה את הבית והתגוררה ימים מספר אצל השכנים המוסלמים. אבי המשפחה חשק בה וביקש לשאתה. היא סירבה בתוקף והאיש, שהיה בנו של מושל טנגי'ר, העליל כי הנערה התאסלמה, אבל מתכחשת להבטחתה להינשא לו. סוליקה הועמדה לדין בבית משפט מוסלמי מחמיר בעיר פאס , סירבה להמיר את דתה היהודית ולצאת לחופשי, ונידונה למוות. היא הוצאה להורג בתלייה ב-1834 בכיכר העיר, מול המון משולהב.
במהלך השנים הפכה סוליקה לגיבורה, ועשרות פואמות ושירים נכתבו לזכרה ולכבודה. הביקור בקברה בבית העלמין "בית החיים" בעיר פאס גורם רעד ודמעה כאחד. הקבר צבוע בלבן ועליו הסיפור הטראגי של חייה תחת הכותרת "סוליקה חתואל, קודש הקודשים, פאר הרבנית, נזר החסדים". אני יצאתי נפעם לא פחות מסיפורו של אבנר ישראל הצרפתי, שהיה אחד מרבני פאס. הצרפתי נכח בכיכר בפאס ביום שבו הוצאה סוליקה חתואל להורג. הוא היה אז בן שמונה. המחזה לא נתן לו מנוח במשך כל חייו הבוגרים, ולעת זקנה דרש להיקבר ליד חתואל. מבוקשו ניתן לו למרות שמדובר בחריגה הלכתית. השניים נחים היום מנוחת עולמים זה בקרבת זה, הגיבורה שראשה נערף והילד המעריץ, מוקיר זכרה.
המאבקים הסמויים והגלויים בין יוצאי מרוקו אינם סוד. להיפך. לאורך השנים הרגישו תושבי הערים עליונות על פני יוצאי הכפרים בהרי האטלס. הביטוי של הזמר קובי פרץ על השלוחים נחשב מעליב, אבל הוא שגור בפיהם של המשכילים מקזבלנקה וחכמי הדת ממקנאס, שראו את עצמם תמיד נעלים יותר. אחת המעשיות הידועות, שעוברות מדור לדור, עוסקת ברב שבא מן העיר לאחד הכפרים, כדי לשמש שם את הקהילה. במו"מ בין הצדדים הוחלט שהרב יקבל את משכורתו בכל מוצאי יום הכיפורים. לימים נקלע הרב למשבר כלכלי והיה צריך את הכסף. מה עשה? ניצל את בורותם של יהודי הכפר וקבע להם יום הכיפורים כמה פעמים בשנה, עד שנתפס בידי יהודי שהגיע מהעיר הגדולה (אלא מה). הרב הציע לחלוק עם האורח הלא קרוא את המשכורת, אם ייאות לשתוק ולא להסגיר את הטריק הכלכלי המחוכם לשלוחים התמימים.
יוצאי העדה מכים גם על חטאים כבדים שביצעו. אברהם אבי אביזמר, מורה דרך ומומחה ליהדות מרוקו מעלה מדי פעם באומץ את אחת התופעות המזעזעות באמת בתולדות העדה. מדובר במאות נכים, מפגרים או סתם אנשים חלשים ולא רצויים, שבני המשפחות שעלו לארץ השאירו במרוקו חסרי כל, נתונים לחסדי הסביבה הערבית, בדיוק כפי שיוצאים לחו"ל נוהגים לזרוק בשטח את חיות המחמד שלהם. האנשים הנטושים התגלגלו לאורך שנים ברחובות, מצאו שם את מותם בקור וברעב. במקרה הטוב הם נאספו למוסדות שונים, או שאושפזו בבתי חולים לחולי נפש, אף שהיו נורמאלים לחלוטין. התופעה הזו שורטת את לבם של עולי העדה, ועד היום טוענים כמה מהם כי אולצו להשאיר את החלשים מאחור בהוראת השלטונות בארץ, מה שנשמע יותר כתירוץ מאוחר ומיותר.
כמה מן הנטושים חיים עד היום. שלטונות מרוקו יחד עם הקהילה היהודית בסיוע גופים יהודים ובינלאומיים החליטו לטפל בהם כיאות, לפחות בשנותיהם האחרונות. ביום רביעי, לפני שלושה שבועות וחצי, ביקרתי במוסד היחידי שבו הם נמצאים, אולי העיתונאי הראשון שהם פוגשים בימי חייהם. המוסד שוכן ברחוב ג'בר בן האן בקזבלנקה, במעון גדול ששימש פעם את שגריר צרפת במרוקו. המחזה היה קשה. עשרים נשים ישבו שם בשורה ארוכה, כמעט כולם על כסאות גלגלים, לידן מטפלות מוסלמיות בחלוקים לבנים, מולם טלוויזיה ענקית שמשדרת בוידיאו חתונה מרוקאית בווליום מחריש אוזניים.
עם רוב הנשים קשה לתקשר. פניהן חתומות ועיניהם כבויות. אני מתיישב ליד חנה דהן, בת 78, אישה חייכנית ומאירת פנים. היא לא יודעת מה היא עושה במוסד, ולא זוכרת איך הגיעה אליו. היא משערת שהיא נמצאת שם 30 שנה. דהן מספרת גם שיש לה משפחה בנתניה ואפילו נוקבת בשמה. האם היא כועסת? היא טוענת שלא. אני שואל אותה מה היא רוצה, והיא מבקשת לעלות לארץ. מתי? "כאשר אלוהים יחליט" היא אומרת. "ואם זה יקרה היום?", אני שואל. "הלוואי, יש לי רק מזוודה אחת לקחת", היא עונה ומרימה ידיים כמו מתפללת.
רחל שוקרון, בת 82, אופטימית פחות. היא יושבת בקצה הספה ומתגאה בספרדית ששגורה בפיה. היא מהעיר תטואן בצפון המדינה, מה שנחשב למרוקו הספרדית. "אני לבד בעולם", היא אומרת, "הייתה לי משפחה. כולם נפטרו". שוקרון מניחה שהיא כבר לא תעלה לארץ. אין לה כוח. במהלך השיחה הקצרה איתה ניגשת אלינו אישה, כנראה אילמת, מבקשת מאיתנו בתנועות ידיים שלא לדבר עם שוקרון ומכה אותה ברגל. ראיתי את המכות הקטנות האלה גם בין החוסות האחרות, ואת המטפלות שניגשות להפריד. זהו סיפור אנושי וחברתי טרגי, שראוי להיחקר ביסודיות. מישהו צריך להעמיד לדין את האשמים שהשאירו את חסרי הישע הללו מאחור, גם אם חלפה חצי מאה.
הקהילה היהודית במרוקו נגמרת לאט לאט. בכל המדינה חיים היום 3,500 איש בלבד רובם במצב טוב, כאמור, אבל כולם יודעים שאין שם עתיד. הצעירים עוזבים. המבוגרים מרגישים לפעמים החמצה גדולה בחייהם. במראקש האקזוטית נשארו בקושי 170 יהודים. אחד מהם הוא ז'ק בנישתי, אולי היהודי העשיר ביותר במרוקו. הוא בן 85, מצבו הבריאותי קשה. אני פוגש אותו בביתו המפואר, ונקלע לויכוח מר בינו ובין אשתו המקסימה ז'קלין. הוא רוצה להישאר. היא רוצה לעלות לישראל. היא מנסה לשכנע אותו שראוי לכל יהודי למות בארץ הקודש. הוא מודה שהחמיץ את השעה. עכשיו הוא בכל זאת כאן, מצבו הכלכלי מצוין, אבל הכל בזכות העובדה שישראל חזקה. "אם אתם נחלשים אנחנו אבודים", אומר בנישתי. "אתם צריכים להכות באיראן".
ז'קלין פותחת את הלב. "מצבו של אחרון היהודים בישראל נפלא יותר מאשר שלנו כאן", היא אומרת, אפילו צועקת. "היהודים כאן עשירים, יש לנו וילות, מכוניות, משרתים, כסף, אבל בפנים אנחנו עניים ועצובים. אני קוראת תהלים, אני שואלת את אלוהים 'למה אני צריכה לסיים את חיי בגלות?'. העם המרוקני הוא טוב, מכניס אורחים, אבל אני רוצה לחיות ולמות עם בני עמי. בכל פעם שאני באה לישראל אני בנאדם אחר, חופשי הרבה יותר. אני מוכנה לעזוב להם את הכל ככה, את הכל. אם רק בעלי יסכים שניסע לארץ".
הסיפור של הקהילה לא תם ולא נפתר עדיין. החיבורים לא נעשו, השורשים לא נמצאו, איחודי המשפחות מעוררים עדיין בכי והתרגשות גדולים. בקזבלנקה אני מתלווה לשמעון סוויסה, ראש המועצה בחצור הגלילית ואשתו ענת, שמחפשת בסמטאות השוק המתפתלות את אליס בוחבוט, אחותו של סבה, שאותה לא פגשה מעולם. המסע מתיש, לוקח שעות, חצי מסוחרי השוק ועוברי האורח משתתפים בחיפושים. ליד חנות בשר קטנה פוגשת סוויסה את חסן-עלי, הבן של אליס. הוא מוביל אותה לבית ממול. אליס הקשישה מחכה בפתח. את הפגישה, החיבוקים והדמעות בחדר המדרגות החשוך קצת קשה לתאר.
אליס, היום בת 75, נישאה בצעירותה לבעל מוסלמי וכך ניתקה את עצמה מהמשפחה. "זה מה שאלוהים רצה", היא אומרת, קצת נאנחת. סוויסה מחבקת אותה בחום. "אני מתקרבת כך מחדש לסבא אליהו, שהלך לעולמו בגיל 62 מדום לב. הוא כל כך אהב אותי. אני הנכדה הראשונה שלו", היא מספרת. לחדר הקטן נכנסים הבנים של אליס יחד עם הנכדים. שמעון וענת נופלים בזרועותיהם של בני המשפחה המוסלמים שלהם, שזה עתה הכירו. מחזה מדהים, אין מה לומר.
"אנחנו העדה היחידה", ממשיך בן סימון, "שיכלה להיות הגשר האמיתי עם השכנים, אבל בתוקף הנסיבות העולים פנו חזק ימינה. במקום תפקיד היסטורי בתולדות המדינה קיבלנו את הסרט של סלאח שבתי, שהפך את יהודי מרוקו פרימיטיבים ונבערים מדעת. זה לא יאומן ולא יסולח"./
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם