באמת שניסינו להפוך לירוקים, אבל...
לאחרונה נפתח במרכז תל אביב קורס אקולוגיה מעשית מטעם הארגון "עץ בעיר". תמורת 2,000 שקלים גם אתם תוכלו לאכול תפוז (בטעם לימון), ללמוד לעשות שימוש בכל דבר (שביל מבקבוקים וערוגה מצמיג), לשתול עצים ואז לחבק אותם. יונתן אסתרקין ביקר בשיעור לדוגמא ושרד כדי לספר
מצויד בתובנה הזאת נכנסתי בשערי ממלכת הפרמקלצ'ר (חצר פרטית אקולוגית) של תל אביב ברחוב ביאליק 23, רק כדי לגלות שכולם מסתכלים בי בחשדנות.
כנראה שאנשים אורגנים חשים מיד בנוכחותם של אנשים סינתטיים (ההפך מאורגנים) כמוני בסביבתם. וגם לא היה קפה. היו מים.
כנראה כי בקבוקים זה השטן. אז זה נשפך כל פעם שרצו למזוג לתוך כוסות ממשהו שנראה כמו בוץ. אבל לאף אחד לא היה אכפת. כך התחיל הרומן שלי עם הפרמקלצ'ר.
פרמקלצ'ר זה קיצור של המושג "פרמננט אגריקלצ'ר", כלומר חקלאות קבועה או מקיימת, משהו כזה בתרגום ישיר. זה הסתער על העולם כשבשנות ה-70 פיתחו שני אקולוגים אוסטרלים בשם ביל מוליסון ודיוויד הולמגרן שיטה חקלאית שאיננה מנצלת את האדמה ואת המשאבים האחרים מעבר ליכולתם, בניגוד למה שעשו תעשיות חקלאיות לאורך השנים. במקום לייצר חקלאות רווחית יותר ויותר, הם פיתחו שיטה של חקלאות מאוזנת ששומרת על יכולתם הטבעית של המשאבים להתחדש ולא מבצעת בהם מניפולציות.
גרסאות עירוניות של הפרמקלצ'ר קיימות מאז ברחבי העולם, ומטרתן להראות שגם בתוך חיים עירוניים לחוצים וצפופים ניתן לקיים לפחות חלקית אורח חיים טבעי ובריא יותר. השניים פיתחו מודל שעליו מבוסס הקורס שלפנינו, שכולל 13 מפגשים של ארבע שעות כל אחד. המחיר: בערך 2,000 שקל. אני עדיין רוצה קפה. המדריכה מתחילה בציטוט מהספר הקדוש של שני האוסטרלים, "יצירת מערכת שנהנית משגשוג רב שמבוסס על ההקשרים המסועפים שבין שלל מרכיביה". עכשיו אני רוצה לאימא.
במעגל הפתיחה (!!!) שבחדר בערך עשרה גברים ונשים. אבחנה ראשונה היא שלפחות האדוקים והאדוקות יותר מביניהם מוצאים את הקונפסט של גזיזת שערות גוף, לא משנה מאיפה, מעליב. את מוליסון, את אימא טבע, את האלים, לא ברור. אבל לא גוזזים.
המפגש מתחיל בסיכום של הדברים שנאמרו במפגש הקודם, שהיה הראשון. בו שמעו התלמידים הרצאה מאלפת על מה שיהיה כנראה סוף העולם הקרוב למדי לכולם חוץ ממי שילך ללמוד פרמקלצ'ר. לא עקבתי בדיוק ונדמה שגם התלמידים ניקרו בהרצאה ההיא, אבל הבנתי שהעלו בו כל מיני תסריטים אפוקליפטיים על זה שיום אחד נלך לירקן ולא יהיו ירקות. ואז נצטער שלא גידלנו בבית. לעניות דעתי אגב, ביום שבו לא יהיו ירקות בשוק, כולם יבואו לאלה שכן גידלו וירצחו אותם בשביל לגנוב להם עגבניות, אבל זה רק אני.
העסק נמשך ושיטת ההרצאה היא, איך נאמר זאת יונית, לא מתודית. קופצים מנושא לנושא וניכר שכולם מנסים להבין מה בעצם הולך לצאת להם מהעסק.
מתחילים בוויכוח מי יתעד את השיעור, יען כי צריך פרוטוקול (לוועדת החקירה שתבוא אחר כך? לא ברור). בסוף נקבע שטל יכתוב. הוא מודיע שהוא יכתוב אסוציאטיבית בלבד. כולם מסכימים. מותשים ממיץ הסלק והיתושים והזבובים שלא מפסיקים לחוג מסביב, למרות האיום שמוצג להם בדמות חומרים דוחי יתושים אורגניים.
עכשיו מתחילים להעלות רעיונות. תמי צרי, המדריכה ומנהלת ארגון "עץ בעיר" שהקורס הוא מטעמה, מקפידה לא לענות שום תשובה חותכת על שום דבר. הכול אפשרי. איך בדיוק? לא משנה עכשיו. אחר כך יסבירו לי שהיא בעצם יודעת הכול, אבל לא רוצה לגלות כדי שנגיע לזה לבד. נרגעתי. אולי זה גם מה שנתניהו עושה.
אחד אומר שהוא רוצה לקנות בניין ברחוב המסגר ולהפוך אותו לקהילת פרמקלצ'ר שלמה. אני חושב שזה אירוני לאור העובדה שמתברר שאין לו כסף לקנות שמפו. תמי אומרת שזה רעיון נהדר. המילים "ממד", "אותנטי", "התבוננות","חוויה", "הרמוניה" וכמובן "טבעי" משולבות בכל משפט. רק הסדר משתנה. זה משחק כיפי. נסו בבית. איך שלא תסדרו אותן יצא משפט. "ממד אותנטי המתבונן בחוויה ההרמונית בטבעיות"; "התבוננות חווייתית והרמונית עם ממד אותנטי" וכך הלאה. באמת, נסו בבית.
אני מתעורר מהשבץ נא שלי עם ויכוח נוסף: להדפיס או לא להדפיס את המיילים ששולחים מהמרכז למשתתפים כדי לקרוא אותם. מצד אחד לקרוא 30 עמודים במחשב זה קשה; מצד שני להדפיס 30 עמודים על נייר שעשוי כזכור מעצים זו עבירה שהעונש עליה מתברר הוא מוות בתלייה (עם חבל אורגני כמובן). דילמה. ברוך השם זה נגמר ומגיע החלק המעשי. יוצאים לעבוד בגינה.
לבית חצר אחורית גדולה אבל מלאה ג'אנק, שאי אפשר ממש לעבוד בה. את ההדגמות עושים בשני שטחי אדמה קטנטנים שבין הבית לגדר. מטר על מטר בערך. כמובן שלחלק אין מקום בפנים אז עומדים בחוץ. מדברים שוב שעה על חשיבות השתילה ואז מגיע הרגע. ברוב הדר כל ילד, סליחה, כל אחד, מקבל שתיל ושותל.
אני טועם. מצד אחד אפשר לאכול את זה נא, אין ספק. שרדתי את זה. זה אפילו מרענן וקריספי. מצד שני יש לזה טעם של דשא. עלינו כנראה על המזימה שמאחורי כנופיית מבשלי הירקות: הם מנסים שיהיה להם טעם. השם ייקום דמם.
בזמן שהשותלים שותלים והצלם מצלם אני מנסה לראיין חלק מהמשתתפים, כדי להבין אם זה רק הראייה הצינית שלי והבטן שלי שמקרקרת ומזכירה שפה קרוב יש בית קפה שיש בו עיתונים ובייקון אנד אגס או שגם לחבר'ה יש ספקות מסוימים לגבי הרצינות של העסק. אני מתחיל בטל, כותב הפרוטוקול. בחור חייכן ורחב גרם, מזוקן כמובן ועם עיניים טובות. מצד שני אולי זה אנמיה. אי אפשר לדעת.
"אני חבר בקבוצה שמביאה ביחד ירקות ופירות מחקלאי שמביא ישירות אלינו הביתה", הוא עונה לשאלתי למה בעצם הגיע לשיעורי הפרמקלצ'ר. "אבל השלב הבא הוא איך אני יכול להפחית בתלות שלי ביצרנים, חקלאים, ירקנים, מוכרים וכך הלאה. זה לא שלא תצטרך לקנות שעועית אבל תקנה פחות.
"זה גם מחסום פסיכולוגי לעבור להבין שאתה יכול לגדל משהו פה בעיר הצפופה. וכשאתה מגדל משהו אתה נקשר למה שאתה מגדל, זה משנה את ההתייחסות שלך לכל הדברים. ערכית. עץ הוא לא סתם עץ. הוא עץ שמישהו גידל ואתה מבין את זה יותר טוב כי אתה גידלת בעצמך משהו. חלק מהתכנים שמעבירים פה אני מכיר, אבל תמיד אפשר ללמוד עוד".
אוקיי , אבל אתם משלמים 2,000 שקל ל-13 מפגשים. זה אמנם לא נורא יקר אבל גם לא ממש זול. על מה בעצם? ישבתם שעתיים ודיברתם, ועכשיו שותלים בגינה.
"הקורס ארוך וזה רק מפגש שני. מן הסתם זה עוד יתפתח. אבל ברמה הבסיסית אתה משנה פה אתה רמת החשיבה שלך והתבניות שלך.
"בשבוע שעבר הייתה אמנם איזו קדיחה מסוימת של מרצה שדיבר על התפיסה הכוללנית, וזה באמת היה מעט מתיש, אבל אני גם חושב שאם תבוא עוד עשרה מפגשים תמצא אותנו במקום אחר".
תוך כדי שיחה אנחנו עוברים בחצר האחורית, ואני שואל את טל למה החצר נראית כמו המחסן של אבא שלי אם כולם פה כאלה עובדי אדמה. "דווקא כי הפרמקלצ'ר לא מדברת על לעשות גינות או מדשאות או בוסתני פרי או חממות מקצועיות", מסביר טל. "היא מדברת על לגדל דברים בתוך העיר ובתוך קושי המקום והסביבה.
"אם תסתכל טוב על הפרטים תראה שבתוך הבלגן, תראה שיש ערוגות ובנייה של דברים ומקומות קטנים של צמיחה וכדומה. וחוץ מזה, הרעיון הוא לא לזרוק. להעיף שקיות זבל ענקיות מפה זה לא חוכמה. החוכמה היא למצוא שימוש לכל דבר. אז מבקבוקי זכוכית עשו שביל כדי לא לזרוק ולא להביא עוד לבנים, ומצמיג עשו ערוגה כדי לא לזרוק וכך הלאה. וכן, זה גם מבולגן. לא סידרו הרבה זמן, אבל בשביל זה אנחנו פה".
בדרכנו אנחנו נתקלים בעוזרת של תמי. היא מחבקת עץ תפוז. "תראו איזה פלא", היא אומרת בעיניים בורקות, "זה היה עץ שכמעט מת. הקבוצה הקודמת חפרה מסביבו, עשתה תעלת ניקוז, שמו קומפוסט ועכשיו יש לתפוזים פשוט טעם מדהים. תמי תהרוג אותי, אבל אתם חייבים לטעום תפוז".
היא קוטפת, טל מקלף ונותן לי פלח. לתפוז יש טעם של לימון. בא לי למות. כולם מסביב מהנהנים בפרצוף מכווץ כמה זה טעים וזורקים בי מבטים של לינץ' באמצעות חציל. אני בולע את הלימונפוז ועובר לראיין את אליסה, מלצרית וסטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה. היא אומרת שמבחינתה מדובר בפשרה בין לחיות בחווה מחוץ לעיר, מה שהיה סוג של פנטזיה עד שניסתה את זה והבינה שבלי תל אביב היא מתחרפנת, לבין חיים אורבניים נטולי ירוק בכלל.
"שמעתי על הקורס מחברים", היא אומרת. "אחרי כל הניפוח מוח בלימודים הייתי חייבת משהו אחר".
אבל מה בעצם לומדים?
"אתה לא הראשון ששואל. וברור שאפשר להסתכל בציניות ולשאול למה זה חשוב בכלל, אבל אני יודעת שחסר לי ירוק מסביב. בעיר, בכלל בחיים. אז זו הדרך לנסות למצוא את זה. אני מניחה שכמו בכל לימודים אני אסנן מה שמתאים לי ומה שלא. אתה חושב שכשלומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה מקבלים תשובות ברורות וחכמות לכל שאלה? ממש לא".
אז תרחישי האפוקליפסה לדוגמה לא מטרידים אותך.
"בוא נגיד שזה החלק שפחות מעסיק אותי בלימודים. נרדמתי די בתחילת ההרצאה על התרחישים, אז כשהם יבואו בטח לא אזהה אותם ואהיה בין הנספים. לימודים זה דבר גמיש. המטרה פה היא לא להפוך לחקלאי מקצועי, אלא לראות מה האפשרות הקטנה שלי לגדל לי ערוגה קטנה בלי לוותר על יציאה מהעיר, ואני משוכנעת לגמרי שאין פה שום כוונה צינית.
"בוא נגיד שאף אחד לא מרוויח פה עלינו כסף לדעתי. אני חושבת שהכוונה פה לגמרי טובה, והכי קל זה להיות ציני כמוך. לומדים, מתנסים, בודקים דברים, לוקחים מה שמתאים. זה הרי נכון לגבי כל לימודים בעולם ובכל מקום".
"היא צודקת כמובן", אני חושב לעצמי בזמן בליסת הבייקון בבית הקפה חצי שעה אחר כך. "אל תהיה סתם ציני. אז חשבת שזה שרלטני. אז מה? כאילו שבהוראת תקשורת או תאטרון או כל דבר אחר אין שרלטנות".
לרגע התחרטתי על דרכיי הנלוזות, אבל אז הצהוב של הביצה נמהל בשומן של הבייקון והכול איכשהו התיישב נהדר בתנועת הניגוב של הג'בטה החמה, ובדיוק קראתי את בן דרור ימיני מלכלך על גדעון לוי, שזה תמיד עושה תיאבון, וחשבתי לעצמי שזה הפרמקלצ'ר שלי, ואני לגמרי שמח בו. וכשייגמרו הירקות בשוק, אני יודע איפה משיגים שעועית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם