נס הכורים: העולם שמח מסוף טוב לסיפור פשוט
אירוע ארצי למדי קרה בסאן חוזה: אנשים יגעי יום הלכו לעבודתם ונלכדו במכרה. אז למה נשאבנו אליו? כי אין בו פוליטיקה אמיתית או מלחמה
מפתה לעסוק בסיפורו האישי של אסטבן רוחאס, שהבטיח נישואים לבת זוגו, אם רק יצא מהמכרה. הם בני זוג כבר 25 שנים, אבל אסטבן הוא סרבן נישואים ידוע. עכשיו, כשיצא, העולם ממתין בציפייה; בעיקר החברה.
וכמובן, אי אפשר שלא לדבר על הגיבורים הפוליטיים של הדרמה הזו, אנשים כמו נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה או שר המכרות לורנס גולבורן, שנטלו הימור עצום וחייבו את עצמם ואת מדינתם למאמץ הצלה שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של החילוץ.
אבל עוצמתו של הסיפור הזה איננה משמעויותיו, מרחיקות לכת ככל שיהיו. הרי בניגוד לצ'ילה, אנחנו איננו אומה עשירה במכרות עמוסי אלפי כורים מיוזעים ומושחרים שחופרים את פרנסתם. וברור שאילו כל ה-33 היו מתים במכרה, כנראה שרובנו לא היו שומעים על כך. ובכל זאת העיניים נפערו אתמול בכל העולם כאשר קפסולת הפניקס פתחה את דלתה המיובלת ופלטה עוד אדם חי.
אולי הסיפור של מחנה אספרנסה, "מחנה התקווה", נוגע בנו דווקא משום שאין לו משל; הוא כמעט נטול לקחים עבורנו. הנס של מכרה סאן חוזה, ככה כבר קוראים לו, נגע בנו בגלל שהוא עשוי מהחומרים הכי פשוטים של החיים: אין בו פוליטיקה אמיתית. אין בו מלחמה. אפילו אסון טבע אין כאן.
כך נבנה מיתוס
בניגוד להאיטי, אין מסקנות מורכבות על היחסים בין המערב למדינות מתפתחות; בניגוד לצונאמי, זהו איננו סיפור עם "זווית מערבית" - ביטוי מכובס לאסון שנפגעים בו אנשים לבנים, דוברי אנגלית, מערביים.
סיפור פשוט קרה במכרה סאן חוזה. אנשים יגעי יום הלכו לעבודתם הקשה, וגג המכרה קרס ולכד אותם. אל מול האסון הזה, הם הגיבו בתאוות חיים ובהיגיון בריא. במשך 17 ימים נואשים הם שימרו את התקווה והיא לא הכזיבה אותם ברגע שנוצר קשר ראשון עם המחלצים, החלה דרמה גלובלית של הצלה.
והיא הייתה גלובלית, הדרמה, משום שאנשים אמרו לעצמם: איך הם שורדים, שם למטה? ואיך הם לא התייאשו אחרי שבועות ארוכים כל כך? וכיצד הם מקבלים מזון? ועד כמה
אפשר לישון כאשר אתה כלוא מאות מטרים בתוך האדמה, נשען על קיר לח ושומע את חריקות המכרה הממוטט מעליך? כך נבנה מיתוס. דווקא מחומרים פשוטים.
אגדה על 33 שנקברו חיים באדמה, הוספדו ונחשבו למתים, ובכל זאת שרדו - יותר מכל אדם אחר לפניהם. מאמץ כביר, בינלאומי וסולידרי, שבו האויב הוא נסיבת הטבע וסיכויי המוות. אתגר שתכליתו השגת דברים בסיסיים מאוד: אור, חמצן, חזרה אל הקרקע, חיים.
כאשר הגיבורים של המיתוסים שלנו מנצחים את הדרקון ונשארים בחיים, אנחנו שמחים. וכלי התקשורת הבינלאומיים סיקרו את האירוע הזה באובססיביות משום שרצו להתבשם מקרינתה של שמחה עולמית על סוף טוב לסיפור פשוט. בסוף, אלה הסיפורים הכי טובים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם