ניצחונו של חדר האוכל בקיבוץ עין צורים
ששת החברים הוותיקים בקיבוץ התייצבו מדי בוקר בחדר האוכל. בגלל ההפרטה סגרו להם את המקום. כעת מצאו את הדרך לחזור אליו
לפני שנה יצא הסרט הדוקומנטרי "פרלמנט ארוחת הבוקר", המתעד את המסורת של אותם שישה חברים. למרות המאבק שלהם, ואין-ספור דיונים שקיימו במהלך השנים על הפוליטיקה הפנימית בקיבוץ, רכילות צהובה, חקלאות וחגיגות ה-60 למשק, החליטה הנהלת הקיבוץ שהארוחה הזו תיפסק.
כעת חוזרים החיוכים לפניהם של החברים הוותיקים, שכן הודות לאירוח הכפרי שהחל בו הקיבוץ, מגיעים אליו מבקרים רבים מבחוץ. אלו אוכלים ארוחת בוקר יחד עם אותם חברים ותיקים.
"מדובר במפגש חברתי שנוח לכולם", מסביר יובל נבו, המרכז את הגינון. "אנחנו קמים מוקדם, ואחרי תפילת שחרית באים לאכול, חצי שעה קבועה כבר 60 שנה, ובשעה שבע יוצאים לעבודה. קיבוץ זה מקום קהילתי מאוד. דנים בדברים שמטרידים אותך בחיים, בפוליטיקה, בתקשורת וגם בדברים שמתרחשים בתוך הקיבוץ".
צביקיניו רוזנבלום (67) הוא קיבוצניק אמיתי עם שפם ארוך והרבה חלוציות. הוא מנהל את גידולי השדה של הקיבוץ בנגב המשתייך למועצה האזורית שפיר, ומאוד אוהב את הארוחה שהפכה למיתולוגית. "אנחנו גרים במקום שאנשים רוצים לאכול ארוחת בוקר יחד", מבהיר רוזנבלום. "אני אוהב להגיע לחדר האוכל, והתפריט בסך הכל, די בסדר. כל אחד לוקח את העגבנייה, השמנת והגבינה, ואוכל. זה מאוד צנוע".
רוזנבלום מספר כי למרות תהליכי ההפרטה, עדיין נותרה השותפות והעזרה ההדדית בין החברים. "לא רצינו שהארוחה המשותפת תיעלם, אבל היה מיעוט של אנשים בגלל ההפרטה. בלי הארוחה המשותפת הייתי הולך הביתה, אוכל ומקטר, אבל זה לא היה אותו דבר".
במאי הסרט הדוקומנטרי גולן רייז הוא יליד הקיבוץ שעזב אותו לפני כעשור, ובסופו של דבר החליט לחזור אליו עם אשתו וילדיו. "בשנה השלישית ללימודי הקולנוע שלי התקשרה אליי אמא שלי, ואמרה לי 'הולכים לסגור את פרלמנט הבוקר, אתה חייב לצלם'. במשך שנה וחצי ליוויתי את גיבורי הפרלמנט, גם מחוץ לארוחת הבוקר. קמתי כל יום בחמש בבוקר, בגשם ובקור, והייתי מגיע לקיבוץ, מעמיד את ציוד הצילום וממתין להם. בשעה שש וחצי הם היו
לבסוף החליט רייז לחזור אל מחוז ילדותו. "דיברתי עם אשתי, ואמרתי לה שאולי אמצא את עצמי שוב שם, ובסוף החלטנו שאנחנו חוזרים אל הקיבוץ". ארוחת הבוקר המשותפת אכן נסגרה בסופו של דבר, למרות המאבק נגד והסרט של רייז. רק עכשיו, הודות לאירוח הכפרי שמביא אל הקיבוץ קבוצות רבות החליטו לפתוח מחדש את חדר האוכל המשותף. "פתחו את חדר האוכל לקבוצות, ונותנים גם לחברי הקיבוץ לאכול בו", מספר רייז. "בסרט יש שישה חברים בפרלמנט, אבל עכשיו נשארו ארבעה כי שניים עזבו אחרי שאחד מהם החליט לעבור לצפון, ואחד נוסף כבר מתקשה בגילו לקום כל בוקר בשעה הזו".
הסרט גרם לרייז להתאהב בקיבוץ מחדש. "התחלתי את הסרט מנקודת מבט מאוד צינית, אבל למדתי להעריך מחדש את האידיאולוגיה והערכים שעליהם התחנכתי. התאהבתי מחדש בנופים של הקיבוץ והגעגוע החבוי פרץ החוצה", מודה רייז. "הבנתי שבעולם המודרני נדיר מאוד למצוא אנשים כמו של פעם, עם סולידריות, אכפתיות ועזרה הדדית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם