"אם רה"מ יהפוך נכה, יהיה מי שידאג לו"
התסכול, הניכור החברתי, והחוסר בתקצוב הובילו את נעמי מורביה, לעמוד בראש מטה מאבק הנכים, שהפגין השבוע. "נחזור לרחובות"
"הייתי הולכת בקניון, רואה אנשים הולכים ובוכה. הייתי שבורה לאלף חתיכות. זה תסכול מתמשך לשבת בכיסא גלגלים. אנחנו נהיינו נכים וקרסנו כלכלית. האנשים הכי קרובים לנו נטשו אותנו. בגלל הבושה. עד היום, אם אני יושבת עם הילדים שלי בבית קפה, ואני אישה ואני אמא ואני קיימת, ניגש המלצר ושואל אותם 'מה היא שותה?'. כאילו ,'הנכה'. הלו, אני פה, אני נמצאת, אני לא שקופה".
בראשית השבוע האחרון הייתה מורביה בין מנהיגות מחאת הנכים המתחדשת. רק שבועיים קודם לכן נבחרה ליושבת ראש מטה מאבק הנכים בישראל. ביום שני בערב, אחרי שנתניהו שוחח איתה ועם מנהיגי ארגונים אחרים של המאבק והבטיח להקים צוות שיטפל בנושא קצבאות הנכים, החליטו "לקפל" את המפגינים ולחזור הביתה.
"השבע לא מרגיש את הרעב", אמרה מורביה למחרת על ראש הממשלה, בזהירות. היד שקמוצה עכשיו, היא יודעת, היא אותה היד שאולי תיתן. "800 אלף איש בעלי מוגבלויות ישנם במדינת ישראל, זה כמעט 20 מנדטים", היא אומרת. "למה שנבחר בנתניהו? יש לו הזדמנות לתת לנו סיבה. התחושה היא שכולם מדברים מעלינו. מפני שאנחנו נכים. גם ראש הממשלה.
"ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ממומן על ידי המדינה באופן מלא. גם ביבי, אם יקרה לו משהו ימומן. אין לאנשים האלה הדאגות שיש לנו. לפני שנתניהו מצ'פר מגזרים אחרים, שיזכור 'עניי עירך קודמים'. האברכים? אנחנו לא עומדים באותה מדרגה עם האברכים. האברכים הם אנשים שמיום לידתם 'נולדו' למשימה הזאת. אנחנו לא. אנחנו תרמנו ותורמים כל חיינו. אנחנו משרתים בצה"ל. בטח 'הנכים של אמצע החיים'.
בא לי לקום מהכיסא, עם הרגליים הנכות שלי, רק כדי להסתכל לנתניהו בעיניים. לקום מתוך כיסא הגלגלים שלי ולעמוד מולו. כי הוא לא מסוגל לשבת ולהביט בעיניים שלי. אני רוצה להגיד לראש הממשלה 'בנימין נתניהו, יכול להיות שמחר אתה תהיה במצבי, אבל לך יש מזל. יהיה מי שיכסה את ההוצאות שלך. לך יהיה מי שישלם על התרופות ועל הטיטולים'".
מתי תחזרו לירושלים?
"נתניהו אמר שנקיים פגישות מרתוניות. אנחנו לא מוכנים להיפגש יותר עם דרג הפקידים. שבענו. אם נראה שאין כוונות רציניות וראש הממשלה לא עומד בהבטחתו, כי הוא לא הבטיח לקיים, נחזור לרחוב".
בתוך כמה זמן?
"זה עניין של לא יותר מכמה שבועות". הם היו אנשים צעירים, בראשית שנות הארבעים לחייהם, הורים לשלושה, כשהפכו לנכים. "אנשים רגילים שחיו חיים רגילים, לא בפאר ולא בראווה", העידה השבוע נעמי מורביה על מה שהיה לפני שהנכות פילחה את חייהם. הכירו בקורס שוטרים. הוא, כמו בסיפורים, משך לה בצמה. היא נעתרה. שלושה ימים אחרי שנגמר הקורס, התחתנו. גם עכשיו, על שומר המסך התמונה של שניהם רוקדים בחתונתם, לפני יותר מ-30 שנה . בהמשך נולדו שלושה ילדים, בת בכורה ושני בנים.
נעמי
כמה חודשים אחר כך פרש מהמשטרה. "אבל מוחלט", אמר השבוע. "הייתי שבר כלי. כל מה שאהבתי נלקח ממני. נכנסתי לדיכאון. ניסיתי לחשוב ע איך אני מתקן את מה שקרה ואיך אני מחזיר את החיים שלי למה שהיו. אני הייתי תמיד בראש המשפחה הזאת. הילדים תמיד התייעצו איתי בכל. פחדתי שהם יגידו 'אבא, מה אתה בכלל מבין'. בגלל שאני נכה, אז אני כנראה לא ככל האדם".
מצבו הבריאותי של נסים הסתבך. שנה אחרי שחלה כבר נעזר בקביים ובהמשך בכיסא גלגלים. היום הוא משותק. גם הידיים שלו בקושי מתפקדות. במקביל, וכיוון שעדיין לא הוכר אז על ידי הביטוח הלאומי, פרנסה נעמי את המשפחה. "לא משהו שקל להיזכר בו", אמרה השבוע, "לא היה אפילו זמן לעצור ולחשוב. הייתה מלחמת קיום". היא עבדה בשתי משמרות. "אני החלפתי מנורה ועשיתי קניות, נהגתי באוטו, פרנסתי את המשפחה", היא אומרת. אלא שאז, בשלהי שנת97', גם נעמי חלתה. בסרטן.
התברר שמדובר בסוג של המחלה שמאפשר תוחלת חיים ארוכה יחסית, אפילו עד 20 שנה. יש לה היום גרורות בגוף, כולן זעירות. "כינסנו את הילדים", היא משחזרת, "הודענו להם. זה היה משבר נוראי. אז גם התחלנו טיפול משפחתי". נסים: "לילדים היה מאוד קשה, במיוחד לבן האמצעי. הוא לא היה מוכן לקבל את הנכות שלי. אני זוכר שאמרתי לו'בן שלי, אנחנו לא השתנינו. אנחנו אנשים רגילים, אני אותו אבא, אותו בן אדם. אני רק לא מתפקד כמו שתפקדתי'. לא אמרתי לו 'נכה'".
"שלא נצא מסכנים", אמרו השבוע נעמי ונסים מורביה, "זה לא הסטייל שלנו". לא מסכנות ולא רחמים עצמיים. ההפך. הסכימו לספר את הסיפור שלהם כדי לחזק אחרים. פחות אהבו את החשיפה. בעקבות מחלתה של נעמי, לפני יותר מעשר שנים, הידרדר מצבם הכלכלי. נעמי פוטרה ולא הצליחה למצוא עבודה חדשה. אף אחד לא רצה להעסיק אישה חולה. הם עזבו את ערד. תחילה ליישוב מבועים ואחר כך לשדרות. היום הם מתגוררים באשקלון, בדירה של משרד השיכון שהותאמה לצרכיהם.
"כלכלית הגענו לשלב שכבר לא היה לנו מה לאכול", אומר נסים. "המוסד לביטוח לאומי עדיין לא הכיר בנו. יש בעיה עם אנשים שהיו בריאים, קמים בוקר אחד ואומרים 'חליתי'. זה תהליך. אנחנו איבדנו בינתיים את הבית שלנו. איבדנו הכל".
נעמי: "איבדנו כל מה שהיה לנו. את הווילה הגדולה שהייתה שווה 300 אלף דולר מכרנו ב-165 אלף דולר. לא מימשנו את הרכוש שהיה לנו במחיר ריאלי. קנינו בית קטן יותר, אבל לא עמדנו בתשלומי המשכנתה. נפלנו לתוך ריבית פיגורים. הבית נמכר לבנק ולנו כבר לא נשאר כלום. לילדים לא סיפרנו. יצאנו מהבית בצורה מכובדת, ארזנו את הדברים, דאגנו למכירה, עשינו כל מה שצריך. אחר כך, כשהגענו למבועים, הבת חתמה על החוזה ושילמה לנו את השכירות. אנחנו לא יכולנו.
"האחים שלנו, ההורים? הם היו הראשונים להפנות לנו עורף. גילו חוסר הבנה קיצוני למצבנו, הרפואי והכלכלי. הם נורא התביישו בנו. בזה שאנחנו נכים וירדנו מנכסינו. פתאום לא הזמינו אותנו לאירועים משפחתיים. אני זוכרת שבכיתי ואמרתי לנסים 'זהו, נגמרו לנו החיים'. זה לא היה עלבון. לא נעלבתי. לא. אבל זאת הייתה בגידה. סכין בגב. מהביטוח הלאומי ציפיתי שייתנו לי מחייה בסיסית. מהמשפחה שלי ציפיתי לחיבוק".
הברק, אומרת נעמי מורביה, הכה שלוש פעמים. המכה השלישית הייתה לפני שש שנים. נהג שחצה צומת באור אדום פגע בה. חוט השדרה של נעמי נפגע. מאז היא בכיסא גלגלים. "שבועיים אחרי התאונה הייתי בבית, בשדרות", תיארה השבוע. "ונפל קסאם. רציתי לרוץ החוצה, להגיש עזרה. אמרתי לנסים 'אני יוצאת, שמעתי צעקות'. הוא אמר לי 'את מבינה שאת לא יכולה לקום מהכיסא?'.
זה היה הרגע שבו, באבחה, קלטתי שאני נכה. שני ילדים נהרגו מהקסאם ההוא ולי היה קשה לחיות עם זה. פתאום קלטתי, שאם ייפול עוד טיל כזה, לי אין אפילו את היכולת להגן על הילדים שלי. הנכות הכתה בי בכל עוצמתה".
לפני כשמונה שנים, בהפגנת הנכים הגדולה, הוביל את המטה אריה צודקביץ' ז"ל, האיש שנעמי מורביה מכנה "מורי ורבי". אז נעמי עוד הלכה על שתי רגליה, אבל כבר הייתה חולה. היא הגיעה לתמוך "באלה שנכותם אינה נראית". גם נסים בא. בהמשך היו פעילים נמרצים במטה הנכים. נסים, חבר מועצה. ייעץ לנכים אחרים. נעמי חברת הנהלה.
את התיקון לאחד הסעיפים בחוק הביטוח הלאומי שמתייחס לנכויות מכנים "חוק מורביה". לפני שבועיים, היא אומרת, אחרי שנבחרה לעמוד בראש מטה מאבק הנכים, הרגישה כבר שהשטח רוחש. בעקבות פגישה שהייתה לראשי ארגוני הנכים בוועדת העבודה והרווחה בכנסת והיחס שקיבלו שם, החליטו לחזור לרחוב.
"מוגבלות היא לא אילמות", אומרת נעמי. "אנחנו משמשים פה ל-150 אלף איש שאין להם קצבה לשירותים מיוחדים, גם לא קצבת ניידות, רק קצבת נכות של 2,000 שקל, מקסימום 2,400. מזה הם צריכים לחיות. לשלם חשמל, ארנונה, אולי לקנות פעם חולצה, אולי קילו עגבניות. בן אדם עם תיוג פסיכיאטרי, למשל, הנכות שלו לא פחות קשה מזה שיושב בכיסא גלגלים. הוא מקבל 40 אחוז מהשכר הממוצע במשק.
"איש כזה מתקשה מאוד למצוא עבודה. ממה הוא אמור לחיות? המטרה שלנו היא העלאת קצבאות הנכות והשוואתן לשכר מינימום. אנחנו רוצים שהביטוח הלאומי יפרע את השטר עבור כל האנשים האלה, שכל חייהם שילמו ביטוח לאומי או שההורים שלהם שילמו ביטוח לאומי, כדי שאם הם ימצאו את עצמם במקומנו חלילה, או אם נולד להם ילד עם צרכים מיוחדים יהיה להם ממה לחיות.
"שכר מינימום הוא קיום מינימלי לאותם 150 אלף איש, שנכותם יכולה להיות מאוד קשה, אבל מאחר שהם לא מוגבלים בניידות או שהם חיים בהוסטל ומטפלים בהם, יש להם רק קצבת נכות. נכון ש-4,000 שקל , שכר מינימום, זה לא הרבה כסף. זה חיים בעוני. אבל לפחות אלה חיים בכבוד".
הם עצמם מקבלים כל אחד בנפרד קצבת נכות מלאה (2,400 שקל), שהם מכנים "משכורת". נסים מקבל עוד קצבת ניידות (4,900 שקל) וקצבה לשירותים מיוחדים (150 אחוז, 3,800 שקל). נעמי מקבלת מחצית מאותן קצבאות. במטה המאבק הם פעילים בהתנדבות.
"אנחנו משלמים רק על תרופות, רובן כאלה שלא בסל, אלף שקל בחודש", אומר נסים. הוצאות החשמל שלנו ענקיות. טעינה של העגלות, כל לילה, אלה דברים שאנשים לא נותנים עליהם את הדעת. חשבון חשמל שלנו בחודש הוא 1,500 שקל . אנחנו לא יכולים לתלות כביסה או לעשות כלים. חייבים להשתמש במייבש ובמדיח. אני מתקלח חמש פעמים ביום כדי לעשות טיפולים לרגליים.
"טיטולים עולים 400 שקל בשבוע. שכר דירה 1,100 שקל. קצבת ניידות היא 4,900 שקל לוואן. הקצבה הזאת כמעט מדויקת להוצאה. כיוון שהרכב 'מאובזר', עלות הביטוח היא 12 אלף שקל בשנה. הקצבה לשירותים מיוחדים מיועדת למישהי שמגיעה ועוזרת לנו, כיוון שאני צריך 'לרכוש' עזרה עד גיל הפנסיה. אני לא רוצה פיליפינית שתגור אצלי. זה השר"מ. אם נשאר מזה משהו, זה הולך ל'משכורת'".
יש להם גם נכדה אחת. הבן הצעיר עוסק בתקשורת, בוגר יחידה קרבית, נשוי לאישה עיוורת מלידה, שסיימה עכשיו לימודי משפטים. "הטוב ביותר שיכולנו לאחל לבן שלנו", אומרים נעמי ונסים מורביה על כלתם. בארוחות שבת אין שיחות על הנכות. "אמרתי לבן שלנו לפני החתונה", אומרת נעמי, "יש דברים שאולי בגללם אנשים יסתכלו עליכם בעין עקומה ויפלו אתכם. כי לא אוהבים בעלי מוגבלויות".
היא וכלתה הולכות יחד לקניון. כשהכלה מתעייפת, היא מתיישבת על ברכיה של נעמי, על כיסא הגלגלים. "המאבק שלנו נוגע לה ישירות", אומרת נעמי. "יש דברים שהיא לא יכולה לעשות. לשטוף את הרצפה למשל". "מתמודדים", מסכמת נעמי את הרגשתה, ומוסיפה בחיוך "מתגלגלים".
המלחמה על זכויות הנכים נותנת לה כוח. הנה, אמרה, גם מתוך כיסא הגלגלים אפשר לעזור. כי הנכות היא הרגשה. "אני אומר לעצמי בכל פעם מחדש 'יום אחד אנחנו עוד נקום מהכיסא הזה'", אומר נסים. "אני ונעמי. אני חולם עלינו בלילה, ושם אנחנו לא נכים. ואז אני הולך ברגל. אני אפילו רץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם