חברי החיילים שביצעו נוהל ילד: "לא מפלצות"
חברי לוחמי גבעתי ששלחו ילד פלסטיני לבדוק תיקים חשודים בעופרת יצוקה משוכנעים שמדובר במשפט ראווה. "עשו מאיתנו מפלצות"
"באת חדש לצבא, השתמשו בך וזרקו אותך" הוא אומר בתסכול, "אני מרגיש אפס, סליחה על הביטוי. פשוט אפס, כלומניק. אני נותן דוגמה קיצונית: זה כמו שלקחו בשר, הכינו אותו, בישלו אותו, אכלו ממנו, ואז יצאו החוצה וזרקו את השאריות לחתולים ולכלבים. זרקו אותנו. אני באמת מרגיש שזרקו אותנו. אנחנו היינו ילדים טובים. ילדים טובים למדינה, ילדים טובים של המדינה, ילדים טובים של הצבא. עכשיו אנחנו השאריות".
ביום ראשון השבוע הרשיע בית הדין הצבאי של פיקוד דרום את סמ"ר א' וסמ"ר ח', שני חבריו של כהן, בעברות של חריגה מסמכות עד סיכון חיי אדם ובהתנהגות שאינה הולמת. על פי כתב האישום, במהלך מבצע עופרת יצוקה, במסגרת סריקה של בניין בשכונת תל אל-הווא בעזה, הורו השניים לילד פלסטיני בן תשע, מאג' ד פראח שמו, לפתוח תיקים שנחשדו כממולכדים והשתמשו בו כמגן אנושי.
פראח אכן פתח כמה תיקים, אך כשחשש לפתוח תיק נוסף הרחיקו אותו הנאשמים מהמקום וא' ירה בתיק. כעת מבקשת התביעה לגזור על א' וח' מאסר בפועל של שלוש שנים. בהכרעת הדין נכתב, בין השאר: "החיילים (א' וח', חק"ב) העמידו את הילד בסכנת חיים. הם היו מודעים למעשיהם וידעו כי הם חורגים מסמכותם, תוך סיכון שלמות גופו של הילד".
"הפקירו אותם", אומר כהן. "אילו הם היו הורגים ארבעה מחבלים, הרמטכ"ל ושר הביטחון וכולם היו באים, אומרים להם 'כל הכבוד' ו'שאפו', תולים להם צל"ש על הכתף. אבל אותם נטשו. בעצם את כולנו. זה לא רק א' וח' על ספסל הנאשמים, אלה כולנו. כל חייל וחייל בצה"ל. פתאום זורקים אותך לים, לאזור של הכרישים, אומרים לך 'תסתדר' ו'כשנצטרך אותך עוד פעם אז גם נקרא לך למילואים'. כל המשפט הזה הוא משפט ראווה בשביל גולדסטון.
"אני רוצה ששר הביטחון יגיע, שהרמטכ"ל והמח"ט שלי יבואו. אני רוצה שהמח"ט שלי יגיד 'את החייל הזה אני אימנתי, הוא חייל שלי ואני תומך בו'. אני רוצה שמישהו מהם לפחות ירים טלפון. אני רוצה להרגיש שגם אם הכרעת הדין היא קשה, לפחות אנחנו מקבלים תמיכה. הגנו על המדינה ואנחנו רוצים שהמדינה עכשיו תגן עלינו. שופטים את החברים שלנו למען יראו וייראו. בשביל גולדסטון. אף מדינה לא הייתה מקדישה כל כך הרבה זמן להלקאה עצמית".
"ניסיתי להסתכל לשופטת בעיניים, לראות
עופר בן שושן, סמ"ר במיל', לוחם נוסף בצוות, כועס מאוד: "הקריבו אותנו. אנחנו הש"ג בסיפור הזה. מצאו שעיר לעזאזל לגולדסטון. את שני החברים שלנו שמו על המוקד כדי להגיד לעולם 'הנה, מדינת ישראל טיפלה בחיילים'. זאת אכזבה. אני רק חושב על כל מה שעברנו בשירות. אני מסתכל מה נתתי שלוש שנים ומה עברתי וכמה הקרבתי, ובסוף אנחנו אלה שיושבים על ספסל הנאשמים? זה לא נתפס".
חבר נוסף, סמ"ר במיל' עזריאל דותן (דויטש), אומר: "אני מרגיש שירקו עלינו. קיבלנו סכין בגב. למה לא קם הבן אדם שיעמוד מול גולדסטון ויגיד לו 'היה מבצע מוצלח, עשינו מה שעשינו, מספיק'. זה צריך לבוא מהעם, מתושבי שדרות, מתושבי אשקלון, אפילו מתושבי תל אביב. שיקומו ויגידו 'חבר'ה, צריך לגונן על החיילים האלה'. אני לא רוצה שיגוננו על כל אחד. אני לא רוצה שיגוננו על מי שגנב כרטיס אשראי או כסף, אלא על מי שרצה להגן על המדינה".
קראו להם בגדס"ר (גדוד הסיור) "צוות הנפילים האחרון". צוות מארס 06 של פלחה"ן גבעתי. נחשבו "הפלוגה השחורה", אחת הפלוגות עם הכי הרבה הרוגים בצה"ל. אחת לשבוע או שבועיים נוסעים לאזכרות. לכבד את המתים. הם צוות קטן ואינטימי, משפחתי. "חיים אחד בתחת של השני", תיארו, "גוש אחד".
מתוך 400 לוחמים שעושים גיבוש לגדס"ר, רק 90 מסיימים ומתפזרים בין שלוש פלוגות. יחד עם ה"נפילים" החלו מסלול בפלחה"ן 27 לוחמים. 19 הגיעו לקו הסיום. בעופרת יצוקה השתתפו רק 13, ובאירוע עצמו בשכונת תל אל-הווא נלחמו תשעה.
המסלול בפלחה"ן נמשך שנה וארבעה חודשים. מדובר במסלול מפרך, סיזיפי, לא תמיד מתגמל. מצריך מאמץ וכוח רצון. א', הנאשם הראשון, לא חשב בכלל להתגייס לקרבי. רצה להיות ג'ובניק. אחיו הגדול שירת בבסיס מול הבית. "הוא גאון שרצה ג'וב של חכמים", אומרים עליו חבריו לצוות, "קחי את כל אילן היוחסין שלו, כולם שירתו בקריה. אלא שפתאום בתיכון הבהבה בו הרגשת שליחות ורצון לתרום למדינה. ככה הגיע לפלחה"ן".
ח' עלה מאתיופיה בגיל שלוש. הוא הצעיר מ-12 ילדים, משפחה קשת יום. יש לו אח קצין בחיל האוויר, אך הוריו מנותקים לגמרי ממה שקורה לו. אין להם מושג על אודות המשפט. לדיונים הוא מגיע לבד. גם אחרי הכרעת הדין קם והלך בגפו. סגור ומופנם. כמה פעמים נשאר שבת בגלל שסירב לדבר בשיחות צוות ונענש. מצד שני, נחשב לוחם מצטיין. "משכמו ומעלה", אומרים עליו. כל אחד בצוות, אמרו השבוע, היה מבקש שיהיה בן זוגו לקרב ולפעילות, בטח במקרה שצריך לחפות או לתת גיבוי.
השניים יצאו לקורס מפקדים בתום המסלול ופיקדו על טירונים. "אלה שני חיילים שיכלו להוריד פרופיל ולשרת בקריה בקלות", אומר דותן, "אבל החליטו לתרום. עד היום, אם יקראו להם למילואים, הם יהיו הראשונים לבוא. הם לא אומרים 'דפקו אותנו אז אנחנו נדפוק חזרה'". מבצע עופרת יצוקה תפס אותם חודשיים לפני השחרור.
"רצינו להשתחרר כבר, לחסוך כסף ולעוף לטיול המזורגג בחו"ל", אמר השבוע כהן. "הטיול שכל הלוחמים עושים כדי לשכוח את הדברים שעברו בצבא". הם היו בטוחים שכבר לא יראו את עזה. אפילו חיברו שיר: "עזה עזה, אם נראה אותך שוב". חלק מהצוות כבר היה בבית, בחופשת שחרור, כשקראו להם להיכנס לתוך הרצועה.
"היה ערפל אחד גדול", נזכר בן שושן. "אני זוכר שהמח"ט בא ואמר לנו להקשיב טוב, 'אנחנו יוצאים למלחמה, לא כמו המבצעים שאתם רגילים אליהם'. אמרו לנו שזאת מלחמה. צריך להיות יותר אגרסיביים, יותר ערניים. אמרו שאם אנו חשים מאוימים, רשאים לפעול בהתאם. לירות. מה עדיף, למות? אלה היו הפקודות. אנחנו הלוחמים עשינו סוויץ' בראש. אמרנו לעצמנו, אלה חמאסניקים בעזה, מחבלים, רוצחים, יש להם דם על הידיים".
מכאן ואילך יובאו הדברים על פי סדר התרחשותם. כשבועיים רצופים שהו לוחמי פלחה"ן גבעתי בתוך הרצועה עד לאירוע נשוא המשפט. בין הכוחות היחידים שלא יצאו להתרעננות אפילו פעם אחת. כבשו שטח, התקדמו והתבצרו בבתים. רוב הזמן היו בשכונת זיתון, הנחשבת פצע פתוח בתולדות הפלוגה. שישה מלוחמיה נהרגו שם באביב 2004 כשהנגמ"ש שלהם התפוצץ.
ב-15 בינואר יצאו לכיוון שכונת תל אלהווא, בדרום מערב עזה. השכונה הזאת, הם אומרים, נחשבת מגדלי אקירוב של הרצועה. בשיא המצור אפשר היה למצוא שם פסטה של אוסם וחלב תנובה. "ידענו שאנחנו הולכים להיכנס לקן צרעות" משחזר כהן.
"המשפט שהכי חרות אצלי בראש זה משהו שדותן אמר לנו, 'רשום באינטרנט שסיירת מטכ"ל ופלחה"ן גבעתי הולכים להחזיר את גלעד שליט'. זה מה שהוא אמר, וזאת הייתה ההרגשה שנכנסנו איתה לשכונה. אני זוכר שהוא אמר לי 'שי, אנחנו הולכים לעשות היסטוריה'.
"אחרי המלחמה התברר שבעופרת יצוקה גלעד כנראה היה בבית חולים 'שיפא', לפחות לפי אחת הגרסאות. היינו 50 מטר משם. אני זוכר גם שאמרנו שלא נצא בלי גלעד. זאת הייתה ההרגשה. צוות מחזור אחרון, חודשיים לפני שחרור, מחזיר את גלעד. הייתה לנו תחושה כזאת של שליחות. נסענו מרחק של שני קילומטרים וזה לקח חמש שעות כי באכזרית הכל אטי ומפחיד. בפנים אתה מרגיש כמו בתוך קופסת שימורים. רעדנו. אתה יודע שכל פגז או אר-פי-ג'י שתחטוף אתה גמור".
לפנות בוקר - את השעה המדויקת הם לא זוכרים - הגיעו לתל אל-הווא. תשעה לוחמים, ביניהם גם שני הנאשמים, א' וח'. חוליית סריקה, חוליית חבלה (ופריצה) והחוליה הרפואית. המשימה שלהם, הם אומרים, הייתה להיכנס לבניין בן 13 קומות.
"אני יצאתי ראשון מהאכזרית", משחזר כהן. "הם רצים ללובי ואני נותן להם חיפוי. אני זוכר שעמדתי בכריעה, מחכה שהם כבר ייכנסו לבית. אני יודע שבכל שנייה אני יכול לקבל כדור בראש מאיזה צלף על אחד הבניינים. כנסו, כנסו, אני אומר, רק תנו לי לעוף מכאן".
בכניסה חטפה החוליה של עופר אר-פי-ג'י ובמזל אף אחד לא נפגע. אבל, הם אומרים, התחושה היא של "סיר לחץ". חלק נכנסים ללובי. שני הנאשמים ושי כהן יורדים למרתף. רוב הדיירים כבר שם. לוחמי הפלחה"ן מורידים למרתף גם את האחרים.
30-40 איש , גברים, נשים וילדים. ביניהם גם אנשי חמאס. המשימה היא לעשות טיהור מהיר כדי לפנות מקום לכוח שמחכה בחוץ. "נתנו לי הוראה לאזוק את כל הגברים", אומר שי. "אזקתי אותם, כפתי אותם, הפרדנו אותם לחדר השני עד שיגיע מתשאל, שיחקור את כולם וייקח את מי שהוא רוצה".
איפה היו א' וח', הנאשמים , בזמן הזה?
"הם היו עם כל הנשים והילדים. היה עוד מישהו, אני לא זוכר מי, שאמר לי'אני אהיה עם הגברים ואתה תן קנה על גרם המדרגות'. בינתיים התחילו לרדת אלינו חוליות אחרות, ואנחנו עלינו למעלה. עשינו מעין תורנות".
באותו הזמן כבר התקיים האירוע שהוליד אחר כך כתב אישום, משפט והרשעה. אלא שאיש מצוות הפלחה"ן, מלבד הנאשמים, לא ראה אותו. הילד, מאג'ד פראח, יתאר בבוא העת, במה שנקבע על ידי השופטים כעדות מהימנה, כי "ניגש אליי חייל...' בוא הנה', הוא אמר. חשבתי שהם יהרגו אותי. כל כך פחדתי שעשיתי במכנסיים".
"הוא (החייל, חק"ב) החל לסמן לעברי והצביע לעבר שני תיקים שניצבו לפניי. אחזתי את התיק הראשון, כשהוא מכוון את הנשק שלו ישירות אליי. רוקנתי את התיק על הרצפה. הרמתי את התיק השני לפתוח אותו, אבל לא הצלחתי. הוא גרר אותי והכריח אותי לעמוד מול הקיר, ואז הוא ירה במזוודה שלא הצלחתי לפתוח".
"לא שמעתי כלום", אומר כהן. "גם לא את הירייה. שם, במקום ההוא, לשמוע ירייה היה כמו לשמוע נגיעה של יד בכוס פלסטיק. מסוקי קרב, אר-פי-ג' י וטנקים מסתובבים מחוץ לבית, איזו ירייה תשמע? למעלה פוצצו 40 דלתות, אז את 'הקפצון' הזה אפשר לשמוע?".
דותן: "שואלים למה החיילים לא פתחו את התיקים בעצמם, והתשובה היא כי בקרב אתה צריך להיות עם שתי ידיים על הנשק. והחיילים היו בחדר עם עוד 20 נשים וילדים פלסטינים וערמת תיקים חשודים. החדר לא היה מטוהר. הם רצו לסיים כבר, כי ידעו שלמעלה נמצאים עוד 20-30 חבר'ה, ואם יהיה מטען אז כולם ייפלו. לכן הם מיהרו".
"כולנו פותחים את התיקים שלנו בנתב"ג, פותחים את התיק שלנו בכניסה לקניון. למה? כי זה התיק שלנו. זה לא שאמרנו שיש פה תיקים שלא שייכים לבניין, שלא שייכים לאנשים האלה, ניקח ת' ילד, נעמוד מאחורי בלוקים, הוא יפתח את התיק ונראה מה יקרה. במלחמה יש מצבים של אין ברירה. זה לא סקסי להגיד את זה, אבל זה מה שיש. שואלים אותי כל הזמן איך אני תומך בזה ומסכים להשתמש בילד, ואני שואל'מה אתם הייתם עושים? מה האפשרויות שעומדות בפניי שם?'. זאת לא שאלה שאפשר לשאול. זה לא אונס, לא ביזה, לא משהו שדגל שחור מתנוסס מעליו".
"צריך להיכנס למדים, לאפוד, לזיעה, לרימונים, ללחץ, לאר-פי-ג'י כדי להבין מה היינו עושים. אני התקשרתי במיוחד ל-ח' השבוע. שאלתי אותו'למה עשית את זה?'. הוא אמר לי 'סתם'. הוא אומר שלא ניתן לילד לפתוח תיק כשאתה במרחק שלושה מטרים ממנו אם באמת נחשוב שיש בפנים חומר נפץ. הרי כולנו חבלנים בפלחה"ן. אף אחד לא היה עושה את זה. אנחנו משתמשים בילד בן תשע? ילד בן תשע ירה עלינו אר-פי-ג'י".
עוד באותו היום חגגו יום הולדת 21 ללוחם ח', לימים הנאשם, בלובי של הבניין בתל אל-הווא. בישלו טונה, הדליקו סטיק-לייטים ושמו אותם מתחת לשולחן. חששו שיזהו אותם בחוץ. כל אחד בירך את ח' בתורו. כל ברכה נפתחה במשפט "ח', אני מודה לאלוהים שאתה איתי בצוות ואני שמח על כך".
ח', הם אומרים, התרגש. הם שהו במקום 24 שעות, עד שהגיעה הפקודה לצאת החוצה. צה"ל פגע במתחם אונר"א ולצוות הפלחה"ן הורו לחזור למפקדה. הפעם עשו את הדרך ברגל. שני קילומטרים. "פחד", אומר שי כהן, "אני זוכר שהייתה לנו הוראה שהולכים רק על הקוליסים שהטנקים משאירים".
מתי שמעו בפעם הראשונה על מה שאירע בבניין בתל אל-הווא? זמן רב אחר כך. אחרי שנגמר מבצע עופרת יצוקה היו שבועיים בפעילות מבצעית במחסום תפוח, ואז יצאו לחופשת שחרור. בדרך עשו וי גם על פרויקט משתחררים, בנו לחבר'ה הצעירים בפלחה"ן מגרש כדורגל. א', הם צוחקים, היה מהנדס הפרויקט. ח' היה המבצע. ב-16 במארס , לפני שנה וחצי, השתחררו.
בחוויות שהעבירו אחרי הקרב וגם במפגשי צוות אחרי השחרור אף אחד לא דיבר על הילד מאג'ד. "זה חלק מהתנהלות של לחימה", אמרו השבוע, "שום דבר חריג. כמו לספר שזרקת רימון". דותן כבר היה בדרום אמריקה כשהתחילו החקירות ביוני אשתקד. בחודש מארס השנה, שנה אחרי שחרורם, הוגשו כתבי האישום.
חוקרי מצ"ח התקשרו לכל אחד מהלוחמים בצוות. בפייסבוק כתבו "חוקרים אותנו, איזה צחוקים". רק אחרי זמן תפסו את משמעות החקירה. "חבר'ה, סוגרים את הפה. עד שאין עורך דין אף אחד לא מדבר", נאמר בהודעה האחרונה. אופן החקירה, אגב, זכה לביקורת בית המשפט. חקירתו של ח', שבוצעה בקניון, נפסלה. ח' לא הוזהר. לא נאמר לו שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה או לקחת עורך דין.
"אני זוכר שהתקשרה אליי חוקרת מצ"ח", מספר כהן. "היא באה אליי הביתה, הוצאתי לה שתייה, כיבוד, דיברנו. היא ביקשה שאספר מה היה. היא לא דיברה איתי על עורך דין או על זכות השתיקה". בן שושן: "התחושה הייתה של קונספירציה, קנוניה. מבחינתנו המבצע הזה היה מוצלח. עשינו מה שצריך. נכנסנו, יצאנו, כמו שביקשו, כמו שרצו".
לאט-לאט התגייסו החברים לטובת א' וח'. מעגל קרוב של תמיכה. ניקול, אמו של עופר בן שושן, החליטה להקים מטה, לגייס תרומות, כדי לממן עורך דין. הכינו גם חולצות: "אנחנו קורבנות גולדסטון". המשפט גיבש אותם. צוות קטן ומצומצם שהגיע לכל הדיונים, ללוות את א' וח'. השבוע , להכרעת הדין, הגיע עופר משדה התעופה.
חזר במיוחד מהודו. ברקע, כל הזמן הזה, אירועי המרמרה. "אני מקנא בשייטים", אומר דותן, "רק השבוע ראיתי אחד מהם שאני מכיר. הוא הרג בפועל אנשים על הסיפון. רציתי להגיד לו' אחי, איזה כיף לך שאתה לא נמצא במקום שבו החברים שלי נמצאים'. זה עמד לי על קצה הלשון".
ב-25 באוקטובר ייתן בית הדין הצבאי את גזר הדין בפרשה. א', בינתיים , עובד במסעדה. חולם על טיול לדרום אמריקה. ח' עובד באבטחה. נוכח הרשעתו יש סיכוי שיפוטר. ביום ראשון, אחרי הכרעת הדין, נסעו לבית של עופר. אמו הייתה בטוחה שיזוכו. הכינה בשרים "על האש". ח' לא הגיע אפילו לפגישה הזאת. הוא המום, הם אומרים.
אחד הלוחמים, שנמצא בהודו, הציע לכולם לנסוע למיאמי. "הוא אמר לי שב שמה, נקטוף קוקוסים ונעשה חיים", אומר שי כהן, "אמרתי לו 'תעזוב אותך לחזור למדינה', אבל שנינו יודעים שאלה שטויות. זה גם קצת ילדותי. אנחנו לא נעזוב את המדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם