פרס לרגל 15 שנה לרצח: השכחה - סכנה לדמוקרטיה
הנשיא הדליק הערב את "נר יצחק" ופתח בכך את יום הזיכרון ה-15 לרצח רבין. בטקס במשכנו אמר פרס כי הרצח הוא "פשע שאסור במחילה או במחיקה" וסיפר על רגעיו האחרונים לצד רבין: "יצחק היה מופתע מעוצמת ההתלהבות, לראשונה חשתי חיבוק מרגש, בגמר העצרת נאמר לנו שאנשי ג'יהאד עומדים להתנקש"
15 שנה לאחר ליל ה-4 בנובמבר 1995 מזהיר פרס מפני "פיחות" במעמדו של הרצח, וקרא להמשך הנצחת מורשת רבין. "הרצח הוא פשע שאסור במחילה או במחיקה. אסור שזרם הזמן או הפיחות או הזחיחות או העייפות יסיטו אותנו מצו זה", אמר. "אנו עורכים ערב זיכרון מפני שצריך להילחם בשיכחה. שיכחה כזו היא אויב האדם. היא גם סכנה לדמוקרטיה".
על מערכת היחסים הטעונה שניהל עם רבין הוסיף הנשיא: "יצחק ואני הכרנו איש את רעהו כחמישים שנה. פעלנו יחדיו לא פעם תוך חילוקי דעות, שהיו פומביים, אבל גם בהערכה הדדית גנוזה, שהייתה עלומה מהעין. הוא אמר לי, 'ניתן לחשוב שנולדנו עם חלוקת עבודה מתוכננת - מחובתי להפעיל כוחות, מחובתך לבנות כוחות'. אני זוכר את לחיצת הידיים הראשונה בינינו. לא חסרה בה הססנות, אבל לא אשכח את הרגעים האחרונים שבהם באה לידי ביטוי מערכת יחסים בלתי רגילה, ביום הטרגי, האחרון שבו נפגשנו".
על האווירה הציבורית בימיו האחרונים של רבין סיפר פרס: "העצרת אמורה הייתה לבחון מידת התמיכה של מחנה השלום. היו לבטים. יצחק עצמו חש בגלי השנאה ההולכים ומשתוללים כנגדו. תמונותיו התנוססו כשכאפייה על ראשו בפינות רבות בארץ. אפילו בביקור תמים במכון וינגייט נתקל בקריאות בוז נגדו. כמעט בהתפרצות פיזית כלפיו. כלפי איש שכולו פטריוט. שכולו ביטחון. שכולו שלום. שכולו מסירות לעם".
לדברי פרס, ביום העצרת סיכם עם רבין כי השניים יעלו לבמה יחד, וכך גם יירדו ממנה. "זו הייתה הכרזת
"יצחק היה מופתע מעוצמת ההתלהבות, מהספונטניות המופלאה שאיש לא יכול היה לארגנה מראש. זה היה זרם אהבה של עם. נסחפנו כולנו עם הרוח הגדולה הזו. לראשונה שמעתיו שר. לראשונה חשתי חיבוק חברי מרגש. השלום כאילו זקף את קומתו מחדש".
חרף התכנון לעזוב את העצרת יחד, סיפר פרס, במהלכה הורו המאבטחים לו ולרבין לרדת מבימה בנפרד. "הם מסרו לנו שזה עתה התקבלה ידיעה שאנשי ג'יהאד עומדים להתנקש בחיינו", הסביר.
"ירדתי, אפוא, במדרגות לבדי. לפני מכוניתי חנתה מכוניתו של יצחק. דמתי (מנחם דמתי, נהגו האישי של רבין) עמד בפתחה", המשיך פרס. "הפניתי ראשי וראיתי את יצחק יורד במדרגות. כשנכנסתי לרכבי, קלטה אוזני קולות עמומים. לפני שהספקתי להבין מה קרה, דחפו אותי המאבטחים לפנים הרכב והחלו לדהור למתקן בטוח".
"שאלתי אותם מה אירע? היכן יצחק? הם שתקו", המשיך פרס. "רק כעבור רגעים ספורים הם דיווחו לי שיצחק בדרך לבית החולים. ביקשתי שיפנו מייד לעבר בית החולים. הם סירבו. אמרתי להם שארד מהרכב ואצעד רגלית. רק אז הם הסיעו אותי לבית החולים. בבית החולים שררה דממה ספוגת חרדה, ודאגה אין סופית. עיניים דמעו. שפתיים התפללו.
"מנהל בית החולים ניגש אלי ולחש באוזני: לצערי, יצחק איננו. ניגשתי ללאה ומסרתי לה את הבשורה הנוראה. לאה ואני נכנסנו יחד לחדר שבו שכב יצחק. גופו היה מכוסה סדין, ועל פניו הייתה נסוכה שלווה שכמותה לא ראיתי מעולם. נפרדתי ממנו בנשיקה. לאה נותרה עמו לבד. הייתי המום ושבור. פני כל האנשים קדרו. דמעות החלו לזלוג. העם החל להתאסף בהמוניו סביב בית החולים. הוא חש שהוא נותר פתאום יתום. באותם הרגעים העם חש שאבד לו אב", סיכם פרס את רשמיו מליל הרצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם