קונדוליזה רייס מסכמת תקופה עם ספר חדש
שרת החוץ של ממשל בוש מפרסמת את האוטוביוגרפיה שלה ושוללת אפשרות של קריירה פוליטית. "הסיפור שלי היה בלתי סביר"
אתה מצפה לראות תמונות שלה עם מנהיגי עולם, מתנות שקיבלה מעמיתיה או ריהוט יקר. אבל במקום זאת, אתה מוצא את עצמך בדירה סטנדרטית של מרצה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. ובמקום מזכרות מהבית הלבן, הדירה מלאה בענתיקות שהיו שייכות להוריה, במזכרות ספורט, ותצלום אחד שלה - בחברת הצ'לן יו-יו מה. המזכרת היחידה מג' ורג' וו. בוש נמצאת בדמות שלט קטן בגודל דיסקית הוקי, שעליו כתוב ציטוט מפי הנשיא ה-43 של ארצות הברית מתקופת פיגועי 11 בספטמבר.
שלא תהיה טעות: זה איננו ניסיון של רייס להתרחק מעברה, ממש לא. היא מאוד גאה ברקורד הפוליטי שלה, כמו תמיד. "אני מביטה על שמונה השנים האלה בחיבה", היא אומרת, לבושה בבגדים שחורים ויושבת בחדר קטן, מקושט בקסדות של קבוצות ליגת הפוטבול המקצוענית ובתמונות שלה עם שחקני הגולף ארני אלס ופיל מיקלסון.
"אני שמחה שזכיתי לשרת בתקופה בעלת חשיבות כזו", אומרת רייס בת ה-55. " עשינו כמה דברים טובים, וכמה דברים לא כל כך טובים. אבל אני מאמינה גדולה שלהיסטוריה יש קשת ארוכה ושאת האבחנה הסופית על הדברים שעשינו נקבל שנים רבות אחרי שכבר לא אהיה כאן. זה בסדר גמור מבחינתי".
רייס החלה לכתוב ספר שמנתח את הקריירה הפוליטית שלה. אך העבודה על הפרויקט הוקפאה כשהחליטה קודם כל לחלוק כבוד לשני האנשים שעיצבו את חייה: זוג המורים ג'ון ואנג'לינה רייס מהעיר ברמינגהם במדינת אלבמה.
התוצאה היא הספר "אנשים רגילים יוצאים מהכלל - זיכרונות ממשפחה" (הוצאת "קראון"). " פעמים רבות שואלים אותי,'איך הגעת לאן שהגעת?'. אני תמיד עונה,'לא הכרתם את ההורים שלי'".
מה שעולה בבירור מהמחווה שלה להוריה - שיוצאת במקביל גם כספר למתבגרים - זה שכבת יחידה לשני מורים מהמעמד הבינוני רייס קיבלה דחיפה להיות "טובה פי שניים" מחבריה לכיתה. כילדה צעירה, קונדוליזה (מקור השם הוא במונח המוזיקלי האיטלקי קון דולסזה - "במתיקות") הייתה בבת עיניהם של הוריה.
למרות המאבקים על זכויות האזרח שהתקיימו בברמינגהם באמצע שנות השישים, רייס כותבת שהוריה לא צעדו שלובי זרועות עם מרטין לותר קינג ג'וניור. "אבי העריץ את קינג", היא אומרת. "אך הוא היה אדם גדול ופיזי, ואני לא יכולה לדמיין אותו מאפשר למישהו לפגוע בו, כמו שאני לא מסוגלת לחשוב על עצמי עומדת על הראש. הוא היה נלחם בחזרה".
לדבריה , היא לא הכירה אנשים שיצאו לרחובות לצד קינג. "כנראה שהיה כאן גם עניין מעמדי. אולם גם אלו שלא צעדו ברחובות סייעו לתנועה. בין אם זה היה אבא שלי, שהעלים עין מכך שתלמידים נעדרו מהלימודים כדי לצאת להפגנות, או מבצעי תרומות המזון שהיו עורכים בכנסייה שלנו".
מצורת החינוך של רייס לא ניתן היה לחזות שהיא תהפוך למבצר של הגישה השמרנית המודרנית. אביה אמנם היה רפובליקני במשך כל חייו, אך אחד מחבריו הטובים ביותר היה סטוקלי קרמייקל, מחברי "הפנתרים השחורים". ג'ון רייס גם עבד עם נוער במצוקה, בעוד רעייתו הקדישה את חייה להבאת מוזיקה לילדים. היא מתה מסרטן בשנת 1985. ג'ון נפטר בשנת 2000 ממחלת לב.
הפעילות החברתית של הוריה עשתה את שלה. קצת קשה להאמין כיום, אבל בשנת 1976 רייס הצביעה - ואפילו בגאווה רבה - עבור הדמוקרט ג'ימי קרטר. אחר כך הכל השתנה. "אהבתי את סיפורו של קרטר, הנשיא הראשון ממדינות הדרום", אומרת רייס. "אבל (בסוף שנות השבעים) למדתי על ברית המועצות וביקרתי שם. ואז, כשהם פלשו לאפגניסטן, קרטר אמר שירד
הסיפור הכל-אמריקאי של רייס מושך מטבע הדברים כותבי ביוגרפיות. באחרונה יצאה ביוגרפיה על שרת החוץ לשעבר: "קונדי - סיפורה של קונדוליזה רייס", מאת אנטוניה פליקס, שגם כתבה ספר על לורה בוש.
בשנת 2007 כתבה אליזבט בומילר את "קונדוליסה רייס - חיים אמריקאיים". היום אומרת המחברת: "חבר המושבעים עדיין לא הגיע להחלטה לגבי המדיניות של רייס. התמונה תתבהר רק לאחר שמלחמת עיראק תסתיים. מכל מקום, אין ספק שהיא הצטיינה בתפקידיה בזכות הגזע שלה, המין שלה ובזכות מערכת היחסים המיוחדת שלה עם הנשיא. יש אומרים שרייס נעשתה יותר שמרנית עם השנים. אבל היא תגיד לך שזו לא היא שהשתנתה, אלא האיומים מסביב".
רייס אינה מתביישת בשיוך שלה כשמרנית, אומר חברה הנרי לואיס גייטס, ראש ארגון למחקרים אפריקאים ואפרו-אמריקאים באוניברסיטת הרווארד. "קונדי היא חלק ממסורת ארוכה של רפובליקנים שחורים", הוא אומר. "אנחנו מונים 40 מיליון איש, אך פעמים רבות מתייחסים אלינו כאל כפר קטן מלא באנשים בעלי דעות דומות. היא הצליחה בעולם הנשלט על ידי גברים לבנים. בלי קשר למה אנשים חושבים על המדיניות שלה, היא תזכה לקבלת פנים נלהבת כמעט בכל קהילה שחורה שאני יכול לחשוב עליה. היא גיבורה".
רייס מנסה להבהיר בספר כמה אספקטים בחייה, שכבר הפכו כמעט לאגדה. תלמידה מבריקה? לא ממש, ודאי לא כשהייתה צעירה. עילוי בפסנתר? היא הייתה נגנית לא רעה והתאמנה הרבה, אבל פעמים רבות רצתה לפרוש. מחליקה על הקרח עם שאיפות אולימפיות? למרות בקרים רבים שהוקדשו לאימונים היא מעולם לא הצליחה לתפוס אוויר בקפיצות.
אף שהיא ממשיכה לנגן מוזיקה קלאסית בפסנתר, רייס כותבת ששנים רבות היא מחזיקה באהבה שלה לצלילים של מוטאון, ריתם אנד בלוז ואפילו רוק כבד. "אחד השירים האהובים עליי הוא 'בלק דוג' של 'לד זפלין'".
רייס גם מתארת בספרה, אמנם בקצרה, שני רומנים שניהלה עם שחקני פוטבול לשעבר המקצוענית ומזכירה ניתוח שעברה בשנת 2006 להוצאת גידול מרחמה. היא מבטלת שמועות על נטיותיה המיניות וכותבת שפשוט לא מצאה את הגבר המתאים להתחתן איתו.
היא גם מהווה דוגמה ליתרונות האפליה המתקנת. רייס כותבת כיצד התקבלה כמרצה באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1981, בגיל 27, בגלל צבע עורה. מאותו רגע העבודה השתלטה על חייה. היא החלה למשוך את תשומת לבם של הוגי דעות שמרנים בכירים, מה שהוביל אותה בסופו של דבר לממשלו של ג'ורג' בוש האב כמומחית לברית המועצות (היא שבה מאוחר יותר לסטנפורד והפכה בגיל 39 לראש המכללה הצעירה ביותר בתולדות האוניברסיטה).
"אני לא יכולה להיוולד מחדש כגבר לבן ולראות עד כמה רחוק הייתי מגיעה", היא מתייחסת לאפליה המתקנת. "אבל תמיד הרגשתי שלקחתי על עצמי דברים שהייתי מסוגלת לעשות. למזלי, המוסדות האלה חיפשו באותו הזמן אנשים חדשים שהיו מוכנים לעבודה. מה שאני לא כל כך אוהבת זה הגישה של'אנחנו צריכים ש-25 אחוז מהצוות שלנו יהיו מורכבים מהקבוצה הזאת ועשרה אחוז מהקבוצה זאת'. מכסות יובילו אותנו לדברים רעים. אפליה מתקנת צריכה לתת גישה להזדמנויות, לא להיות התוצאה".
לרייס היו הרבה הזדמנויות, ועדיין פתוחות בפניה דלתות רבות. היא מכהנת בשורה של מועצות מנהלים, בתאגידים ובארגוני צדקה, ואף שקיבלה הצעות לעמוד בראש אוניברסיטאות, היא העדיפה לשוב לסטנפורד. התקופה שלה כאן לא נעדרה מחלוקות - היא פיטרה בשנת 1994 עובד היספני, מה שגרר שביתת רעב של סטודנטים באוניברסיטה. אך למרות זאת נראה שהיא מרוצה מתפקידה כמרצה לכלכלה פוליטית וכחברה במכון הובר באוניברסיטה.
היא לא מביעה שום עניין בהתמודדות על תפקיד פוליטי. "אני תומכת בשתי המועמדות הרפובליקניות בקליפורניה, קרלי (פיונה, שרצה לסנאט) ומג (ויטמן, שמתמודדת על תפקיד המושלת)", היא אומרת, "אבל אני? מה פתאום, אפילו לא ניסיתי להיבחר למועצת תלמידים".
בשני תחומים היא ממשיכה לעבוד קשה: פסנתר וגולף. "באחרונה הופעתי עם ארתה פרנקלין במופע צדקה וזה היה מדהים", היא מספרת לפני שהיא מתיישבת ליד פסנתר שהוריה קנו לה לפני עשרות שנים ונאלצו לקחת הלוואה כדי לממנו. היא מנגנת בקלילות קטע של מוצרט.
ואילו בגולף, משחק שבו היא מראה שיפור ניכר מאז שהחלה לשחק לפני חמש שנים, היא מתאמנת לפחות שלוש פעמים בשבוע במסלול המפורסם של סטנפורד, שם שיחק גם טייגר וודס כסטודנט.
פתאום היא נזכרת כיצד החל הרומן שלה עם המשחק. "הייתי שרת החוץ ולא היה לי הרבה זמן פנוי. אז בכל הזדמנות יצאתי החוצה ללמוד עם מדריך. סגרו מסלול שלם כדי שאוכל לשחק. כך שאני מניחה שהיו לי בעבודה כמה צ'ופרים", היא אומרת ומחייכת. "ואם לסכם, הסיפור שלי היה בהחלט בלתי סביר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם