יש תרבות פוליטית בישראל

הביטויים הפוליטיים בתרבות וביצירה הישראלית לא מתקיימים רק בשוליים, גם אם חלקם גזעניים למדי. תגובה לנועה אסטרייכר

מתי שמואלוף | 2/11/2010 15:25 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
יש הרבה חן בכתיבה העיתונאית של נועה אסטרייכר. היא כותבת על מצב בעייתי שבו החוג לספרות במשבר (גילוי נאות: אני דוקטורנט בחוג לספרות בשנת חופש מהאקדמיה העברית). היא מתארת במספר סיבות, ואני מצטט, כיצד "הפך החוג לספרות לעץ ההוא שנפל ביער ואיש לא שמע".

אחת מתשובותיה עומדות על כך שישראל הופכת למדינה חסרת פלורליזם. מדינה שהרגה את הפלורליזם התרבותי שלה. היא טוענת מחד גיסא שספרות הינה תחום מסוכן ושינתה את רוח הזמן, ומאידך גיסא היא מראה כיצד היום ישנה השתקה. האילמוּת שחשים יוצרים ויוצרות שרוצים להחדיר רוח דמוקרטית מתרחשת אל מול תנועות לא דמוקרטיות כתנועת "אם תרצו". תנועות מסוג כאלו מערערות על היכולת להשמיע ביקורת על המשטר הדמוקרטי. היוצרים לא יכולים להשמיע את הביקורת החברתית, האנטי-מלחמתית, הרדיקלית והם מוצאים את עצמם בשולי החברה מודרים, שקופים ומוחלשים. היא מסיימת וטוענת כי: "בספרות ובשירה אין פירוש אחד, אין כוונה אחת, אין מסקנה אחת. במדינה שמוכנה לשמוע רק קול אחד - את הקול של ליברמן - אין לספרות סיכוי".

אסטרייכר טועה ובגדול. ישנה תרבות פוליטית מוצהרת שלא מתקיימת אך ורק בשוליים. זאת דרך פואטית ויצירתית שונה לגמרי מהדרך הפוליטית שבה הממשלה והמשטר מציגים את ישראל לעולם. אני חבר בקבוצה שנקראת "גרילה תרבות". מאז הקמתנו ביצענו עשרות פעולות של הקראות שירה שעזרו לייצר רוח גבית לשינוי חברתי. שירים מפעולות אלו אף התפרסמו ברחבי העולם הערבי והמערבי. פירסמנו אסופות נגד המלחמה בעזה (לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה, 2010) ושירה חברתית מהפגנות (מוסף שירי גרילה תרבות שראה אור כתב העת "דקה", גיליון 6).

את "גרילה תרבות" הקמנו מתוך תחושה שישנו קהל לשירה חברתית וישנָה גם יצירה עניפה שרוצה במה. את האסופה "אדומה" (הוצאת מעין, הכיוון מזרח ואתגר, 2007) אסופה מצליחה ביותר של שירה חברתית מכרנו בשלוש מהדורות, ללא צורך בעזרה מרשתות החנויות הגדולות כמו סטימצקי וצומת ספרים. ישנה פריחה גדולה בכתבי העת, והייתי שותף לדרך בעריכת כתב העת "סדק" שבדק את השפעת הנכבה על השירה העברית בין השנים 1947-1958, כתב העת "הכיוון מזרח" ועוד.

השינוי הגדול בישראל התרחש עם המהפך של שנות סוף שנות ה-70 ועליית הליכוד. השמעת הקולות המזרחיים ואחר כך עמדה אסרטיבית פלסטינית-ישראלית – שני אלו הביאו ליצירה מתעקשת שלא מוכנה לאבד את אמירתה בחברה רב-קולית. יצירה זאת עושה שימוש ראוי בהגדרה עצמית ולא מתחייבת רק לדרך בה השליט מגדיר אותה.
כשהלא מודע מדבר

היציאה נגד ליברמן כזה שמשתיק את עולם התרבות היא אמירה מעוותת. ליברמן כשר החוץ של ישראל רק מדגיש את הלא מודע שעמד בבסיס השמאל הציוני. ליברמן שדורש הפרדה (גזענית) ומוחלטת בין יהודים וערבים היה יכול בקלות שר החוץ של בן-גוריון. כן, בן-גוריון כבר הגה את רעיון הטרנספר לערבים עוד לפני שקיבל לעצמו את המדינה.

עם ייסוד המדינה לא רצה בן-גוריון להישאר מיעוט של 650 אלף יהודים מול 1.5 מיליון ערבים ולכן הגירוש של הפלסטינים התחיל במחשבה תחילה. בן גוריון רצה "לטהר" את המדינה היהודית מהמרכיב הערבי שלה. אך קל לאסטרייכר לקבל את הסיפור של מגילת העצמאות על שיוויון ואחווה. המדיניות המפלה לגבי האוכלוסיה הערבית בישראל התחילה

הרבה לפני 1967 וקשורה ישירות למחשבה על הפרדה פוליטית: גירוש הפליטים, ההפקעה של האדמות, המעצרים, המשטר הצבאי שחל עד 66' ועוד.

ליברמן הוא רק זרוע במחשבה של השמאל הציוני בישראל ועמידתו הזקופה מבטאת את הציבור שהוא מייצג והמיקום שלהם בתוך המזרח התיכון. אז ישנה תרבות פוליטית גזענית וישנם מנהיגים שלא מפחדים לומר את מה שהשמאל הכחיש במשך כל השנים האלו. וזה די מבלבל, כשהימין הגזעני עומד מולנו. אך ככה זה בדמוקרטיה. היא לא התחילה עם ריקודים וחגיגות הנאורות, היא התחילה עם רובספייר ועם הגיליוטינה. במקום לחפש את הקדמה בחוג לספרות, כדאי להקשיב לעולם התרבותי הרוחש רחוק מהמבנה הפוליטי ולייחל ליום אחד שבהם הם ייפגשו.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מתי שמואלוף

צילום: מוטי קיקון

חוקר תרבות, משורר ועיתונאי. מלמד במינשר לאמנות. דוקטורנט באוניברסיטה העברית. האנתולוגיה בעריכתו "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" עוסקת במחשבה הרב-תרבותית בישראל

לכל הטורים של מתי שמואלוף

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/nrg_opinions/ -->