לקרוא את אלכסנדר המון
בכל שלושת ספריו, נבר המון ב"בגידה" הזאת שלו וכל ספר שלו הוא גם קצת התנצלות לבוסניה ולשפתה שזנח. כמו בשביס זינגר, שטען לא פעם שאם לא יכתוב יותר ביידיש זה סימן שהיטלר ניצח
("פרוייקט לזרוס" מאת אלכסנדר המון, עמ' 19)
כל סופר שניסה לכתוב אי פעם ספר שבו רצה להגיד משהו חשוב על חייו דרך חייהם וקולם של גיבורים בדויים, יודע שמדובר בחציית גבולות מסוכנת שיכולה להביא את הכותב לסף הטירוף. הספר השלישי של אלכסנדר המון הוא לא רק ספר מרתק ומדויק אלא גם לוליינות של סופר מהגר שכותב בשפה נרכשת. רומן פתלתל ומרתק, שתוך כדי קריאה בו אינך יכול שלא לשאול את עצמך מדי פעם מה בסיפור הזה לקוח מהביוגרפיה האישית של המחבר ומה דמיוני בו.
הספר מתחיל בסיפור אמיתי: בראשית המאה שעברה, ג'ורג' שיפי, מפקד משטרת שיקגו, פותח את הדלת ללזרוס אוורבוך, יהודי פליט הפוגרום בקישינב, שבא למסור לו מעטפה. הצעיר נראה חשוד ואנרכיסט, וכמובן גם יהודי, והמפקד יורה בו כמה פעמים והורג אותו. האירוע הזה אכן קרה ב-1908. כבר אז היה לאמריקה אפס סובלנות למיעוטים אתניים וכל מי שלא חי לפי ספר החלום האמריקאי היה חשוד ומסוכן.
המספר - סופר צעיר ומדשדש שברח בעור שיניו מבוסניה - חוקר את המקרה הזה לספר חדש שלו, שאולי יהיה רב מכר שישלב אותו בארץ החדשה שבה אם אתה לא מוכר משהו אתה לא קיים. תולדות החיים של הסופר שברומן והסופר שכתב אותו דומים בכל כך הרבה פרטים, וכל מי שעקב, כמוני, אחרי אחרי פריצת הדרך המטאורית שלו (ואכן, הוא באמת הגיע מכוכב אחר) יכול לחבר בנקל את הסופר עם גיבור הסיפור שלו.
כמו אוורבוך שבסיפור, גם המון הוא סופר שנמלט מאימת הקרבות בסרייבו. ב"שאלת ברונו", הספר הראשון שלו, בסצנה שנחרתת אצל הקורא גם הרבה אחרי קריאת הספר, מספר המון כיצד ניסה לעבור את הכביש תחת אש, וב"ניו יורק טיימס" סיים מבקר הספרות את דעתו על הספר במילים: "תארו לכם מה היה קורה אם אלכסנדר המון היה נהרג בסרייבו כשחצה את רחוב הצלפים!"
ב-1992, כשהוא סופר צעיר ומבולבל בן 28, ברח המון לשיקגו עד שהארץ המסוכסכת שלו תירגע. סרייבו נשארה במצור מתמשך והוא נשאר באמריקה. תוך שלוש שנים הוא אילף את עצמו לדבר אנגלית רהוטה והראה לעולם הספרותי את מה שידע תמיד: סופר שיש לו צעקה, גם הקירות יקשיבו לו בכל מקום ובכל שפה.
רבים משווים את המון לנבוקוב, בעיקר בגלל המעבר החד לשפה; רק מעטים מזהים את גם את הערמומיות הנבונה של שני הסופרים שלא מסתפקים בסיפור מרתק ושנון אלא מתקילים אותנו בחידות ותפרים עדינים לא נראים שמחברים בין המצוי להזוי, בין המסכה לפרצוף האמיתי.
הכישרון הנדיר כל כך לדעת להגיד את האמת תוך כדי שקר, הוא המתת הגדול שכל סופר בדיוני יכול לאחל לעצמו. באחד הראיונות המהוקצעים שלו (בפריז, אם אני לא טועה), אמר נבוקוב (שחוץ מפסיכולוגיה, תיעב כל ביקורת): " הילד שצעק 'זאב זאב!' כשלא היה שום זאב בשום מקום, היה המשורר הראשון".
ואכן, המשוררים והסופרים האהובים עליי הם אלה שכותבים את הסיפור האמיתי שלהם בכל היצירות שלהם, ובכל פעם הם מחפשים דרך אחרת, שתמיד תהיה "השביל שפחות הולכים בו", כפי שרוברט פרוסט הגדיר את השירה שלו.
"הפנים של האדם", כותב המון בספר החדש שלו, "מורכבים מפנים אחרות, הפנים שירשת או אספת בדרך, או פשוט - הפנים שלך". לפיכך, הפרצוף של לזרוס אוורבוך הספרותי הן הפנים של אלכסנדר המון, שהוא, ממש כמו לזרוס של הנוצרים, קם מן המתים כדי לברוא את עצמו מחדש.
בסיפור המקורי הקדמון, אחותו של לזרוס, שאחיה גוסס בכפר בית עניה, פונה למושיענו ישו כדי שיציל את החולה. ישו, שרואה כאן הזדמנות לעוד נס בארסנל הקדוש שלו, לא מציל אותו אלא שוהה כמה ימים בסביבה עד שהמסכן ימות. רק אחרי שהוא לגמרי מת, ישו הולך לבית הקברות, שולף את לזרוס המת מתכריכיו ואומר למעריצים: הייתם קהל נפלא, עכשיו "התירו אותו וילך לדרכו".
באיזשהו אופן, כל סופר שכותב ספר על משהו שהתחבא בנפשו מעיר איזה לזרוס מן המתים, ואכן, המון הצעיר היה צריך לקום מאיזה מוות בחורבות סרייבו ולנטוש את שפת האם שלו (הבגידה האולטימטיבית שאחריה לעולם לא תרגיש לגמרי ישר עם עצמך) כדי להקים לתחייה את האנרכיסט היהודי לזרוס בשיקגו, שיחזיר אותו לסרייבו.
עד כה, בכל שלושת ספריו, נבר המון ב"בגידה" הזאת שלו וכל ספר שלו הוא גם קצת התנצלות לבוסניה ולשפתה שזנח, כמו שמילן קונדורה לעולם יבקש סליחה מפראג, וכמובן גם בשביס זינגר, שטען לא פעם שאם לא יכתוב יותר ביידיש זה סימן שהיטלר ניצח.
במארג שהוא מלאכת מחשבת מתאר המון בנאמנות,
כמעט כמו עיתונאי משובח, את המציאות הבוסנית והאמריקאית תוך כדי גיחות אלגנטיות אל הדמיון שלעולם לא יהיו לו גבולות; שילוב מוצלח כזה הוא משאת נפשו של כל סופר אמיתי.
באמריקה, ובספרות העולמית בכלל, יש נטייה מכבידה לעבר תיעוד קליל, סיפורים מציאותיים וספרי ביוגרפיה חושפניים. כמה מענג לקרוא ספר שהוא גם מציאות וגם בדיה וגם משהו שלישי שהופך את "פרויקט לזרוס" לספר תשבצי משובח, כפי שכתב עליו ב"הארץ" חברו הטוב, הסופר ג'ונתן ספרן-פויר (עוד אחד שהמציא ז'אנר): " בספרות האמריקאית כל כך מתפעלים מ'האמיתי'. סופרים מתבקשים להראות שלרומן ספרותי יש יעדים גדולים יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם