מלחמת השחרור
היריות בוואדי סאליב בשנת 59' הציתו אש שעדיין בוערת. אלה סיפוריהם של שישה מגיבורי המאבק המזרחי, שעדיין מעצב את פני החברה
סיפורו של אלקריף קבע את עיתוי האירועים, אך הוא לא היה סיבתם. הכדור שנורה מנשקו של אותו שוטר פגע אמנם רק באלקריף, אך לרבים מעולי ארצות ערב הוא סימל את האופן שבו דוכאו על ידי הממסד. לראשונה הם העזו להתקומם בצורה מאורגנת נגד אותו דיכוי. בדיוק 30 שנה לאחר אירועי ואדי סאליב, נולד "הפטיש".
הפעם האש ניצתה בשכונות של תל אביב, בדמותו של עיתון ששם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי את הנושאים החברתיים, שלרוב נדחקו לפינה. הנושא המזרחי הודגש בו: מדור ביקורת מוזיקה מזרחית, ראיונות עם יוצרים מזרחיים וסיקור נרחב של מחאת מחוסרי הדיור, שרובם היו מזרחים, תפסו חלק ניכר מדפיו מדי חודש.
בכך סיפק הפטיש למאבק המזרחי את אחת הבמות הנרחבות שניתנו לו, ובמידה מסוימת - מצומצמת אמנם - אף היה חלק ממנו. בשל כך, לא ניתן להחיות את הפטיש מבלי להתייחס לאותו מאבק, שהפך לאחד המרכיבים הבולטים ביותר שלו. מאז אירועי ואדי סאליב קיבל המאבק המזרחי צורות ביטוי רבות - החל מהמחאה העממית-סוציאליסטית של הפנתרים השחורים, דרך ביטויים פוליטיים בדמות דוד לוי, עמיר פרץ, תמ"י וש"ס, ועד הקשת הדמוקרטית המזרחית.
אבל כמו אז כך גם היום, אין דרך אחת להגדיר אותו. מה נחשב חלק מהמאבק ומה נשאר בחוץ? מה עמד בבסיס המאבק - העדתיות או המעמדיות? האם שורשי הדיכוי בגזענות, בהתנשאות תרבותית או בניסיון לשמר יחסי כוחות כלכליים-פוליטיים? ומהו בכלל מזרחי? לכבוד גיליון המחווה המיוחד של הפטיש חזרנו לחלק מגיבורי המאבק המזרחי, בניסיון למצוא תשובות לשאלות הללו. הסיפורים שלהם הם סיפור התפתחותו של המאבק, וסיפורה של החברה הישראלית המשוסעת כולה.
"היום המצב יותר גרוע" - האיש שהיה בין מקימי הפנתרים השחורים לא רוצה היום לשלוח את נכדיו לצבא של המדינה שעדיין לא נלחמת עבור אזרחיה
חלפו כבר שישים שנה מאז שעלה ממרוקו לישראל וכ-40 שנה מאז שהקים ביחד עם חבריו משכונת מוסררה בירושלים את הפנתרים השחורים, אבל מבחינת ראובן אברג'ל המאבק המזרחי עדיין לא איבד מהרלוונטיות שלו.
"המצב היום גרוע יותר מבשנות ה,"50- הוא אומר, "יש משפחות עם שני מפרנסים שלא מסיימות את החודש, ובמקביל יש אנשים שלא עובדים אבל צוחקים כל הדרך אל הבנק. יש לי נכדים, ואני מקווה שהם לא יתגייסו לצבא. המדינה לא ראויה שיילחמו בשבילה, כשהיא לא נלחמת בעבור אזרחיה".
אברג'ל נולד ב-1943 במרוקו, וכשהיה בן 7 עלתה משפחתו לישראל. תחילה נשלחה למחנה אוהלים בפרדס חנה, ובהמשך הועברה לשכונת מוסררה, שהייתה אז בשטח ההפקר בין מרכז ירושלים לירדן, בלי חשמל, מים וביוב. לתנאי מחייה דומים זכו גם תושבי שאר השכונות ששכנו על הגבול בין שני חצאי העיר - רובם ככולם יוצאי עדות המזרח. במקביל הם ראו את השכנים מרחביה ובית הכרם, רובם אשכנזים, נהנים מתנאי חיים טובים בהרבה - והכעס החל להצטבר.
"מאז שהגענו ממדינות ערב התייחסנו לכל הגזירות נגדנו כמשהו מאלוהים," מספר אברג'ל על השינוי התודעתי שהוביל להקמת הפנתרים השחורים, "לאט לאט הבנו שהמערכת הפוליטית שולטת בנו ובחיים שלנו. התחלנו את הפנתרים מתוך כאב, מתוך ניסיון לשנות פוזיציה".
במרץ 1971 הפנתרים השחורים החלו להפגין נוכחות ברחובות, בסיוע של עובדים קהילתיים ושל חברי ארגון השמאל הרדיקלי "מצפן", תוך שהם דורשים להיפגש עם ראש הממשלה, גולדה מאיר. לאחר שביתת רעב סמלית הם זכו לפגישה המיוחלת, שהאופן שבו סיכמה אותה
הנחמדות לא היתה אחת ממטרות המאבק של הפנתרים. הם רצו לשנות את המציאות ולסיים את האפליה העדתית-מעמדית. מבחינת אברג'ל הם זכו להצלחה חלקית. "המאבק שלנו הוביל לשינוי תודעתי גדול", הוא טוען, "זה פטר את אלוהים מלהתעסק איתנו. הפסקנו לבוא אליו בתלונות והתחלנו להתלונן לממסד. בעקבות האטמוספרה שיצרנו התחילו לדבר על הדברים. כבר לא היתה שתיקה. אחרי 1970 במערכת הפוליטית הבינו שהם חייבים לשנות את כללי המשחק. לכל מפלגה לקחו כמה מזרחים כדי לכסות על המעשים שלהם, ובכך שיכללו את שיטות הדיכוי".
בשנים האחרונות נודד אברג'ל בירושלים: בין דירות חדר קטנות של עמידר ובין מקומות עבודה. הלוחם החברתי הוותיק מצא עצמו עובד אפילו כקואצ'ר בתוכנית ויסקונסין. "בשביל להתפרנס אני מוכן לעבוד בכל עבודה", הוא מסביר, "אבל בזמן שעבדתי בוויסקונסין גם ניהלתי מאבק נגד התוכנית. אני חי בתוך הפרדוקס הזה".
כיום הוא כבר פנסיונר, ובעוד שלושה חודשים יתחיל לקבל קצבת זקנה. "למרות שאין לי רכוש או פנסיה, אני לא בוכה על מר גורלי. אני יודע שלכל מסע יש מחיר, והמחיר היה שווה".
"ממרום גילי אני עדיין שואף לשינוי", הוא אומר וממשיך להיות מעורב ברוב המאבקים החברתיים. "המאבק רק התחיל. המדינה מתעתעת באנשים וגורמת לנו לחשוב שהאויב הגדול שלנו זה הפלסטיני, ושעד שלא ייפתר הקונפליקט אי אפשר יהיה לטפל בדברים אחרים. כשיבוא השלום תתחיל המלחמה החברתית האמיתית, ואז לא יהיה צורך בפנתרים. אנשים ייצאו לבד".
"התחיל שינוי, אבל הוא נעצר" - המנהיג המיתולוגי של ש"ס חושב שהקיפוח והפער העדתי רק גדל. וזה, הוא אומר, מה שדוחף אותו לחזור לחיים הפוליטיים
אריה דרעי מתכוון לחזור לפוליטיקה הישראלית. זה כבר לא סוד. הוא מסרב עדיין לנקוב בשם של מפלגה, אבל אג'נדה מוצהרת כבר יש לו: "אם יש משהו שדוחף אותי לחזור לחיים הציבוריים זה הרצון לטפל בפערים החברתיים". כשקולה של ש"ס, המפלגה שצמחה על מצע של תחושות קיפוח עדתי וחברתי, נשמע בעיקר סביב הקפאת הבנייה וגירוש ילדי העובדים הזרים, זה אולי הניסיון של מנהיגה המיתולוגי להחזיר עטרה ליושנה
עם זאת, כשהוא נשאל האם בישראל של 2010 המזרחים עדיין מופלים, הוא עונה בזהירות: "אני לא יודע אם זה מכוון, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם. אפשר להביט בבית המשפט העליון, באקדמיה, בתקשורת, בכלכלה ולראות כמה בני עדות המזרח יש שם. התחום היחידי שלמזרחים יש יותר ייצוג זה בתחום הפוליטי, כי שם אנשים נבחרים בהליך דמוקרטי".
דרעי נולד במרוקו ב-1959 וכשהיה בן 9 עלה עם משפחתו לישראל. "תחילת המודעות לבעיה הספרדית הייתה כשלמדתי כבחור צעיר בישיבת חברון", הוא משחזר, "זאת הייתה ישיבה אליטיסטית אשכנזית, והיינו מיעוט ספרדי וגם הרגשנו את זה. שם קיבלתי את הביטחון לא לבכות על שדופקים אותנו אלא לעשות מעשה".
באותה תקופה דרעי הפך לבן בית אצל הרב עובדיה יוסף, שאז עוד היה רב ראשי לישראל. לקראת הבחירות המוניציפאליות של 1983 והכלליות של 1984, הוקמה ש"ס כאלטרנטיבה לקיפוח שחשו החרדים הספרדים באגודת ישראל האשכנזית, והרב עובדיה הפך למנהיגה הרוחני.
"הוא חולל את המהפכה הספרדית מבחינה דתית", אומר דרעי, שבפועל היה זה שהצליח להעביר את אותה מהפכה מהישיבות אל השכונות ולגרום לש"ס לצמוח ממפלגת נישה דתית למפלגה עממית, שבשיאה הגיעה ל-17 מנדטים.
נישא על גלים של אהדה ציבורית רחבה הפך דרעי למנהיג הבלתי מעורער של ש"ס, עד שבשנת 2000 נכנס לכלא לאחר שהורשע בלקיחת שוחד. ב-2002 דרעי שוחרר, ומאז החל לבנות את דרכו בחזרה לציבוריות הישראלית.
"אני לא מעוניין להתעסק בעבר", הוא אומר ביחס לשאלות על הרשעתו, "אני לא חש קיפוח עדתי או האשמה. מעולם לא הרגשתי רגשי נחיתות, ולכן אני לא מדבר מתוך רגשות קיפוח". עם זאת, בהתייחס לרמה הקולקטיבית יש לו הרבה ביקורת. "אין ספק שבנוגע למעמד המזרחים היה שינוי גדול לטובה שנעצר", הוא אומר, "העלייה מברית המועצות, שיש בה ברכה גדולה, הדחיקה את הבעיה לצד, כי המשאבים הלכו בעיקר אליה. יש תחושה שיש שתי מדינות - תל אביב ונספחיה מול הפריפריה והשכונות.
כל הילדים שגדלים בשכונות העולים שהוקמו לפני חמישים שנה, גדלים בלי סיכוי להצליח. ומה לעשות, רוב ילדי העוני הם מזרחיים. הפער והקיפוח העדתי הולך וגדל. כל מי שמנסה לדבר על זה מיד יוצאים עליו במתקפה שהוא מוציא את השד העדתי, אבל אף מפלגה ותנועה לא מתעסקות בזה. זה לא מעניין אף אחד".
פרופסור סמי שלום שטרית חי בניו יורק, וקשה לראות בכך רק פרט גיאוגרפי יבש. בשל עמדותיו הרדיקליות, אחד מגיבורי המאבק המזרחי בישראל ומחוקריו המרכזיים, הוא נדחק בהדרגה אל מחוץ לחברה שאליה השתייך מרבית חייו.
פרופסור סמי שלום שטרית חי בניו יורק, וקשה לראות בכך רק פרט גיאוגרפי יבש. בשל עמדותיו הרדיקליות, אחד מגיבורי המאבק המזרחי בישראל ומחוקריו המרכזיים, הוא נדחק בהדרגה אל מחוץ לחברה שאליה השתייך מרבית חייו.
שטרית נולד ב-1960 במרוקו, וכשהיה בן שלוש משפחתו עלתה לישראל והתיישבה באשדוד. "אבא שלי מרגע שנחת בארץ היה ממורמר מאוד על השינוי הקיצוני בחיים שלו. במרוקו הוא היה פקיד בממשל וחי טוב, ופה היה צריך להתחיל מאפס", הוא משחזר. "גרנו בשכונה של צפון אפריקאים עם מחסור בתשתיות. קר בחורף, חם בקיץ. כעבור כמה שנים התחיל עניין הפנתרים השחורים. השתתפתי בכמה הפגנות כילד וזה ליווה אותי.
"לא הכרנו אשכנזים חוץ מראש העיר והמורים, שהיו הממסד. רק כשהתחלנו לצאת לצבא, הכרנו אשכנזים, וכשהגיעה הטלוויזיה פתאום ראינו איך הם חיים. הרגשנו את המרחק. המוטו שלי היה איך אני יוצא מפה, איך אני הופך לאשכנזי - אז קראנו לזה ישראלי - כמו אלו שאני רואה בטלוויזיה".
כחלק מהניסיון להפוך ל"ישראלי" הצטרף שטרית לתנועת הנוער העובד והלומד ומאוחר יותר לגרעין נח"ל ולהתיישבות, אבל מהר מאוד גילה שהוא אינו מרגיש בבית ועזב. בגיל 30 הבין שטרית שהמאבק צריך להתמקד במערכת החינוך ("היא הכלי המדכא המרכזי") ופנה להוראה. הוא התחיל כמורה בבית הספר רוגוזין בדרום תל אביב, אך עבודתו הופסקה לאחר שהיה פוליטי מדי. בשנת '94 הוא הקים ביחד עם מספר פעילים מזרחים את בתי הספר של קדמה.
"מערכת החינוך הישראלית הסלילה את התלמידים המזרחים לעבודת כפיים, ואף פעם לא חשבו עליהם כמי שיהיו מסוגלים ללימודים או מאמצים קוגניטיביים", מסביר שטרית את המניע ליצירת האלטרנטיבה. "אנחנו הוכחנו שילדים משכונת התקווה יכולים לעשות בגרות בשכונה שלהם".
ב-'96 נמנה שטרית על מקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועה חברתית על-מפלגתית, אך פרש ממנה כעבור שנתיים. "המאבק המזרחי אינו ואף פעם לא היה מאבק עדתי, למען המזרחים בלבד, אלא מאבק מעמדי ותרבותי לתיקון החברה ולמען החברה כולה", הוא אומר. "רציתי שהקשת תהיה תנועה המונית ולא ארגון קטן ורעיוני, חשבתי שצריך להעביר את התנועה לידיים של עובדים ותושבים ולגרום לה לפקוח לאנשים את העיניים והראש.
"ההבדל בינינו לבין החבר'ה של הפנתרים בא לידי ביטוי בשני פרמטרים: הרצון להקריב ומה היה להפסיד. הפנתרים היו בני עשרים, הם היו בתחתית ולא היה להם לאן ליפול. החבר'ה של הקשת היו אקדמאים, רובם בהמתנה לקבל קביעות. הם וגם האמנים, הסופרים, שחקני התיאטרון - כולם תלויים בכספים של הממסד.
"לכולם יש מה להפסיד. מעטים היו מוכנים ללכת עם הראש בקיר עד הסוף. אתה רוצה להיות גם רדיקל מזרחי ולהגיד את הדברים הנכונים, אבל גם לצאת בסדר עם הקולגות האשכנזים".
כיום, כשהוא פרופסור בסיטי יוניברסיטי של ניו יורק וראש התוכנית ללימודי עברית וישראל, הוא מרשה לעצמו לדמיין על חזרה. "יש לי איזה חשבון לא סגור עם ישראל", הוא מסביר, "יש משהו מרתק בחברה הזאת ובדברים שקורים שם וזה חסר לי שאני לא חלק מזה. אני מגיע לישראל לפחות פעמיים בשנה, מנסה להיות פעיל אקדמית ותרבותית, אבל עד שהכיבוש לא ייגמר אי אפשר יהיה לחשוב על כלום בארץ הזאת".
"הפסקנו להאמין שאפשר לשנות" - האמא הצועדת היא בכלל לא מזרחית, אבל העובדה שהמחאה שלה נתפסה כחלק מהמאבק המזרחי ממחישה את התרומה שלו לקידום נושאים חברתיים
כשמחפשים את גיבורי המאבק המזרחי קשה שלא לחשוב על ויקי קנפו, שב-2003 יצאה בצעדה ממצפה רמון לירושלים, במחאה על הפגיעה באמהות החד הוריות. להבדיל מהאופן שבו היא נתפסה, חוקרים רבים לא מזהים את קנפו כחלק מהמאבק המזרחי, והיא מסכימה איתם. "הצעדה שלי נגעה גם לנשים לא מזרחיות ורבות מהמצטרפות היו בכלל אשכנזיות", היא אומרת.
"אני שונאת שמשתמשים בעניינים של קיפוח עדתי. אנחנו כבר דור אחר, וחבל שנמשיך להתעסק במה שעשו להורים לנו". אחד ממבקריה הבולטים של קנפו היה הבדרן דודו טופז, שבראיון נגד הצעדה ברדיו דרום אמר: "כמי שהיה נשוי למרוקאיות, אני מכיר את המנטליות של 'מגיע לי"'. קנפו, שכעסה אז על ההתבטאות ואף עלתה לשידור להתעמת עם טופז, ראתה בה גורם מרכזי לכך שצעדתה זוהתה כחלק מהמאבק המזרחי.
"זה תמוה שדווקא הוא, שייצר שלוש אמהות חד הוריות ממוצא מרוקאי, מרשה לעצמו להגיד דברים כאלה", היא אומרת ומוסיפה: "מה שמשעשע בכל ההתבטאות זה שאני בכלל לא מרוקאית, אלא צברית עם אבא מוונצואלה ואמא מיוון. את הקנפו קיבלתי מבעלי לשעבר". לטענת פרופ' סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי, שהוא נמנה על חוקריו הבולטים, היה מאז ומעולם המאבק החברתי היחיד בישראל. טענה זו, יחד עם שם המשפחה והזיהוי של מצפה רמון עם הציבור המזרחי, יכולה לספק הסבר אפשרי לכך שהצעדה של קנפו נתפסה כעניין עדתי.
קנפו נולדה בלוד ב-1959 וגרה שם עם אביה, עד שבגיל 17 הדרימה כדי לחיות במצפה רמון עם אמה. כיום היא עובדת בחדר האוכל של הפנימייה לאמנויות במצפה רמון, ועדיין מעורבת במאבקים ציבוריים. "הייתי רוצה להגיע לכנסת", היא מספרת, "זה אמנם עוד שלוש שנים, אבל התחלתי לפעול בנושא. כל מיני ח"כים ממפלגות שונות עוזרים לי. באופן עקרוני אני הכי מחוברת כיום למרצ, אבל אם העבודה או הליכוד יתנו לי הזדמנות להשפיע אצטרף גם אליהם".
לדברי קנפו, היא גם נפגעה לא מעט בעקבות המאבק שלה. "דווקא פרויקטים שהוקמו בעקבות מה שעשיתי לא רצו לקחת אותי, כי חששו שאנהיג את העובדים", היא מספרת, "אפילו אמרו לי את זה בפנים לפעמים. מקומות עבודה לא רצו לקבל אותי בגלל הסיבות האלה".
עם זאת, קנפו משוכנעת שהמאבק שלה השפיע רבות. "היום, מכל מיני נושאים שגם לא קשורים, לוקחים דגל וצועדים לירושלים", היא מדגימה, "זה גם מאוד העלה את הנושא החברתי לסדר היום". אך גם את ההצלחה שלה היא לוקחת בערבון מוגבל: "המצב החברתי כיום הרבה יותר קשה מאז שהתחלתי את המאבק, ואני לא מדברת רק על חד הוריות. הרבה אנשים פוטרו, השכר נשחק והמחירים עלו. מה שעצוב זה שהרחוב שקט. כולם ממורמרים, אבל אף אחד לא עושה כלום. השיטה נשארה אותה שיטה ואנשים הפסיקו להאמין שאפשר לשנות".
האב המייסד של הפנתרים - המנהיג הבלתי מעורער של מהומות ואדי סאליב הפך את המשפט שלו לבמה שבה הוצג לראשונה פומבית נושא הקיפוח
דוד בן הרוש הוא למעשה הגיבור הראשון של המאבק המזרחי בישראל. אחדים מחו, אחדים ניסו להיטמע בממסד ולשנות מבפנים, אבל לא היה לפניו אזרח ישראלי ממוצא מזרחי שסחף המונים ויצא למאבק מאורגן מול השלטונות.
בטור קצר, שפורסם בעיתונות במלאת 30 ימים למותו נכתב כי "הוא היה האב המייסד של הפנתרים השחורים. צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו ואלי אבי כזר ומשה אמויאל וראובן אברג'ל ורפי אוחיו. כולם היו בניו. גם דוד לוי ומאיר שטרית ואריה דרעי ועמיר פרץ ושלמה בן עמי. ישראל של מטה שקמה לעמוד על רגליה".
קו פרשת המים של בן הרוש עבר בערב 8 ביולי 1959, כשקטטה פרצה בבית הקפה בבעלותו בשכונת ואדי סאליב בחיפה. שני שוטרים שהגיעו למקום ירו ביעקב עקיבא אלקריף, סבל שהשתכר והחל להתפרע. השמועות השגויות על מותו של אלקריף בידי השוטרים האשכנזים נתנו את אות הפתיחה למהומות ואדי סאליב - תחילה בזירת האירוע, למחרת ברחבי חיפה וכעבור יומיים גם ביישובים נוספים בעלי ריכוז גבוה של תושבים בני עדות המזרח.
בן הרוש, שעמד בראש "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", היה המנהיג הבלתי מעורער של ההתקוממות. בעקבות אחת מפעולות המחאה, הוא נעצר ביחד עם עוד שלושה מחבריו להנהגת המאבק והוגשו נגדם כתבי אישום חמורים, תוך שהם הוצגו לציבור כפושעים פורעי חוק. המשפט שנערך לו החל בהצהרה של השופטת לפיה, "אדם שיבוא אליי ויכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", בטענה שהדבר מכניס פירוד בעם.
במקום להגן על עצמו, בן הרוש השתמש במשפט כבמה לדבר על הקיפוח שהוביל למחאה, ולבסוף נגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל, שקוצרו על ידי העליון לעשרה חודשים. השהות בכלא לא הרחיקה את בן הרוש מהמאבק, אולי אף להפך; מתוך תאו הוא התמודד בבחירות לכנסת הרביעית בראש רשימת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", אך לא הצליח להיבחר, על אף שהיה קרוב מאוד לאחוז החסימה.
מפא"י, שניסתה לגייס את בן הרוש לשורותיה לפני אירועי ואדי סאליב, חיזרה אחריו שוב אך הוא הפך לפעיל מקומי ב"חירות", כהמשך למחאה שלו נגד מפלגת השלטון. בשנת 1963 התפנה בן הרוש מוואדי סאליב לטובת דירת שיכון קטנה. הוא נפטר בשנת 1998.
בעיה של זהות כפולה - הסופר יליד עיראק הגדיר את שורש הבעיה העדתית בתרבות הערבית, שהיא גם תרבות אויב. שם, לדעתו, נמצא גם הפתרון
כשפרופסור שמעון בלס, הסופר יליד עיראק, הגדיר את עצמו באחד מהראיונות שנתן כיהודי-ערבי, זכה הביטוי החדש לתפוס את כותרת הכתבה. זאת היתה הפעם הראשונה ששתי המילים, המנוגדות זו לזו לכאורה, נהגו בפומבי בנשימה אחת כדי לתאר אזרח ישראלי. זהות מורכבת זו מהווה, לפי בלס, את הבסיס לבעיית היחס למזרחים בישראל.
"הרי כשמדברים על מזרחים הכוונה היא ליוצאי ארצות ערב", אומר בלס, "הם שייכים לתרבות הערבית שהיא תרבות אויב, ושם התחילה הבעיה".
מבחינת בלס, המאבק המזרחי בא לידי ביטוי בעיקר בניסיון לקרב את הציבור הישראלי לתרבות ערבית, כחלק מהניסיון להשתלבותה העמוקה של ישראל במזרח התיכון. "אני הייתי הראשון שתרגם לעברית ספרות פלסטינית", הוא אומר. "היה לי חשוב להראות שהערבים זה לא רק אויב אלא גם בני אדם עם ספרות, מוזיקה והיסטוריה".
בלס נולד בבגדד ב1930- לתוך משפחה עם תודעה פוליטית מפותחת, וכבר בגיל 16 הצטרף למפלגה הקומוניסטית העיראקית. בגיל 21 הוא עלה לישראל והתגורר במעברת מגדל באשקלון, שקלטה עולים בעיקר מתימן, רומניה ועיראק. "קראתי עיתונות מערבית בעיראק וידעתי על המעברות", הוא מדגיש, "ידעתי לאן אני בא. לאנשים שהיו פעילים תרבותית בעיראק הייתה ראייה בהירה שיש אפלייה ויחס מזלזל כלפי המזרחים".
לאחר שנתיים במעברה, עבר בלס לאזור תל אביב, שבה הוא מתגורר כיום. "עד סוף שנות ה-'50 פרסמתי בערבית והייתי בטוח שזאת השפה שאמשיך לכתוב בה כל החיים", הוא מספר, "אבל אז תפסתי שאני חי פה, ואין לי ברירה אלא לכתוב בעברית. החלטתי ללמוד עברית טוב, והיא הפכה להיות השפה הראשונה שלי".
בלס החל לעבוד ככתב לענייני ערבים בעיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם". את הקריירה העיתונאית הוא המשיך ככתב "למרחב" ואחר כך "על המשמר" בפריז, לשם הגיע לצורך לימודי הדוקטורט של אשתו. בפריז הוא נפגש עם פרופסור צרפתי לספרות ערבית, שראה כמה מחקרים שפירסם והציע לו לעשות דוקטורט, מבלי שבכלל יהיה לו תואר ראשון. בלס נענה להצעה, וכתב מחקר מעמיק על האופן שבו המאבק מול ישראל משפיע על הספרות הערבית. כשחזר לישראל הוא החל ללמד באוניברסיטת תל אביב ואז בחיפה, עד שיצא לפנסיה.
גם כיום, לאחר שנכנס לעשור התשיעי לחייו, ממשיך בלס לטפל בנושאים של זהות מזרחית ויצירת גשר תרבותי בין יהודים לערבים. בין היתר הוא עורך כתב עת שיוצא מטעם החוג לספרות ותרבות ערבית באוניברסיטת חיפה וכותב מחקרים. מעת לעת הוא גם מעביר הרצאות.
היום, לבלס אין ספק שיש שיפור ביחס למזרחים. "דברים השתנו", הוא אומר בנחרצות, "זה כבר פחות הוותיקים מאירופה מול העולים מהמזרח המפגר. אבל בגלל המצב הכלכלי עדות המזרח נשארו בעמדה נמוכה - גם בגלל המשפחות הגדולות יותר וגם כי לא היה להם מספיק אפשרות ללמוד מקצוע. אמנם יש באליטה מזרחים, ובשכבות הנמוכות יש גם אשכנזים, אבל היחס הכללי הוא עדיין לטובת האשכנזים".
עיתון "הפטיש" יצא לדרך ב-1989 כיוזמה של כמה עיתונאים, אקדמאים ופעילי שכונות. הוא שם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חברתיים. הכתבה היא חלק מפרויקט מחווה שנערך במעריב לעיתון השכונות ההיסטורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם