מבראשית: המוות אינו מחוסר עבודה
להיות יהודי זה להיות אדם ברוא בצלם, ולהיות ברוא בצלם משמע הודאה שבכל אחד מאיתנו קיים קצת קין – הרוצח הראשון בהיסטוריה

מעט מדי מושקע בסיפור המשנה הטוב ביותר בפרשה. סיפורו של קין. במובנים רבים סיפור קין הוא סיפור האנושיות כולה, הרבה יותר מסיפורם של הוריו, אדם וחווה זיכרונם לברכה. קל לנו להתעלם מקין, רוצח נִקלה. הורג אחיו, משמידהּ של חצי האנושות הבראשיתית. כמעט רק מילים רעות ואסוציאציות לא נעימות נקשרות לשמו של אויב האנושות מספר אחת. תיק פלילי: "המין האנושי נגד קין בן אדם וחווה". אלא שעיון מדוקדק קצת יותר מגלה יחס מעניין מאוד, מפתיע וסלחני כלפי מייסד ההרג האנושי.
לכאורה היה לקין קל מאוד להסתתר מאחורי תירוצים אמיתיים. הרי הוא היה יכול לומר לאלוהים: מצטער, אבל לא ידעתי מה זה מוות. אף פעם לא ראיתי גופה, לא ידעתי שיש מציאות כזאת בעולם. הכיתי אותו, כן, בשדה הרבצתי לו, אבל לא ידעתי שהוא ימות. לא התכוונתי, לא היתה לי כוונה פלילית, זדונית. לכן אינני אשם. אבל הוא לא בוחר בדרך הקלה הזאת הוא מתייצב לפני שופטו ומודה בפה מלא “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂא”.
בניגוד לאביו החמקן הראשון שהתגונן ואמר, לא אני אלא: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי”, ולא כמו אמו החלקלקה שחמקה ואמרה: “הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי”, הוא מודה באשמה, מכיר בחומרת המעשה. למרות שבאופן תיאורטי חטאו קטן משל הוריו. הרי להם נאמר במפורש מה מותר ומה אסור והם בחרו באיסור. לו אף אחד לא אמר מעולם שאסור להרוג, לקטול ובכל זאת הוא מודה. מבחינה זאת אלוהים שואל אותם כמעט את אותה שאלה: “אַיֶּכָּה” הוא שואל את האב: ו”אֵי הֶבֶל אָחִיךָ” הוא שואל את הבן.
שאלת ה"אָין" – מאין באת ואי לאן אתה הולך – דומה. אך התשובה שונה ומעידה על היות המשיבים שונים זה מזה. מבחינה ספרותית נראה לי כי אלוהים ממש השקיע בחינוכו של קין. אכפת לו ממנו. עוד בטרם מעשה הוא מזהיר אותו בדבר מזגו הסוער והמתוסכל: “הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ”.
הוא משוחח איתו ומקשיב לו אחרי חטאו. הוא מקבל את תשובתו ואת בקשתו לסליחה ולא נותן לפגוע בו: “לָכֵן (בגלל הכרת החטא והטעות של קין שאמר אך לפני רגע לאלוהים: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא): כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ”. ובסוף ימיו הוא אף מאפשר לו להתיישב במקומו, להוליד ילד פלאי ושמו חנוך, להקים עיר על שמו ולראות איך צאצאיו ממציאים תרבויות חומר ומיומנויות טכנולוגיות שלא היו כדוגמתן מאז בריאת העולם: “וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב: וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן
למה אלוהים כל כך משקיע בו? הרי הרבה יותר מתאים היה לו להתעצבן ולמחוק גם אותו מהספר. כמו את דור המבול, כמו את בני סדום ובנות עמורה. כמו במצרים על הים, כמו תמיד! כי אלוהים ידע ברגע הראשון את מה שאנחנו עוד לא זיהינו עד לאחרונה. שאם האדם, לא האבא הקדמון אלא המין האנושי כולו, נברא בצלם אלוהים, משמע שקין משקף בדמותו, כאספקלריה אפלולית, עוד תכונה של האלוהים. לא רק הטוב והחסוד שבאלוהים נקרא “בצלם". גם הצל החשוך, האפל, הדיכאוני והחוטא הוא ב"צלם", חלק בלתי נפרד מן האלוהיות.
ועוד, לא רק הרוע שבקין הוא שיקוף הבורא, אלא גם יכולת החרטה על העבר וקבלת מחויבות לעתיד טוב יותר הם אלוהים. אלוהי הבראשית רומז לנו באמצעות קין כי יש יסוד של רוע באלוהים, אבל לא, אסור להתייאש ולפחד ממנו לתמיד, כי גם אלוהים והחלטותיו ניתנים לחינוך ולשינוי באמצעות הבנה וגישה נכונה. בדיוק כמו קין, האייקון [התרגום היווני הקלאסי למילה “צלם" שלו עלי אדמות, המרמז על קיומו של אלוהים האחר. הצד הזה של אלוהים מופיע לנו במיטבו דרך שרשרת ארוכה של מופעים מקראיים, רובם מרומזים אם כי ברורים, של החלטות קשות הבוערות בחרון וזעם, אולם גם משתנות ומתרככות ומעידות על גמישותו של הכול יכול.

כאשר בלעם נושא את משליו על העם החונה למרגלותיו, הוא מביט סביב ורואה את “הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ”. מילים קצת סתומות המעידות על יציבותו ואיתנותו של שבט הקיני החי בסמוך לשבטי ישראל. ומתוך הבנה זו מפרש הרמב"ן אלפי שנים אחר כך את הגורל המשותף לנו ולבני קין הקדמוניים: “כלומר אל תפחד [קין] בבואך בישראל.... כי תגאל ... עם ישראל... כי לא תאבד כאשר היית אובד בעמלק”.
והגורל המקראי ממשיך בעדות משפחתית מפתיעה בספר שופטים: “וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם”. קין הוא יתרו ומשה רבנו שלנו נשוי לבתו של קין – וואו! ורש"י, בשמו של המדרש, הולך רחוק הרבה יותר בטיהורו של אבי הרוצחים כולם ומפרש את המילים “וישב את העם" כך: “הוא בקש מאת הקב”ה שיזמין לו תלמידים הגונים ... וזימן לו החסידים הללו”.
ועוד לא אמרנו מילה על הגיבורה המיתולוגית, יעל אשת חבר הקיני, שרוצצה את גולגלתו של סיסרא וזכתה להנצחה נצחית: “תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל”. ואחרי כל הטיהור, ההטמעה והקליטה של קין ויסודותיו האתניים לתוך העם היהודי, ממשה למעלה ועד לעם עצמו ופרשניו מלמטה אפשר להבין את ממד קין בתיאולוגיה ובמורשת האמונה היהודית. המתפלל היהודי אומר פעמיים ביום את תפילת שמע ישראל ומיד אחריה הוא מלחש “וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ”.
שנים רבות ותפילות אין קץ הפכו את המילים לנדושות עד כדי כך שרבים יודעים אותן בעל פה אבל רק מעטים מבינים אותן ואת משמעותן. מעט מאיתנו יודעים כי כך מלמד אותנו התלמוד הבבלי: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר: “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. “בכל לבבך” – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע”.
אהבת האלוהים איננה רק תחושות החסד והנהרה על פניהם של המאמינים התמימים. עבודת האל נעשית גם עם יצר הרע שבנו, עם יסוד אלוהי קין, יסוד קיומו של החטא וקיומם של היכולת והרצון להכיר בחטא, לתקן את דרכינו, לשנות את החלטות האל ולהשתנות בעצמנו. אמרו מעתה להיות יהודי זה להיות אדם ברוא בצלם, ולהיות ברוא בצלם משמע הודאה שבכל אחד מאיתנו קיים גם קצת קין. ראו הוזהרנו, ראו ניתנה לנו תקווה כמו לקין ולהליך כפרתו ארוך השנים.