ולאן ממשיכים מכאן?
האמת הפשוטה היא שמאז בן-גוריון לא היה לנו מנהיג אמיתי, משום שלראשי ממשלתנו חסר היה מרכיב הכרחי – חזון. 15 שנה לרצח רבין - מנהיגות במבחן
הכמיהה למנהיגות של ממש, מייצרת את מיתוס מנהיגי העבר. אבל האמת היא שהמנהיג היחיד שישראל ידעה היה דוד בן-גוריון. אינני יודע היכן הוא נמצא כרגע – בן-גוריון – בגן עדן או בגיהינום. בן-גוריון התככן והדורסן, איש הסזון ואלטלנה שהסגיר את אחיו לאויב ורקם נגדם מלחמת אחים קטנהבכדי לבסס את כוחו - ועם כל זה, הטוראי שהבין בצבא יותר מכל הגנרלים, האיש שבנה באמת את צה"ל ושבלעדי יכולת הלימוד שלו, נחישותו וראייתו ההיסטורית, ברור לי שלא הייתה לנו היום מדינה. במילים אחרות, מעריץ גדול שלו – אינני, אבל האיש הזה היה באמת מנהיג. אינני יכול לומר זאת על אף אחד מן המנהיגים שבאו אחריו. גם לא על בגין - אליו אני חש אהדה גדולה הרבה יותר.
בראשות המדינה עמדו אנשים טובים ומוכשרים, חלקם תרמו יותר וחלקם פחות – מנהיגים של ממש לא היו. הסיבה לכך פשוטה. חסר להם הדבר הראשון הנדרש ממנהיג.
יש כל מני סגנונות של הנהגה. יש מנהיגות תקיפה ויש נינוחה, מנהיגות אבהית ומנהיגות מנוכרת, ריכוזית ומבוזרת. כל מנהיג פועל על פי סגנונו ואישיותו ועל פי כורח המציאות שבה הוא נתון. אבל דבר אחד חייב שיהיה לכל מנהיג באשר הוא – חזון. הנהג הכישרוני ביותר שאינו יודע לאן הוא נוהג – מוטב לו שיותיר את מושב הנהג לאדם מוכשר פחות, אך כזה שהיעד ברור לו.
בן-גוריון היה מנהיג, לא רק בזכות אישיותו, אלא בראש וראשונה משום שהמטרה שלו הייתה ברורה ופשוטה – להפוך את היישוב העברי למדינה ריבונית. אילו עלה לשלטון כעבור עשר שנים, ספק אם פוטנציאל המנהיגות שלו יכול היה לבוא שוב לידי ביטוי.
המטרה, הייעוד, החזון – הם שעושים את המנהיגות, לא להיפך. לכל המנהיגים שבאו אחרי ראש הממשלה הראשון, כבר לא היה היתרון הזה של מטרה קיומית ברורה ופשוטה ממנה ישאבו את מנהיגותם. הם עסקו רק בתיחזוק הקיום והתעלמו מן הייעוד. אולם ככל שהתבסס קיומה הפיזי של המדינה – הצבאי והכלכלי - התברר הצורך בחזון, שהוא מעבר לקיום הריבוני הפיזי. מן החזון הזה העדיפו מנהיגינו לברוח, מה שהפך אותם ל"לא מנהיגים".
אפשר לטעון שיצחק רבין ושמעון פרס היו מנהיגים משום שהיו הראשונים מאז בן-גוריון שהציבו חזון חדש – "חזון השלום". אולם זו אחיזת עיניים בלבד. "חזון השלום" הוא התבוססות ב'קיום' בתחפושת של 'ייעוד', הפיכת ה'בדיעבד' ל'לכתחילה'. ה"שלום" המדובר משמעו אי לוחמה, חיים שלווים וכדומה – מצב ראוי לכל הדעות, אולם אין לו ולא כלום עם חזון. נהפוך הוא – הוא מנציח ומקדש את חוסר החזון ומבטא למעשה אנטי מנהיגות/פופוליזם של מי שמוביל אותו.
מי שבוחן את ערכי המהפכה הצרפתית או הערכים שצוינו בחוקה האמריקנית – ימצא שם ערכים כגון חירות, שוויון, אחווה וכדומה. השלום כמטרה אינו מופיע שם ואינו יכול להופיע. עבור הערכים הללו עמים יצאו למלחמות. השלום הוא תוצאה של יישום המטרות הללו – לא המטרה עצמה. כשהשלום הופך למטרה, כשהקיום הופך לייעוד, התוצאה היא שפך דמים נורא ואובדן הלגיטימציה הקיומית שאנו חווים כיום. שאיפת השלום של מדינות המערב היא שאפשרה את עליית הנאציזם והובילה לנוראה שבמלחמות.
העובדה
החל מכהונתו השנייה של יצחק רבין, עלתה חוסר המנהיגות המובנית במשטר הישראלי לרמה משוכללת יותר - רמה המקדשת את חוסר הייעוד. איש מראשי הממשלות שבאו אחריו לא הצליח מאז להציב יעדי אמת ולשנות כיוון. לבנימין נתניהו – שהציב את נושא המדינה היהודית בתוך הדיון הציבורי, יש סיכוי לעשות זאת ולהפוך למנהיג – ובלבד שתהיה זו אמירה אסטרטגית ולא רק טקטיקה פוליטית שנועדה להעביר את הכדור לצד השני.
האם יש סיכוי לדור חדש של מנהיגים בישראל? אנשים טובים ומוכשרים לא חסרים לנו. הדור הצעיר מוכשר יותר מקודמיו. אולם יכולתו לספק לנו את המנהיגות הראויה אינה נגזרת של כשרון אלא של חזון. רוצים לדעת אם האיש מנהיג? בדקו אם הוא נושא עמו את הדבר הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם