על תורה, עבודה ומוסר יהודי
לידיעת המצדדים בחוק האברכים: חז"ל ציירו את יעקב אבינו כתלמיד ישיבה, אבל התורה מבהירה שמדובר באדם שעבד לפרנסתו
וכפי שמטיבים לתאר זאת מדרש תנחומא (בובר,פרשת וישלח סימן ט): "ויעקב איש תם יושב אהלים, אין כתיב כאן יושב אהל, אלא יושב אהלים, יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר, לבית מדרשו של אברהם", ומדרש שמות רבה (פרשה סה): "היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה ויסרו בבית תלמודו, שנאמר ויעקב איש תם וגו', ולמד מה שלמדו אביו, ואח"כ פירש מאביו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה".
מן הפירושים הללו עולה אם כן תמונה של אדם, לא צעיר, (על פי רש"י הוא היה בן 63 שנה כשברח מפני עשיו, ואם נוסיף לכך עוד 14 שנים בהן למד תורה אצל שם ועבר הרי שהגיע לחרן בן 77 שנה), שבילה עשרות שנים בלימוד עיוני והגיע כמעט לגיל גבורות מבלי שהתייגע יום אחד בעבודת כפיים.
אולם ישנם פרשנים שמבינים אחרת את הביטוי 'יושב אוהלים'. אבן עזרא מעלה השערה: "ויתכן להיות פירושו כמו יושב אהל ומקנה". השערה זו הופכת לדעה נחרצת אצל רשב"ם: "יושב אהלים - רועה צאן אביו, כמו שפירשתי אצל יושב אהל ומקנה".
בהנחה שיעקב אכן למד וקיבל מאבותיו את מורשתם הרוחנית, עדיין נותרת השאלה, מה היה עיקר עיסוקו של יעקב בעשרות השנים הראשונות לחייו? האם הוא בעיקר למד או בעיקר עבד?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להתבונן במעשיו של יעקב כפי שהם מצטיירים מן הפרשה שלנו, שעה שהיה רחוק מבית אביו, כיצד הוא התנהל אז, כמי שבקיא בעבודת כפיים או כמי שתורתו אומנותו?
מיד עם הגעתו לחרן נתקל יעקב ברועים מקומיים אשר רובצים יחד עם עדריהם בסמוך לבאר המים. יעקב שואל אותם מיד: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" וכדברי רש"י: "לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה".
יעקב מתגלה כאן אם כן כאדם בעל מוסר עבודה גבוה שלא חושש להטיף מוסר גם לאנשים זרים לו. יעקב לא מסתפק בהטפת דברים הוא בראש ובראשונה איש מעשה. מיד לאחר חילופי דברים אלה, בראותו את רחל בת דודו מגיעה עם צאן אביה: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ". יעקב מתגלה כבעל כוחות פיזיים גדולים בהרבה מן הממוצע שעה שהוא מצליח לגלול את האבן שעל פי הבאר, משימה שהיתה בלתי אפשרית למספר רועים חסונים גם יחד.
לאחר המפגש עם רחל ועם יתר קרובי משפחתו, מציין
כזכור, יעקב נותר לעבוד בנאמנות את לבן במשך עשרים שנה תמימות. בשנים אלו רימה לבן את יעקב מספר פעמים, כעבור שבע השנים הראשונות בהן עבד בתמורה לנישואיו עם רחל, הוא קיבל את לאה, ויעקב נאלץ לעבוד שבע שנים נוספות כדי לקבל את רחל. ולבסוף עבד שש שנים נוספות בהסדרי שכר ששונו על ידי לבן חדשות לבקרים, בהתאם לתפוקת הצאן.
למרות רמאותו של לבן, יעקב לא מרשה לעצמו להוריד את הרף הגבוה של מוסר עבודתו, וכדברי המדרש בילקוט שמעוני (תורה, קכה): "ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שנים באמונה ולבסוף הוא מתעצל, ברם הכא מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה".
יעקב רועה את צאן לבן בחריצות ובהתמדה, הוא נאמן למלאכתו גם כשתנאי האקלים קשים מנשוא, והוא מעיד על כך בדיאלוג הקשה שניהל עם לבן: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה, הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (לא, לח-מ).
יעקב מציין בפני לבן ובפני יתר הנוכחים כי הוא ניצל בזכות האל שהגן עליו במשך שנים אלו, הגנה לה הוא זכה בזכות מוסר העבודה שלו: "אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".
מדרש תנחומא (ויצא, סימן יג) לומד מדבריו אלו של יעקב לקח מוסרי חשוב, שרצוי שנאמץ אותו כולנו: "מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד, שנאמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם וגו' א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו. את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א), צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו".
לסיום, נראה אם כן שהפסוקים בפרשה עונים על השאלה מה היה עיסוקו המרכזי של יעקב בשנותיו הראשונות? בבהירות רבה.
הרב ד"ר דורון דנינו, חבר קיבוץ שדה אליהו, מרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן, במכללה החרדית בירושלים ובמדרשת הבנות בעין הנצי"ב, חבר בארגון רבני צוהר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם