רוצי שלי, רוצי
למרות שהכלכלה היא הגורם המכריע מאחורי כמעט כל דיון ציבורי, כאשר אזרחי ישראל הולכים לקלפי השלום ועתיד השטחים חשובים להם יותר
כלכלה בהקשר המדובר היא המדיניות לתמרוץ עבודת שכירים ותנובת השקעות הון, ומאידך ויסות השפעותיה השליליות של מדיניות זו על החברה ויחסי החוץ. מבין סיכוני מדיניות מוטעית ניתן למנות את רוב החוליים בהם מתעניינים המצביעים כשהם מגיעים לקלפי: ניכור ועוני, בעקבותיו - פשע, ליקויי בריאות ורווחה, עלויות דיור ומזון, התעמרות מעסיקים, מחסור באמצעי ביטחון פנים וחוץ ודרדור מעמדה הבינלאומי של המדינה.
במקרים רבים עומדת הכלכלה מאחורי מדיניות שכביכול חפה מכל שיקול כלכלי. בקדמת הבמה נאם תיאודור הרצל, למשל, על מדיניות חוץ וביטחון של המעצמות; בחדרי חדרים של מנהיגיהן הציע להם לפתור את "בעיית" הסוציאליזם העולה על ידי שילוח יהודיהם (ע"פ עמוס איילון). לחיילים שיצאו להילחם בסיני ב-56' נאמר שהם מגינים על יישובי עוטף עזה ועל חופש השייט לאילת, אך היום ידוע לכל כי ישראל פותתה לסייע לבעלי המניות בתעלת סואץ לקבל בחזרה את מניותיהם.
גם כלפי פנים לובשת הכלכלה תחפושות ומסתתרת תחת שמות בדויים. סילוק פיקוח ורגולציה מוצג כהטפה ל"חופש" ו"ליברליות"; שחיקת משכורות מסתתרת מאחורי פיחות לטובת היצוא; שר שמאלני מותקף על כישוריו הביטחוניים - ולא על עמדתו על שכר המינימום.
קיים קשר לא נוח בין כלכלה לביטחון ויחסי חוץ. קיימת סתירה מצפונית לא נעימה בימניות מכאן ושמאלניות מכאן. הרי ימין בסוגיית השטחים נובע מקידוש הלאום על פני האדם הפלסטיני לדוגמה, וימין בכלכלה נובע מקידוש צמיחת התל"ג על פני האדם הקשיש לדוגמה. שמאל מדיני מקדש את הילד הזר על פני טוהר הגזע, ושמאל בכלכלה מתיר לקופאיות לשבת מדי פעם על פני פריון עבודתן. ריאליזם לעומת הומניזם, גם ביחסי החברה וגם ביחסי החוץ. גם כאן וגם כאן.
לכן, כאשר לפני מערכת
הבחירות הבאה נחזור לדיון הנצחי באמצעי התקשורת המסחריים על עתיד השטחים, כששוב יוגחך הדיון הכלכלי אל התחום ההזוי - או אז תשוב הכלכלה אל מחבואה שמאחורי הקלעים. השלום אולי חשוב יותר, אך באין כנות אמיתית בפי נושאי דגלו, כפי שמתבטא בסיסמתם: שמאל מדיני - ימין כלכלי, לעולם לא נתקדם לעברו. הכלכלה היא הגורם המכריע מאחורי כמעט כל דיון ציבורי, בארץ ועולם, בהיסטוריה והיום. ממנה נגזר היחס לאדם - לעובד, לשכן, לזר. רוצי, שלי יחימוביץ', רוצי!