אוצר האגם האבוד
כשהוחלט לייבש את החולה, יצא אריה חצור לתעד את ציפורי האגם. הוא שהה במסתור במשך שלושה ימים ורשם מאות רישומי ציפורים
בעזרתה של טל, בת הקיבוץ, נפגשתי עם בניו דני ואריה ומהם שמעתי את סיפורו יוצא הדופן של הצייר המופלא, אשר נולד בגרמניה, גדל במצרים, שב לגרמניה בין מלחמות העולם, עבד כצבעי וכנראה שהיה מוכשר בכך, כי נשלח על ידי מעסיקו ללמוד בבית הספר לאומנות בסגנון הבאוהאוס. הוא לא הספיק ללמוד זמן רב, משום שכעבור כשנה עלו הנאצים לשלטון, ואריה עזב את גרמניה וכשעלה ארצה התיישב בקיבוץ גבעת ברנר.
בארכיון, התחלנו רחל ואני לחפש את התיקים, שהכילו את ציוריו של אריה. משום מה, הם לא היו במקום המיועד לכך, ורק כעבור חיפוש יסודי בכל הארכיון, התגלו תיקי הקרטון מעלי האבק. בידיים רועדות מהתרגשות ובנשימה עצורה פתחנו תיק אחר תיק, מתפעלים מהאוצר האבוד שהסתתר בארכיון. מאות רישומי עיפרון, חלקם מועתקים שוב ושוב (עד שכנראה השביעו את קפדנותו של אריה), ציורים בצבעי מים, רשימות ותצפיות מפורטות.
"כמעט בכל קיבוץ היה איש דידקטי, דיקטטור חינוכי,
הוא היה המורה לציור של ילדי הקיבוץ ובנוסף עסק בעיקר באומנות שימושית: הוא צייר תוויות של ריבה ומוצרי מזון לבית הדפוס של הקיבוץ ותכנן בקפידה את תחפושות ההצגות של המשק בחגים ובהצגות שהופקו שם.
בשנות החמישים, כאשר הוחלט לייבש את החולה, יצא אריה חצור לתעד בציוריו את ציפורי האגם טרם הייבוש, ביוזמתו של הזואולוג הפרופסור היינריך מנדלסון, אשר נעזר בו רבות כדי לצייר ציורי ציפורים שהתפרסמו במאמרים ובכתבי עת שונים.
"כשיצא לתעד את הציפורים בחולה, שרץ בבוץ ובביצה עמי ועם ידידיה פלס", סיפר לי בביתו מוסה גרשוני מחולתה, "בעצם היה לו מפגש מדהים עם הטבע הפראי באגם". הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שבה יכול היה בחופש רב לתת ביטוי לאומנותו. מצויד בשק של תפוזים, שהה במסתור במשך יומיים שלושה, מתעלם מהיתושים הטורדניים, רושם בעפרונו מאות רבות של רישומי ציפורים. זמירים מקננים, נחליאלים צהובים, אנפות, טבלנים, ואף נחשונים (שכבר נכחדו מן הארץ). הוא צייר את נופי האגם, את הניפאות (שיכחדו גם הן), את מרבדי הגומא האינסופיים, ותיעד בקפדנות את כולם ברישומיו.
כאשר שב לקיבוצו, החל במלאכת מחשבת דייקנית ובסבלנות אין קץ להעתיק ולהגדיל את הרישומים והשתמש בהם כבסיס לציוריו. צריך לזכור שלא היו אז מכונות צילום, מחשבים ומצלמות דיגיטאליות, ואת הכל היה עליו לעשות במו ידיו.
אריה כבר ראה בעיני רוחו את הספר ושאף שיום אחד ייצא ספר ציוריו לאור. הוא רשם ועיצב את הספר כפי שראה אותו בדמיונו, ואף הספיק לצייר אף את האותיות הראשיות. אולם מזלו של אריה לא שפר ובמשך שנים התעכבה הפקת הספר מאחר ועדיין לא הייתה בארץ טכנולוגיית הפרדת צבעים לדפוס של ספרים בצבע. נהגו אז לשלוח את החומר להכנת לוחות הדפוס בחו"ל, תהליך מורכב ויקר למדי. באותם ימים החלו להתפרסם צילומיו של פטר מרום (בשחור-לבן) שייצאו לאור בספר המופלא "שירת האגם הגווע".
בצוואתו לפני מותו הורה אריה לא להציג את ציוריו. ייתכן, כך משערת רחל חצור, שאריה לא רצה שהציורים יתפזרו וכי קיווה שיום אחד בכל זאת ייצא הספר לאור. עד אז נותר אוצר ציוריו של אריה חצור בארכיון ספוג ריח הנפטלין, מעלה שם אבק וממתין ליום בו מישהו יגאל אותו משם וייעשה לו כבוד כאוצר לאומי המתעד עולם מופלא שגווע עם ייבוש החולה, כפי שראה אותו בעיניו ובליבו ורשם אותו בעפרונותיו ובצבעיו אריה חצור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם