מזל טוב!
יחי ההבדל הקטן. נחשו כיצד חגג, ובחברת מי, שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס את יום הולדתו ה-40, וכיצד חגג המדור את יום הולדתו ה-64
ברשותכם אני רוצה לברך את כותב המדור זה ח"י שנים נתן זהבי, שלא חגג את יום הולדתו ה-64 ביום רביעי האחרון, 27.10. הטמבל הזה שכותב את המדור מתעב ימי הולדת, חתונות, בריתות, קבורות, בר מצוות ושאר אירועים בהם מתכנסים המוני בני אדם ומזייפים פוזה של השתתפות, משאירים צ'קים או דמעות במקום האירוע, ורובם ממשיכים את חייהם עד האירוע הבא כי הם לוקים במחלה ממארת שקוראים לה "שפעת האירועים".
שפעת האירועים הפכה להיות מכת מדינה, ובחלק מהמגזרים שבהם המשפחה היא מרובת צאצאים ובני צאצאים יש תריסר ויותר אירועים מדי שנה, מה שמחייב את מקורבי החוגג לעבוד שעות נוספות כדי לשחרר צ'קים מכובדים במעטפה פן ייעלב בעל השמחה.
לא הייתי נדרש לנושא אלמלא הפך למכת מדינה: מדי יום אנחנו מתבשרים על אירוע המוני וראוותני בו אנשי ציבור חוגגים מדושני עונג. יש רשימות של ידוענים, ח"כים, שרים והצוותים המלווים אותם שמופיעים באופן קבוע באירועים האלו כי הם נמצאים ברשימת האנשים ששווה להזמין. לחלק מהם משלמים כדי שיופיעו לאירוע.
באופן אישי, תאריך יום הולדתי אינו בעל חשיבות יותר מהיום שלפניו או היום שאחריו. ביום הולדתי אני מתעסק בבעיות הנכים הנדפקים על ידי המדינה, אני מנסה לעזור לעשרות הנשים במתפרה במצפה רמון, שחרב סגירת המפעל מונפת מעל ראשן, ועוד אירועים כאלו ואחרים שבהם אני מטפל ביום-יום.
מה שמוציא אותי מדעתי זה לקרוא בחלקים הסמרטוטאים בעיתונות את הדיווח המייחצן של ימי הולדת ואירועים אחרים שבהם חוגגת השמנא-סלתא של החברה הישראלית. אירוע השיא היה בשבת האחרונה. לא, הוא לא היה באחד האנגרים בנמל, לא באחד מהיכלי הפאר בפרוורי תל אביב, וגם לא באולם אירוח מפואר במלון חמישה
אטיאס חגג את יום הולדתו ברוב פאר והדר באירוע סגור במנהרות הכותל המערבי. את האירוע הפיקה אשתו המסורה של השר אסתר, שהיא מפקחת חינוכית ברשת החינוך של ש"ס.
יום הולדת 40 זה אירוע שבן אדם רגיל אינו חוגג ברוב פאר והדר, אלא אם מדובר באיזה טייקון ענקי שמת לבזבז קצת כסף כי נגמר לו המקום בכספות בבנקים של בינהוף שטראסה. השר אטיאס לא הזמין לאירוע אברכי ישיבה רעבים ולא את תושבי מוסררה או הנחלאות. רשימת המוזמנים, שפשפו את העיניים, כללה תותחים ברמות הגבוהות ביותר שיש להם עסקים חובקי עולם וקרבה אל שר השיכון והבינוי, והגעה לאירוע כה חשוב כמו יום הולדת 40 היא עבורם עוד קטע מהדק יחסים בין הון לשלטון.
על פי דיווח ב"דה מרקר" התייצבו לאירוע מתחת לפני הקרקע במנהרות הכותל המיליארדרים נוחי דנקנר, יצחק תשובה, שאול אלוביץ, הנשיא הבליין שמעון פרס )שחגג לא מכבר יום הולדת 87 באירוע המוני ופלצני( לא החמיץ, החבר'ה של ש"ס יוצגו בין השאר על ידי אלי ישי, משולם נהרי, סגן שר האוצר איציק כהן, פואד בן אליעזר, שלא מכבר חגג באירוע המוני )2,000 קרואים קרועים( באור יהודה יום הולדת 74 (מי לכל הרוחות חוגג יום הולדת 74?), והעיר נסגרה ביטחונית לכבודו ולכבוד אורחיו.
והיה שר הגלגלים ישראל כץ, המועמדת לנשיאות דליה איציק ויו"ר האופוזיציה ציפי לבני.
חס וחלילה, שלא תחשבו לרגע ששני הרבנים הראשיים (מי לכל הרוחות צריך שני רבנים ראשיים?), שלמה עמאר ויונה מצגר, לא היו.
בסוף השבוע הזה - שהיה משופע בעוד אירועים נוצצים, שבהם הצטופפו אנשי ההון-שלטוןתקשורת-סלבריקס והתחככו זה בזה - עשו במצפה רמון את שולחן השבת בצניעות, ואולי אפילו בחוסר, עשרות העובדות ממתפרת "העצמאות" במצפה רמון. מעל המפעל מתנופפת חרב הסגירה.
כדי שיוכל להמשיך להתקיים חסר למפעל, שבו מועסקים 30 עובדים )רובם הגדול נשים(, חצי מיליון שקלים תזרים מזומנים. חצי מיליון שקלים זה בערך הסכום שמוציא אוליגרך בינוני על אירוע המוני לרגל יציאת החצ'קון הראשון בפניו של בנו הבכור בן ה-13. שום טייקון מקומי לא קיבל החלטה אמיצה לאמץ את המפעל, אף שכולם מדברים על פיתוח הנגב, על הפריפריה, על עבודה עברית במקום עבודה זרה.
את אתי עזריאל (42), שעובדת במפעל מאז גיל 19, זה מוציא מדעתה ומדיר שינה מעינה. היא יו"ר ועד העובדים, היא יודעת את הפוטנציאל של המתפרה, היא יודעת שהיא וחברותיה לא קיבלו משכורת כבר שלושה חודשים. ביום שלישי שמעתי אותה בקול מרוסק, לקראת ייאוש טוטלי, פונה למי שלא יהיה שיציל את המפעל. "אנחנו רוצים להקים עוד קווי ייצור, רוצים לצרף עוד עובדות אנחנו צריכות עזרה בתזרים מזומנים. למה כולם מדברים על הפריפריה ועל עבודה כחול-לבן, אבל לא עושים כלום כדי לקיים את מה שהם מדברים עליו?".
כבר דובר רבות על כך שבתקציב המדינה אפשר למצוא כמה מיליונים כדי לא לתת לענף הטקסטיל לגווע סופית. ישראל מזמינה סחורה תפורה מסין וממדינות אחרות בהרבה מיליוני שקלים, מדי צבא, מדי משטרה, מדי שב"ס ומה לא.
נכון, עלות העבודה בארצות המזרח הרחוק זולה, שכר עבדים. מדינת ישראל - שהיא חלק מהקפיטליזם החזירי הגלובלי - רוצה לחסוך ולא מעניין אותה שאת מדי צה"ל יתפרו "המלוכסנים" בשכר אפס, בתנאים אפס, העיקר שהמערכת תחסוך מיליוני שקלים. אבל המערכת שוכחת שבאותו זמן תצטרך את אותם המיליונים שחסכה לשלם לעובדים של הטקסטיל בישראל שיהפכו למחוסרי עבודה על כל הכרוך בכך.
אתי עזריאל וחברותיה אינן חרדיות, ולא לומדות בישיבה. הן עובדות בישיבה, ישיבה שהורסת להן את הגב, גורמת להן כאבים בפרקים, אבל הן עובדות ומפרנסות את משפחותיהן בכבוד - הכבוד שמביאה העבודה לבעליה. התביישתי להציע לאתי להפוך את המתפרה לישיבה או לכולל, לתפור לעצמן בגדים שחורים של תלמידה ישיבה ולהכריז על עצמן ככאלו ש"עבודתם אמנותם", ואולי זה יעשה רושם על מישהו במשרדי הממשלה והוא ידאג לסבסד אותן.
בסוף השבוע לא היה ליצחק בוז'י הרצוג זמן לנסוע לעובדות המתפרה. הוא היה באירוע המפואר שעשה אבי מיכאלי, יצואן של פירות וירקות לרוסיה, שחגג את הבר מצווה של בנו ברוב פאר והדר בסביון. למצפה רמון גם לא הגיע עוד יורש של יצחק רבין, הפרופסור ברוורמן, סוציאליסט ידוע שדאגתו לפיתוח הנגב והפריפריה ידועה בכל רחבי העולם. גם השר שנדמה שתוארו "השר לפיתוח הפריפריה, או הנגב?", או משהו כזה, סילבן שלום, איש באר שבע, לא בא לבקר ולבדוק איך אפשר לעזור; עופר עיני לא נמצא מי יודע מה בתמונה, אולי היה יכול בקשריו ההדוקים עם נוחי דנקנר להפעיל את קסמיו על האיש הכל יכול במשק הישראלי, שיושיט יד ל-30 העובדות וייקח לחסותו את המתפרות כמו שלקח לחסותו, בעסקיו, את בני משפחת עיני, יו"ר ההסתדרות.
אז זהו, היום יש לי יום הולדת, אני לא חוגג, לא מתהולל, לא רוצה מעטפות, לא רוצה ברכות, לא מזמין את תשובה, דנקנר, אלוביץ, הרצוג, ישי והרבנים הראשיים לאירוע חגיגי במנהרות הכותל.
כשאשב כהרגלי בימי רביעי בלילה בפינת פאב כלשהו ארים כוסית לחיי העובדות של המתפרה; לבריאותם של הנכים הטמבלים שהפסיקו את המאבק בטרם החלו אותו; ארים עוד כוסית לשלומו ולבריאותו של גלעד שליט; ועוד כוסית לכבודם הרמוס של קשישי ארצנו; ואם לא אהיה מסטול ארים עוד כוסית שיהיה לי כוח להתמודד עוד שנה עם כל המנוולים, המושחתים והמטומטמים שהתמודדתי אתם בשנה האחרונה, ולצערי לא בהצלחה יתרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם