מפלגה בלי עם
לא האידאולוגיה הביאה לקריסתה של מפלגת העבודה, אלא סלידתה המסורתית מלרדת אל העם ומלהתחבר אל ההמונים כמו הליכוד
אופיה של הפוליטיקה החדשה עוצב על ידי חברי מרכז הליכוד. הדבר בא לידי ביטוי בחמימות חברית בין המנהיג ובין חברי התנועה, בהשתתפות באירועים משפחתיים ובהתבססות תרבות "הצ'פחה" בדו-שיח בין המנהיג הפוליטי לחברים מן השורה. המפגש בין הנבחר לחבר אינו רק מפגש לדיון רעיוני, אלא גם ובעיקר לבחינת הדרכים לשיתוף חבר התנועה בהנהגת המדינה (מינויים פוליטיים). הנייד של הנבחר זמין לחבר בכל דקה, ובקשות לפגישה נענות בדרך כלל עוד באותו היום.
אצל האליטה של מפלגת העבודה נתפסה התנהלות כזו ככניעה ל"בריונות פוליטית" וכ"שחיתות". מנהיגי המפלגה לא שיתפו פעולה עם כללי המשחק החדשים והחלו לאבד את העם. כתוצאה מכך, המפלגה הפסיקה לנהל דו-שיח ישיר עם ההמונים, ובמקום זאת ניהלה איתם מונולוגים דרך הטלוויזיה. במילים אחרות: המנהיגים העדיפו להצטנף בחום הזרקורים של האולפנים במקום להתחכך עם ההמון.
כאן ננעץ עוד מסמר בארון הקבורה שלה: ככל שהטלוויזיה נכבשה על ידי עסקני העבודה, כך נכבש העם על ידי הליכוד. אנו למדים מזה כי גוויעתה של מפלגת העבודה לא החלה בסוגיית האידאולוגיה, אלא בעיקר בסוגיית הפוזה.
האומנם אין חשיבות לאידאולוגיה הפוליטית-מפלגתית? יש ויש. אבל כאשר האידאולוגיה אינה מלווה במאבק פוליטי ממשי על לבו של ההמון ועל שיתופו בניהול המדינה, אין סיכוי שהיא לבדה תספיק. עובדה היא כי הליכוד ומנהיגיו מיישמים בסך הכל את המצע הרעיוני השמאלני של העבודה, ובכל זאת הם בשלטון ולא מרצ או העבודה.
סימנים ראשונים של רגרסיה פוליטית אצל מנהיגי הליכוד
האם וכיצד יכולה מפלגת העבודה לחזור לחיים? הנה עצות חכמות ובחינם.
ראשית, אכילת מופלטה אצל מסעודה משדרות יעילה אלקטוראלית עשרות מונים מאכילת בקלאווה עם אבו מאזן ברמאללה. נכון, העיתונאים יאהבו יותר את הליקוק לאבו מאזן על פני החיכוך עם מסעודה, אבל הרי כבר אמרנו ש"כל העיתונאים בארץ הם לא חצי שיכון".
שנית , פעלו לביטול המגבלות על מינויים פוליטיים בשירות הציבורי. מינויים פוליטיים הם מרכיב חשוב בדמוקרטיה ובמשחק הפוליטי. הטענה כי מינויים פוליטיים "משחיתים" היא טענה של אליטות בכייניות ולא של פילוסופים פוליטים,
הוגי דעות מדיניים ומומחים לסוציולוגיה פוליטית. שלישית, סגלו לעצמכם את תרבות "הצ'פחה" הפוליטית בלי לקחת כדור נגד גועל נפש. הצ'פחה מלמדת על בריאות מפלגתית ולא על חולי. הוכחה? אף שר מהליכוד לא אושפז עדיין בגין עממיות יתרה.
תקווה נוספת יכולה לבוא למפלגה מכיוון אחר. בשנים האחרונות אפשר לזהות סימנים ראשונים של רגרסיה פוליטית אצל מנהיגי הליכוד: הם לא עושים יותר חשבון לחברי המרכז. מדובר בטעות פוליטית גורלית, והעבודה יכולה לנצל זאת לטובתה. המפלגה תרוויח וגם העם ייצא נשכר מהחזרה לתרבות "הצ'פחה".
ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם