אומרים ישנה ארץ

אנחנו צריכים ללמוד מהפתרון של אברהם אבינו שיצר את הפשרה הטריטוריאלית הראשונה בתולדות הארץ - חלוקתה בין שני עמיה-יושביה

אברום בורג | 15/10/2010 8:25

בלשון בני אדם יח''צ

ייתכן שיש סימליות רבה בכך שהפרשה הראשונה שהיא רק שלנו, לאומית ולא כלל-אנושית, היא פרשת לך לך. אותה פרשה מיתולוגית שבה מצומצם סיפור הבריאה מכל המין האנושי ואבותיו – מאדם ועד נח – לתוך כלי הקיבול של העם הישראלי ואומת אברהם לבדם-לבדנו ("הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"). אין כמעט שורה שאי אפשר למקד בה את המבט בפרשה מכוננת זו. לכן אסתפק בשלוש נגיעות מרפרפות הנוגעות לנושאים שבהם אנו דנים כל כך הרבה. “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ“.

כך מצווה אלוהים את אברהם, הידוע אז עדיין בשמו הקודם – אברם. והזקן קם והולך. זאת הפעם הראשונה שבה מופיע בשפה העברית ובמקרא הביטוי מולדת. וראו את המרחק העצום שהשפה והמושג עשו מאז. אצלנו המושג מולדת היה למילה נרדפת לישראל – הארץ והמדינה. למקום שעליו נלחמים ובו מסתגרים, הורגים ונהרגים אבל לא מוותרים עליו לעולם. ואילו אצל אברהם המולדת היא, לכאורה, רק המקום שבו הוא נולד. פשוט היגד פיזי, ארכיוני, המתאר את נקודת המוצא לנדודיו. על המולדת ההיא מוותרים, עוזבים והולכים רחוק.

כתבתי “לכאורה" כי אני חושב שהשימוש בביטוי מולדת באשר לראשית האומה אינו מקרי. המולדת שלנו היא בגולה. שם נולד אברהם ושם גילה את האלוהים היחיד. מן הגולה ההיא באו או יובאו האימהות כולן: שרה, רבקה לאה ורחל, בלהה וזילפה. בגולה ההיא נולדו השבטים. בגולת מצרים היו השבטים לעם, ומחוץ לארץ ישראל המובטחת – במדבר סיני – קיבלה האומה את התורה. לכן אִמְרו מעתה שהליכתו של אברהם ממולדתו ההיא לא היתה עזיבה. גם את המולדת ההיא, בגולה ובתפוצה, אנחנו צריכים לאחוז ולא לוותר עליה. כמו על המולדת הלאומית, הפוליטית, הישראלית. כי אין ירושלים בלי בבל ממש כמו שאין בבל בלי געגועי הנדודים לירושלים. אחר כך נופל סיכסוך משפחתי בין רועי אברהם לרועי לוט. מריבה שבטית משפחתית על חבל הארץ הקטן הזה. כי “וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו”.

והפתרון האברהמי היה הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. חלוקת הארץ בין שני עמיה-יושביה. בדור ההבטחה נעשה גם מעשה החלוקה. ומעשה אבות אולי יהיה יום אחד סימן גם לבנים. ואחרונה חביבה. הגר. מן הכתובים עולה כי אלוהים המקראי אומר הרבה, אבל לא מדבר ולא מתקשר יותר מדי, בייחוד לא עם הנשים המאכלסות את עולמו. הוא מדבר עם מקורביו-מכעיסיו. אדם, נח, אברהם, משה. בגן עדן יש לו חילופי דברים קצרים עם חווה בדבר פירות הגן, נחשים וגברים מפותים וזהו! אחר כך נפסק הדיאלוג בין אלוהים לאישה לעוד דורות רבים. אפילו עם שרה, אֵם האומה, אלוהים מדבר בעקיפין. הוא מדבר אל אברהם ו"וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל".

אין דיבור ישיר בין אלוהים לאישה מבית אברהם עד לרבקה הסובלת מהריון התאומים, אשר יוזמת דיאלוג והולכת לדרוש את אלוהים. אבל בין כפלי הפסוקים שלנו מסתתרת אמת גדולה. יש דיבור בין שליחו של אלוהים לבין הגר: “וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם...” הגר היא מחדשת הדיאלוג בין שמי שמים לבין נשות הארץ.