בהחלט, אירוע שקורה פעם במאה שנה

בדומה למירי מאחד העם, כך גם הולכים להיות מתגוררי גינדי: אנשים שאכפת להם רק מעצמם. באיזה שלב הפכנו להיות רודפי כסף?

יהל פרג' | 14/10/2010 7:00

לפני שבועיים, בעודי נוסע באוטובוס הציבורי ברחבי מרכז הארץ, צדו עיני שלטי פרסומת מעניינים. היו בהם איש, כלב, ילדה, זוג. כולם יפים, מוארים באור צבעוני וכולם מביטים למעלה אל האופק, שנראה זוהר מאוד. זה קורה פעם ב-100 שנה, הבטיחה הסיסמא, ואני תהיתי מה כבר קורה כאן פעם במאה שנה. בדיוק חגגו 100 שנה לקיבוץ בטקס ריק ועקר בדגניה, ותל אביב כבר בת 101, אולי זה גילוי הפנצלין או משהו בסגנון.

אילן פלד צילום: ינאי יחיאל

תהיתי אל מה נושאים אזרחי ישראל את עיניהם ב-2010? לאיזה דבר גדול ומבטיח אנחנו מצפים, שיקרה ויאיר את חיינו בכל טוב? מה מאחד את כולם איש, כלב, ילדה וזוג? מה זה הטוב מטוב הזה?
אחרי כמה ימים הגיחה התשובה. מגדל. מלט. עץ. חצץ. זכוכית. אזרחי ישראל נושאים עיניהם אל מגדל. זה הכל. טעם מר של פחד ותיאוב צף בפי, והייתי רק בתל אביב.

בסידרת הקאלט אחד העם 101, שהיא ההמשך של אחד העם 1, מסופר הסיפור של המגדל. מירי, הפקחית החייתית, מאבדת את בעלה בתואנה וזוכה לפיצויים נדיבים. היא עוזבת דירת שיכון עלובה ועוברת אל פסגת השאיפות, מגדל יוקרה. היא נתקלת שם באנשי "החברה הגבוהה" וחשה שהיא צריכה לעשות עוד כדי להיות אחת מהם. שולה, החברה העשירה, מקימה את עמותת נענ"ע (נשים עשירות למען נשים עניות) ורוצה שמירי תעמוד בראשה, וכך תתקבל למלייה החברתי הנכסף. בקטע המדובר עורכת שולה למירי מבחן קבלה לעמותה, ובעצם לאליטה הישראלית.

מירי: "את חושבת שיש לי את הכישורים המתאימים לעמוד בראש עמותה?".
שולה: "מה התכונה הכי בולטת שלך?".
מירי:" הבולטת שלי?".
שולה:"כן".
מירי:"התכונה הכי בולטת?".
שולה:"כן".
מירי:"התכונה שרואים אותי ואומרים זאת התכונה?".
שולה:"כן..".
מירי:"התכונה הראשונה..".
שולה:" נו!!!".
מירי:"שלא מעניין אותי כלום חוץ מהתחת של עצמי!".
שולה:"התקבלת".

לאן נעלם החזון?

לוקח לה קצת זמן למירי, אבל בסוף זה יוצא. לא איכפת לי כלום חוץ מהתחת של עצמי. מגדל יוקרה הוא רצף של סתירות. מצד אחד בית מצד שני שכונה. מצד אחד מבודד, מצד שני בלב עיר. מצד אחד פרטי ומצד שני המוני. מצד אחד פסגת שאיפות מצד שני פאקינג בית.

ואולי יש בזה עוד? אולי זה המורא היהודי הגדול מפני הסופות שיבואו ויטלטלו, שמוביל לצורך היהודי הזה בבית. בבטחון. אולי זה הצורך הגדול באישור לזה שאנחנו כאן, נטועים היטב באדמה הזו. אולי זה הצורך לעצב את הנוף הישראלי עד שיהיה לגמרי שלנו לבלי הכר. ואולי זו רק תאוות בצע. התשוקה להעלאת רמת החיים עד שתישק ברקיעים העליונים. להגיע לגן עדן. אולי זה הרצון להוציא לאחרים את העיניים.

מה שכן בטוח זה שחסרה לנו תקווה. חסר לנו חזון. רעיון, אופק לראות אותו במשותף וללכת אליו, להגשים אותו. חסר לנו הדבר הזה שגרם ליהודי כל העולם להגיע

לארץ העלובה והיפה הזו ולהקים בה יצירה אנושית משוגעת ומלאת אור כמו שיצרנו. וכשחסר לנו, אז כל אחד מתפנה לשלו. וכך במקום חלום על חברה טובה יותר, על צדק, על אהבה, נושאת החברה הישראלית כחברה וכפרטים את עיניה לעבר המגדל.

אין צורך להזכיר את מגדל בבל, ומה קרה לנו, לאנושות כשרצינו להגיע גבוהה כל כך. אין גם צורך להזכיר את העם היהודי שרקד סביב עגל הזהב בזמן שמשה הביא לנו את המתקדמות בחוקות העמים.
אבל כן יש צורך לבקש, אם יש שם איזה משה או הרצל, עם לוחות ברית חדשים, ועם מצוות חדשות. אנא, סלח לנו על הסגידה לכסף ולכח. להערצה העיוורת של הנוצץ והזהוב. וותר לנו על ריצת האמוק אחר ההצלחה הריקה והשאיפה העקרה להכי.

אנא, אם אתה אי שם, אל תשבור את לוחות הברית. שבור את המגדל. נתץ את העגל. והאנשים שנשאו עיניהם גבוהה ירכינו ראש, יישירו מבט ויתמלאו תקווה.

יהל פרג' הוא חבר בתנועת דרור ישראל, מתגורר בקיבוץ המחנכים העירוני בחדרה, ומדריך במרכז ההדרכה המעורר