המרוץ לקונגרס: בלי נאמנות אין נשיאות
היהודים הם הקבוצה הנאמנה ביותר של הדמוקרטים. אבל, כמעט מחציתם לא מרוצים מהדרך שבה מנהל אובמה את יחסי ארה"ב - ישראל
תיאר בפרטנות רכילותית את המרוץ לצמרת של אובמה, את מערכת הבחירות המופלאה של שנת 2008. הוא זינק לכותרות בזכות כמה גילויים חדשים על המרוץ. בין השאר, התגלו בספר פרטים עסיסיים על חיי הנישואים המטורללים של המועמד ג'ון אדוארדס ורעייתו אליזבת. וגם על כך שהילרי קלינטון, היום שרת החוץ ואז יריבה מרה של אובמה, מינתה צוות חירום מיוחד במטה הבחירות שלה כדי לבדוק שמועות על עסקי הנשים של בעלה, הנשיא לשעבר ביל. אגב, הצוות גילה ש"ביל באמת ניהל רומן".
מאדוארדס לאף אחד לא ממש אכפת היום, מלבד עורכי הטבלואידים. אבל בספר של הלפרין מעניין להיזכר השבוע משתי סיבות, גם בגלל קלינטון, גם בגלל אובמה. קלינטון - ביל, ולא הילרי - שסביבו התחולל השבוע מחול געגועים משונה ולא לגמרי אמין. פתאום התברר, בין השאר מעל דפי העיתון "ניו יורק טיימס", שהרפובליקנים מרגישים בחסרונו, זוכרים בחיבה את ימיו כנשיא. הם מפארים אותו, מייפייפים את שנותיו בבית הלבן. וכמובן, כל זה לא בא אלא כדי להדגיש עד כמה היה מוצלח יותר מהנשיא הדמוקרטי המכהן כעת. זה כמובן אובמה, שגם בו אי אפשר לא להרהר השבוע. אובמה, שעליו כתב הלפרין, בעל טור במגזין "טיים", את הדברים הבאים:
"מלבד נאמנים ספורים בממשל אובמה, רוב האליטות המעורבות פוליטית הגיעו לאותה מסקנה: הבית הלבן שקוע בצרות עד צווארו, מבודד, מתנשא ואין לו מושג איך להסתדר או לשכנע את חברי הקונגרס, התקשורת, הקהילה העסקית או הבוחרים ממעמד הפועלים. הדעה הזאת משותפת לפרשנים של פוקס ניוז, למנהלים ומגישים ברשתות הטלוויזיה המרכזיות, לכתבים המסקרים את הבית הלבן, למנהיגי הקונגרס הדמוקרטים והרפובליקנים, למושלי המדינות, להרבה אנשי עסקים ועורכי דין דמוקרטים, שגייסו הרבה כסף לאובמה ב-2008, ואפילו לכמה מאנשי הממשל עצמו, שאינם חברים במעגל הפנימי".
אובמה , הכריזה הכותרת, נתפס "במלתעות המוות הפוליטי". זה היה כתב אישום חריף, מבזה, שהודבק לנשיא, שהגביר השבוע את קצב הופעותיו הפומביות לקראת הבחירות הקרבות. אובמה תקף את הרפובליקנים, קרא למצביעים "אל תיתנו להם לחטוף את סדר היום". הוא פנה במיוחד למצביעים שחורים, בתקווה שיבואו בהמוניהם כדי להציל אותו מביזיון בנובמבר.
זו כנראה התקווה שנותרה למפלגה הדמוקרטית. השבוע העלתה ב-50 אחוז את תקציב תשדירי הרדיו שיתועל לתחנות המכוונות למאזינים שחורים. אבל התחזיות היו
יש סיכוי טוב שהרפובליקנים ישיגו את 39 המושבים שהם זקוקים להם כדי להשיג רוב בבית הנבחרים, קבע. ועוד: הרפובליקנים לא יפסידו אפילו מושב אחד בסנאט וירוויחו שבעה בביטחון, תשעה או עשרה בסבירות גבוהה, ואולי אפילו עד כדי 12 מושבים. הנה סיבה אחת טובה דווקא לדמוקרטים להתגעגע לימים של קלינטון - שאמנם הפסיד ב-1994, אבל הצליח להתאושש.
סיבה אחת למסיבה הייתה לדמוקרטים השבוע, והכל בזכותו של אחד, ריץ' לוט, מועמד הרפובליקנים במחוז הבחירה שבעיר טולדו, אוהיו. המחוז התשיעי.
לוט מתמודד בבחירות נגד חברת הקונגרס המכהנת, מרסי קפטור, שזו לה הקדנציה ה-14 בבית הנבחרים. סיכוייו כנראה דלים, והכל בגלל תחביב משונה שאימץ - תחביב מקובל באמריקה, אך שנזקו יכול להיות גדול. לוט נהג להשתתף, מעת לעת, בשחזור של קרבות מפורסמים ממלחמות מפורסמות.
רבים עושים זאת, בדרך כלל מחופשים לחיילי צבאות הדרום או הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית. אלא שלוט נטל חלק גם בשחזור קרבות ממלחמת העולם השנייה, ולא היסס ללבוש את המדים שהוגשו לו: מדי ואפן אס-אס.
היה לו תירוץ טוב. אלה חוקי המשחק, כך עורכים שחזורים. אך מהם תירוצים לעומת תמונה אחת שלו, מחויך, במדים של חייל נאצי. היריבה קפטור אמרה שהיא פשוט "נגעלת ממנו". וגם המפלגה שלו מיהרה לתפוס מרחק מהמועמד הבעייתי. רק זה חסר להם ערב ניצחון גדול - זיהוי עם המפלגה הנאצית. לוט הסביר, התנצל, פירש, סיפר על אהבתו וקרבתו לקהילה היהודית.
זה לא הועיל. בכיר היהודים הרפובליקנים, המחוקק אריק קנטור, גינה את לוט והודיע שלא יתמוך במועמדותו. ארגון היהודים הרפובליקנים גינה גם הוא: "ללוט", נקבע בהודעת הארגון, "אין כושר השיפוט שאנו מצפים לו ממועמדים". המפלגה הרפובליקנית להלכה ולמעשה התנתקה מהמועמד שלה.
זה לא קורבן קשה במיוחד, כי הנחת העבודה הרווחת הייתה שאוהיו 9 ממילא יישאר בידיים דמוקרטיות. אובמה קיבל במחוז הזה לפני שנתיים יותר מ-60 אחוז מהקולות. ג'ון קרי ניצח בבחירות 2004 עם 58 אחוז מהקולות.
רק חודשים ספורים חלפו מאז טולטלו יהודי ארצות הברית וישראל בעטיו של מאמר אחד, שכותבו, יהודי צעיר ומבריק בשם פיטר ביינהרט, טען שליהודים בני דורו פשוט נמאס מישראל. הם מתרחקים, הם מנוכרים, הם אדישים. הרבה מים קרים כבר נשפכו על המאמר ההוא - כולל מעל עמודים אלה - אבל נדמה שהשבוע ניחתה עליהם מכת מחץ שספק אם יתאוששו ממנה.
הרבה דברים מעניינים אפשר היה למצוא בסקר של "הוועד היהודי אמריקאי" שבחן את עמדות יהודי ארצות הברית ביחס לממשל אובמה. ובראשם: מי שחושב שליהודי ארצות הברית כבר לא אכפת, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.
לא שאין בעיות עם התמיכה של יהודי ארצות הברית, לא שאין שינוי בגישתם. ודאי שיש. והוא שווה דיון ארוך. אך מתברר שנשיא אחד, שגישתו מעט צוננת, מעורר אצלם אי נחת מהסוג שמזמן לא ראינו.
כמעט מחציתם לא מרוצים מהדרך שבה מנהל ממשל אובמה את יחסי ארצות הברית וישראל. שני שלישים סבורים שממשלת בנימין נתניהו דווקא מנהלת את היחסים בצורה סבירה. 95 אחוז-תשעים וחמישה! - רואים חשיבות "גדולה" או "מסוימת" לנושא הישראלי בהקשר להחלטתם כיצד להצביע בעוד שבועיים וחצי. זה הרבה פחות חשוב להם מהכלכלה, האבטלה, ביטוח הבריאות. אבל חשוב להם כמו המלחמה באפגניסטן, ויותר חשוב מהשאלה של הגירה לא חוקית לארצות הברית.
בימים שחלפו מאז פורסם הסקר כבר נכתב עליו לא מעט, אבל נדמה שרבים החמיצו את העיקר: אחוזי התמיכה של היהודים באובמה דומים מאוד, כמעט זהים, לאלה של האוכלוסייה הכללית באמריקה. לכאורה, מה טבעי מזה - רבים מהאמריקאים איבדו אמון באובמה, וגם רבים מהיהודים. אלא שניתוח כזה מתעלם מההיסטוריה ומדפוסי ההצבעה והתמיכה המקובלים של יהדות ארצות הברית.
בדרך כלל - היהודים תומכים במועמדים ובנשיאים דמוקרטים בעשרה עד 20 אחוז יותר משאר האוכלוסייה האמריקאית. הם הקבוצה הנאמנה ביותר של המפלגה הזאת. אם היהודים הידרדרו עד כדי דמיון לשאר אמריקה, מצבו של אובמה איתם חמור.
וברור שרבים מתוכם איבד מאותן סיבות שבעטיין איבד גם קבוצות אחרות באוכלוסייה. הוא איבד אותם כפי שאיבד רבים מבוחרי המרכז, רבים מההיספאנים, רבים מבוחרי המדינות מוכות הכלכלה הצולעת. אבל אפשר להניח שלפחות את חלקם איבד גם בגלל ישראל.
אם הם אומרים שישראל משמעותית להצבעתם, אם כמעט מחציתם סבורים שאובמה לא נהג כלפיה כראוי, אם רובם הגדול עדיין סבור (כפי שסבר בעבר), שמטרתם של הערבים היא השמדת ישראל ולא סיום הכיבוש - כמעט אין ספק שמהלכיו המדיניים של אובמה שחקו את מעמדו אצל הגדולים שבתומכיו - היהודים. ואגב, אין מי שמבין זאת טוב יותר מהיועצים הפוליטיים שלו ומראשי המפלגה שלו, הנשענת לא רק על קולותיהם של היהודים, אלא גם על כספם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם