לא נרדמת תל אביב
קשה לכנות את תל אביב "עיר החטאים", אבל אם יש לה חטא אחד הוא שלא הצליחה לפזר מעט מקסמה ומשפיותה ברחבי ישראל
הנימוק לבחירה בתל-אביב היה שהיא "עיר חטאים מודרנית", מפני שיש בה "יותר ברים מבתי כנסת". הגדרה קצת מוזרה. בענייני חטאים, אמסטרדם מזה ולאס וגאס מזה לוקחות את תל אביב בהליכה. אין בה, וגם לא יהיה בה, רחוב חלונות אדומים, או אפילו סמטת חלונות אדומים, וגם לא קזינו. בתי הימורים, אם יש, נסתרים מן העין ובוודאי אינם מאפיינים את תל אביב.
בעניין בתי הכנסת לונלי פלאנט דייק יותר. תל אביב היא עיר חילונית. יש בה מעט דתיים חובשי כיפות, מעט יותר חרדים אך הם נבלעים באוכלוסייה ומקיימים יחסים קורקטיים עם שכניהם בבתים המשותפים.
משובב נפש בהשוואה ליישובים המסתגרים של החרדים ברחבי הארץ, מרמת שלמה ובית שמש ועד אלעד ועמנואל. אבל החילוניות אינה העיקר. העיקר הוא שתל אביב שוקקת חיים, ולא רק בברים של הלילה, המעניינים את התיירים, אלא בהיותה לבה השוקק של הכלכלה, התקשורת והתרבות הישראלית לאורך כל היום.
כאשר המוקד הולך ומתרחק מתל אביב, ואנו מביטים בה ממעוף הציפור של היישות הישראלית, עולות וצפות השאלות הקשות. במעגלים הקרובים תל אביב סופחת אליה שורה של ערי שינה. הפקקים הבלתי אפשריים בבוקר אל העיר ובערב ובלילה ממנה ממחישים את התחושה המגשימה את עצמה ש"רק בתל אביב יש מה לעשות". ככל שתל אביב אטרקטיבית יותר, איזורים עירוניים נרחבים סביב לה מאבדים את זהותם ואת כוח המשיכה שלהם.
הפאזל הישראלי
האלטרנטיבה לתל אביב היא ירושלים. ככל שחולפות השנים האלטרנטיבה הופכת לאיום הדדי, לשתי יישויות לעומתיות. התל אביבים בזהותם החיים בירושלים נוטשים אותה טיפין טיפין, ומצטברת בה תערובת מייאשת של עוני והתבדלות.
במקום שתבוא מעט משכינת ירושלים ותנוח על תל אביב, ומעט מהשפיות של תל אביב ותנוח על ירושלים, הופכת השכינה הירושלמית לאיום, והשפיות התל אביבית לאי מבודד. ירושלים ותל אביב אינן מצליחות להשלים זו את זו ובכך לפצח את הפאזל הישראלי, אלא הולכות ומתרחקות.
הרצל ראה בחזונו את חיפה כעיר העברית הראשונה, ההגשמה השלמה של המדינה היהודית, וזאת בספרו "אלטנוילנד", ששמו תורגם על ידי נחום סוקולוב ל"תל אביב". לחיפה יש יתרונות רבים, ויופי מיוחד כיאה לערים המשלבות הר וים, אבל
משום מה היא לא במשחק. היא לא חוברת לתל אביב, ולא מציעה לה אלטרנטיבה.
ואם לדבר על עיר חטאים, גם את חטאה העיקרי של תל אביב אפשר לראות ממעוף הציפור. ככל שמתרחקים מערי השינה המקיפות את תל אביב, הולכת ונפרשת ישראל האחרת, זו שאינה תל אביב ואינה ירושלים ואפילו אינה חיפה.
ערי פיתוח לשעבר שלא יצאו משלב הפיתוח, כפרים קטנים שחדלו לעסוק בחקלאות, איזורים ערביים נרחבים שחומה סמויה עומדת בינם לסביבתם, הנגב שנשאר ריק והגליל, האיזור היפה ביותר בישראל, שאינו מצליח להתרומם.
תל אביב שואבת אליה את צעירי המקומות האלה לטווחים מוגדרים. רבים יוצאים ממנה לאחר זמן, והיא נשארת בבועתה. אם אפשר היה לטפטף מעט מסם הקסם התל אביבי ברחבי מדינת ישראל, המדינה היתה נראית אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם