הזיכרון לא התעמעם
זכרו של רבין הוא כוח חי מפני שהוא טעון רגש בעוצמה שלא נחלשה מאז: התקווה לשלום ולקץ הסכסוך
נכון שרבין הוא אדם שנוח לחיות עם זכרו, בזכות היושרה שלו שמעט ראשי ממשלה לפניו ואחריו ניחנו בה. אבל אחרי 15 שנה, אישיותו אינה מספיקה ככוח משמר ומעודד של תרבות הזיכרון.
הזיכרון אינו מתעמם, כי לרצח רבין היתה ותהיה משמעות סמלית חזקה ומהדהדת. המעמד הסמלי הזה מתרחש בשתי זירות. הזירה הראשונה היא הדמוקרטיה הישראלית. רבין נרצח כדי למנוע הכרעה בכליה של הדמוקרטיה הישראלית.
התערבות אלימה כזו בהליך הדמוקרטי היא כתם נורא-פצע בחיי מדינת ישראל הצעירה. לכאורה, העניין הדמוקרטי אמור להיות הסמל המוביל בזכר רבין, שכן הוא משותף לאנשים רבים יותר. רבים מאלה שלא הסכימו עם מהלכיו המדיניים של רבין רואים ברצח תקיעת כדור בראשה של הדמוקרטיה הישראלית.
ובכל זאת, לטעמי, הכוח המשמר בזכר הרצח ובזכרו של רבין אינו הדאגה לדמוקרטיה. ראשית, הדמוקרטיה לא מתה בעקבות הרצח. יש עליה איומים מסוגים שונים, אבל הם לא בהכרח תולדה של הרצח. שנית, הדאגה לדמוקרטיה מתקשה לסייע בשימור הזיכרון מפני שהיא באה מן הראש, מן התודעה הדמוקרטית, יותר מאשר מן הלב. וזיכרון הבוער 15 שנה חייב להיות ניזון מן הרגש, מיסודות נפשיים ראשוניים.
זכרו של רבין הוא כוח חי מפני שהוא עומד בלב שסע עמוק בחברה הישראלית, והוא טעון רגש בעוצמות שלא התעממו מאז. העוצמה הרגשית שאפפה את רבין, ובאה לידי ביטוי שיא בעצרת שבה נרצח, היתה התקווה לשלום ולקץ הסכסוך. על התקווה הזו צמחו דורות של ישראלים, התקווה הזו אפשרה לשאת את משא השכול הנורא ואת המלחמות, הצודקות והפחות צודקות. רבין היה התקווה, יגאל עמיר רצח את התקווה, ואיש לא יכול היה לשקם אותה אחריו.
מן הצד השני התפוצצה לפני הרצח העוצמה הרגשית של ארץ ישראל השלמה, שהחלה לזרום באנרגיות בלתי נשלטות מיד אחרי מלחמת ששת הימים ולא פסקה עד היום. 1995 היתה שנת השיא במפגש בין שתי האהבות, התקוות, העולמות הרגשיים והערכים המנוגדים. הרצח היה אקורד הסיום של תקופה.
מה קרה מאז? הציבור שהלך אחרי רבין נותר המום וגם מבולבל. שרשרת הפיגועים שבאה אחרי הרצח, ואחר כך אובדן השלטון, יצרו בקיעים במחנה. התקווה ירדה למחתרת, אבל שלא תהיה טעות: היא
הרצון בשלום, בפיוס ובפתרון הסכסוך הוא כוח מניע אדיר, ובתנאים הנכונים גם כוח אלקטורלי וכוח שיכול להכריע משאלי עם. מה שאבד בליל הרצח ובאירועים שבאו אחריו היתה תחושת ההזדמנות. ביום הזיכרון לרצח רבין אין מבכים את האיש, אלא את הרגע שבו התקווה עמדה להפוך למציאות, או לפחות כך נראה היה לרבים כל כך.
מול התקווה הזו עומדת קואליציה של כוחות, תחושות ומגמות, וגם לאלה כוח רגשי רב. הכוח הממגנט של ארץ ישראל השלמה שמור בגרעין הקשה של ההתנחלויות ובמאות אלפי תומכיו. האיבה והאי אמון כלפי העולם הערבי באשר הוא וכלפי הפלסטינים התעצמו, והפלסטינים תרמו לכך לא מעט.
ההיאחזות בעיקרון הכוח התעצמה גם היא, למרות שמאז לא הצליחה ישראל לנצח במלחמה כלשהי. כנגד כל אלה עומד זיכרון רבין כשאלה לא פתורה, כעניין לא גמור, ושותת דם. באופן פרדוקסלי, הוא ינוח ויאבד את כוחו רק כשיסתיים פרק המלחמות, האיבה והקונפליקט בין ישראל לשכנותיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם