כשאין ברירה, אין ברירה

בנסיבות שנוצרו, רק חמור לא יקבל את ההצעה האמריקאית לחדש את ההקפאה. הרי דבר גדול הרבה יותר עומד עכשיו בפתח: הוויכוח על עצם ההסדר

מנחם בן | 15/11/2010 5:04

תגיות: ברק אובמה, בנימין נתניהו, הקפאה ביהודה ושומרון

השורה התחתונה היא שחייבים להסכים להצעה האמריקאית, לא רק משום שאם אין ברירה, אין ברירה (ובנסיבות שנוצרו, אין ברירה, אלא אם כן אנחנו רוצים להצטייר כפרדים עיקשים), אלא גם משום שההצעה כוללת שלושה יתרונות גדולים, מעבר לנכסים החומריים ומעבר להתחייבויות לתמוך בישראל בזירות הבינלאומיות.

ראשית, ההבטחה כי ארצות הברית לא תדרוש הקפאה נוספת, שפירושה למעשה שארצות הברית תשלים בצורה זו או אחרת בפעם הראשונה זה 40 שנה עם הבנייה בהתנחלויות. שנית, ההסכמה לבנייה במזרח ירושלים, שקשה להאמין שהערבים יבלעו אותה, ומכאן שיחזרו למשבצת המסורתית שלהם כסרבנים כפייתיים.

משמע, יש סיכוי טוב שהחבילה כולה תרתיע את הערבים, ולכן, למה שאנחנו דווקא נצטייר כסרבנים. ושלישית, מסגרת הזמן המצומצמת, שתחייב אותנו סוף-סוף לעמוד מול עצמנו ומול העולם ולהגיד מה אנחנו באמת רוצים.

לכן, עם כל הצער שבהקפאת ההתנחלויות, אין לברוח עוד מהכרעה, שיכולה בהחלט למוטט את נתניהו ואת ממשלתו ולהוביל לבחירות חדשות. אף אחד לא יכול להבין מדוע הסכמנו לתשעה חודשים, ועכשיו שוב איננו מסכימים לעוד שלושה חודשים (שמובטח שיהיו האחרונים להקפאה). לכן צריך להגיד כן פשוט וצלול להצעה האמריקאית כפי שהיא, עם מנגנון פיצוי לכל מי שיסבול אישית מההקפאה. בנסיבות שנוצרו, רק חמור לא יקבל את ההצעה האמריקאית.

אז נכון שנתניהו הבטיח, ונכון שנתניהו התחייב נוכח פני האומה, שלא תהיה עוד הקפאה. אז מה? בתנאים שנוצרו, פשוט לא הייתה ברירה. והעיקר הוא שעיקר גדול הרבה יותר עומד עכשיו בפתח: עצם הוויכוח על עצם ההסדר.

עת להקפיא

הגיע זמן ההכרעה, ואין לברוח עוד ממנה. ואת האנרגיות שלנו צריך לשמור לוויכוח על העיקר, והעיקר הוא שאסור לפנות התנחלויות וכי חייבים להגיע להסדר, שבו לא יפונה ולא יזוז אף פלסטיני ואף ישראלי. והסדר כזה הוא אפשרי. יותר מזה: הוא יותר מעשי מכל הצעה אחרת. מה שפלסטיני פלסטיני. מה שישראלי ישראלי, כשהחלוקה היא בין ריבוניות ולא בין שני רצפים טריטוריאליים בדויים. כל הצעה אחרת היא בגדר מבוי סתום או התאבדות לישראל.

מבחינה זו אינני שותף כלל לטענתו המסוכנת של דורי גולד, הדורש הבטחה אמריקאית כאן ועכשיו לאחיזה צבאית ישראלית בבקעת הירדן. כאילו כל חפצנו הוא באחיזה צבאית וכאילו ברור שההתנחלויות יפונו, ואנחנו לא ידענו. אלא שעל זה בדיוק ייפול נתניהו או יקום: אם יסכים לפינוי התנחלות כלשהי, הוא לא ישרוד, להערכתי, כראש ממשלה, לאחר שיאבד בדרך בהכרח את רוב הליכוד, את ישראל ביתנו, את ש"ס ואת הבית היהודי.

לכן,

ההסדר האפשרי היחיד הוא כוח בינלאומי משמעותי ונרחב (שהפלסטינים לכאורה כבר הסכימו לו עקרונית), שיבטיח את שלום כל ההתנחלויות ושלום כל היישובים הפלסטיניים, וייתר את הצורך בנוכחות צבאית ישראלית לא רק בבקעה, אלא בכל יהודה ושומרון. עדיף לנו כוח בינלאומי מכוחות נאט"ו (שם זמני: צבא ארץ הקודש) על כל מיני צירי פילדלפי אימתניים וקטלניים.

נכון שאפשר לנסות להתחכם לדרישה האמריקאית והבינלאומית להקפאת הבנייה: אפשר לטעון, למשל, כי כל עוד קיימת הישות הטרוריסטית הקרויה רצועת עזה בשלטון החמאס אין בכלל מקום להקפאת הבנייה (שהותנתה מלכתחילה בהפסקת הטרור וההסתה מהצד הפלסטיני).

אפשר גם לטעון את כל הטענות המוכרות האחרות, אבל כמו שאמר החכם באדם לכל זמן ועת לכל חפץ. זו כל החוכמה כולה. מתי לעשות מה. עת להקפיא זמנית ועת להפשיר את ההקפאה. ועכשיו הוא זמן ההקפאה (כולה לשלושה חודשים, אז יאללה).