הדרמה האמיתית
זה קרה מתחת לאף שלנו. בזמן שהתעסקנו בוויכוחים מדיניים בין ימין לשמאל ובמאבקים אופנתיים על אוויר נקי, מהפכה כלכלית שקטה שינתה את חיינו. מסה אדירה של עובדים הפכה לאוכלוסייה ענייה. אל תהיו שאננים, הדרמה האמיתית מתרחשת עכשיו בעולם העבודה. פרק מספרה של שלי יחימוביץ' שיראה אור בשנה הבאה
צוות שבדיוק יצא למשימת צילום הביא אותה למיון באיכילוב, שם תפר כירורג את ידה השסועה בכמה עשרות תפרים. למחרת בבוקר התייצבה מיד בעבודה. עכשיו כנראה נפתח אחד התפרים והחל לדמם.
אמרתי לה שאסור לה לעבוד. שהיא חייבת לחזור לבית החולים ואחר כך לנוח עד שתחלים. היא אמרה שאינה רוצה שהקבלן יחשוב שהיא "עושה בעיות".
ממילא, אמרה, כבר הפסידה אתמול חצי יום עבודה. הסברתי לה שהיא זכאית לימי מחלה בתשלום על פי חוק, וכנראה גם לפיצויים, משום שנפצעה בתאונת עבודה. "לא, חמודה, לא צריך. תעזבי", היא אמרה.
כשאמרתי שאני מתכוונת ברגע זה להתקשר אל הקבלן ולדבר איתו, היא כבר נכנסה ללחץ אמיתי, תפסה את ידי בידה החבושה והתחננה בדמעות שלא אעשה זאת. "תישבעי לי", היא אמרה, "שאת לא הולכת לדבר איתו. אלייך הוא יהיה נחמד ואחר כך הוא יתנקם בי. אסור לי להסתבך. אני ממש צריכה את העבודה הזאת".
איזה ערך יש לדיונים בני עשרות השנים על פרט כזה או אחר במתווים העקרים להסדר מדיני, כשיותר ויותר אזרחים במדינת ישראל הם מגי? ומהן זכויות אדם, כשזכויותיו של עובד נרמסות עד שהוא מאבד את צלם האנוש שלו? מה שווה חופש הביטוי בשביל מגי? מה שווה חופש העיסוק? הזכות לקניין? זכויות אופנתיות כמו "זכותי לנשום אוויר נקי?". השוק החופשי, האם הוא מעניק למגי חופש? האם הדמוקרטיה מאפשרת לה להביע את דעתה ולקבוע את גורלה? לא.
מגי היא לא שפחה במובן המוכר. אם תימלט, אדונה לא ילכוד אותה, ילקה אותה ויעביד אותה בכוח כפי שהיה קורה לשפחה בלואיזיאנה לפני 150 שנה. אבל בפועל, נתיבי הבחירה שלה הם אפסיים, והחופש האמיתי שלה מוגבל באופן מצמרר, ולפיכך, היא מתפקדת בתוך סוג מודרני של עבדות.
מגי היא תוצר של שיטה נבזית במיוחד: ניתוק בין המעסיק בפועל לבין עובדו באמצעות מתווך, סוחר בבני אדם, ש"מספק" ראשים אנונימיים תמורת קופון שהוא גוזר על ראשם. המעסיק האמיתי שלהם לא יודע מי הם, וכך אין לו אחריות כלפיהם ולכאורה, רק לכאורה, הוא לא יודע באיזה תנאים נוראיים הם עובדים. למגי אין שום מעמד בעולם העבודה. גם לא עתיד. אפשר להעיף אותה בהבל פה.
האלימות הגלויה שאפיינה את עידן העבדות הוחלפה במנגנון משוכלל המעניק לגיטימציה למצב לא מוסרי באופן קיצוני. עד לא מזמן קראו למתווכים בבני אדם "קבלני כוח אדם". כעת עברו כולם הסבה והם מכנים את עצמם "ספקי שירותים". כך, בחסות המדינה ובתי המשפט, חמקו בקלילות מחוקים שהגבילו מעט קבלני כוח אדם. פשוט שינו את השם. אין אשה שמנקה, יש "שירותי ניקיון". אין בחור שמאבטח, יש "חברה לשירותי שמירה ואבטחה". אין אדם שהוא עובד סיעודי, יש "שירותי סיעוד".
הגורל
דרך נפוצה אחרת לניצול של עובדי צווארון לבן, גם היא מפחיתה באופן ניכר את האחריות של המעסיק, היא העסקה באמצעות חוזים גלובליים. העובד מקבל סכום אחד גלובלי, שעל פניו נראה בסדר, אבל במסגרתו הוא מוותר מרצון ובאופן בלתי חוקי על זכויות בסיסיות כמו תשלום על שעות נוספות אם עבד במשך כל הלילה.
קוראים לזה "משרת אמון", אז מי סופר. אנשי היי-טק, עורכי דין, עיתונאים - כולם סובלים את נחת החוזים הגלובליים, חושבים בטעות שהם שייכים למעמד הנכון כי הם מתלבשים נכון ויושבים בפאב הנכון. אבל האמת היא שהם הופכים משועבדים לעבודה, לא נהנים משום ביטחון תעסוקתי, אין להם ועד שייצג אותם, ורק מיעוטם מקבל סכום שבאמת שווה את זה.
בחזרה לתחתית, אל עובדי הקבלן. ככל שיש יותר עובדי קבלן יש יותר עובדים עניים. נכון להיום, לאמונה ש"עבודה מחלצת מעוני", ולטענה כי העניים אשמים בעוניים משום שאינם רוצים לעבוד - אין יותר שום אחיזה במציאות. במידה רבה ההפך הוא הנכון: עולם העבודה עצמו הוא מחולל עוני, ושיטות ההעסקה האלה דנות את המועסקים בהן לעוני נצחי גם כאשר הם עובדים מבוקר עד ערב.
זה קרה מתחת לאף שלנו. גם אלה מאיתנו שהם טיפוסים אכפתיים ופוליטיים, היו עסוקים באופן אובססיבי בוויכוחים מדיניים בין ימין ושמאל.
כך הגדרנו את עצמנו בקלפי וכך מירקנו את מצפוננו. מהפכים כלכליים, חברתיים ואזרחיים שינו את חיינו לבלי היכר, ואף שהיו חזקים כמו רצף של גלי צונמי, לא שמנו לב אליהם: הפרטות נרחבות של מה ששייך למדינה והעברת הנכסים של כולנו לידי בעלי הון; קיצוצים נרחבים בשירות הציבורי ה"שמן" לכאורה והחלשתו; כינונם של תאגידי ענק ממונפים שבאמצעותם התעשרו מעטים עד בלי די ובהם שוכללו עוד יותר מנגנוני ניצול העובדים; קריסת העבודה המאורגנת, והיעלמותם של ערכים מכוננים כמו סולידריות, אחריות המדינה וציונות - וכיבוש השדה הערכי בידי רדיפת ממון, שורת הרווח, הגשמה עצמית והצלחה אישית בכל מחיר.
כל זה קרה בזמן שרובנו ישנו. היה יותר קל ללכת להפגנה בעד או נגד שתי מדינות לשני עמים או ארץ ישראל השלמה, מאשר לשים לב שהמנקה במשרד שלך היא שפחה. ואין לי כוונה לבקש כאן רחמים על המנקה השפחה, שכן אנו לא עוסקים כאן רק במידות טובות כמו רחמים ודאגה לזולת, אלא במשהו גדול הרבה יותר. במדינת ישראל התרחשה, ועודה מתרחשת, מהפכה שקטה מסוכנת ששיבשה את כל מנעד הכוח וחלוקת המשאבים, ושינתה את החברה הישראלית בלא היכר.
נוצרה מסה אדירה גדלה והולכת של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניים מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים. בוודאי שהם לא חלק מחגיגת הצרכנות האובססיבית של החברה הישראלית. הם עוסקים בעיקר בהישרדות נואשת. האנשים האלה היו מסוגלים בעבר לכלכל את משפחותיהם.
אבא שלי ז"ל, למשל, שהיה פועל בניין, פרנס אותנו בצניעות אך בכבוד. היום לא היה לו סיכוי. וכשמאות אלפי עובדים משתכרים עשרים שקלים ושבעים אגורות בשעה, ומנגד יש קומץ בעלי הון שעושרם אינו נתפס, ועוד אלפים בודדים של מיליונרים חדשים - כי אז אנחנו עדים לתנועה אדירה של משאבי החברה והונה מהרבים אל המעטים, וזה מאוד לא טוב.
בפועל נוצרו שני מסלולי שכר מהופכים: אחד צולל אל הקרקעית עד להתרסקות, האחר ממריא אל החלל ועוזב את בסיס האם בכדור הארץ. שני המסלולים האלה פועלים בשתי פלנטות נפרדות, אשר באופן מוזר ביותר שוכנות להן באותו מקום עבודה ממש: בפלנטה אחת מאמיר שכרם של המנהלים לפסגות דמיוניות, לשכר של מאות אלפי שקלים בחודש ואף מיליון ושני מיליון שקלים בחודש, ובפלנטה האחרת מתנהל מסלול של ניצול עמוק ועוני מרוד.
בתווך, בין שני המסלולים, נמצא דרג הביניים של העובדים. הם עדיין הרוב, אם כי הם הולכים ומתמעטים. לעתים הם עדיין מאורגנים, כמעט תמיד הם עובדים קשה, משתכרים שכר לא גבוה אך סביר, ויש להם ביטחון תעסוקתי. הקבוצה הזאת לעולם תהיה לצנינים בעיני מנהל אמביציוזי. הוא יעדיף להלום בה, להיפטר ממנה, להקטין את "מרכיב השכר" בחברה, ובמקומו לקנות שירותים - כלומר בני אדם זולים יותר.
הרבה מילים יפות משמשות מכבסה לתהליך המסוכן הזה. מילון חלקי למילים מכובסות: "הבראה", "הפרטה", "מיקור חוץ", "הגברת תחרות", "אאוטסורסינג", "גמישות תעסוקתית", "הפחתת עלות השכר", "התייעלות", "היפטרות משומנים עודפים", "שיפור השירות", ועוד כהנה וכהנה. כולן מכסות על אותו תהליך. אלא שהפלא ופלא, ה"היפטרות משומנים" תמיד, אבל תמיד, תהיה על גבו של מעמד הביניים במקום העבודה.
עובדי הקבלן מצד אחד הרי כבר נמצאים במקומם ה"טבעי" וה"רצוי" ולא מפריעים יותר לאף אחד, והבכירים מצד שני יכולים להתפרע כאוות נפשם בשכר דמיוני. שומנים זה תמיד אצל העובדים הרגילים. שימו לב לכך שחסידי שכר העוני - אלה שסבורים שעשרים שקלים ושבעים אגורות בשעה הם די והותר לפרנסתו של העני המצוי, ושכל העלאה של שקל תביא ל"ייקור עלות העבודה" באופן שימוטט את הכלכלה - הם גם המתנגדים הקולניים ביותר להגבלת שכר המנהלים הפרוע.
זו תפיסה מוסרית וכלכלית מעוותת. תוצאתה משתקפת בנתוני ארגון ה-OECD שאנחנו כה מתרברבים בכך שהתקבלנו אליו לאחרונה: מבין כל מדינות המערב אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עניים לעשירים. שתי מדינות לשני עמים. מדינת עוני, ומדינת עושר מופרז. ישראל, מדינה צעירה שהוקמה על כנפיו של החזון הציוני, ושבה הילדים של המנכ"ל והילדים של המנקה הולכים יחד לצבא - היא האחרונה שיכולה להרשות זאת לעצמה, והראשונה שמרשה זאת לעצמה, ובגדול.
בזמן האחרון נעשה די אופנתי לקונן מן השפה ולחוץ על גורלם המר של עובדי קבלן, ובו בזמן, בנשימה אחת, להשתלח בפראות בעובדים שעוד יש להם צלם אנוש והם "מעזים" ב"חוצפתם" לשבות במחאה על גזילת הפנסיה שלהם, למשל. גם מי שמדברים גבוהה-גבוהה על חשיבות החינוך יאבדו בשנייה אחת כל סימפטיה למורים המשתכרים שכר מביש כשהם מעזים לשבות במחאה.
חשוב לזכור, שהגנה חמלתית על החלשים ביותר אינה עומדת בפני עצמה. מי שלא ייאבק על שמירה על העבודה המאורגנת ועל העובדים שעדיין יש להם ארגוני עובדים, ורק ירחם על עובדי הקבלן המסכנים, פשוט ימצא את העובד הרגיל של היום כעובד הקבלן של מחר. המגמה חייבת להיות הפוכה: לא החלשת העבודה המאורגנת, אלא העצמה שלה באמצעות התאגדות ובחירת ועד יציג בקומברס, בפרטנר, בחברת השמירה, בכל מקום עבודה. כי עובד לעצמו הוא עלה נידף, אבל קבוצת עובדים מאוגדת היא כוח.
רובם המכריע של החוקים שחוקקתי נועד לגונן על העובדים החלשים ביותר. אבל דווקא כמי שמכירה היטב את עולם עבודת העוני, אני יודעת בוודאות שאם נעסוק רק במסכנים ביותר, נפקיר את מעמד הביניים העובד להידרדרות לחיי עוני של עובדי קבלן. ואז כבר יהיה מאוחר מדי והם יצטרכו להסתפק בפירורי החמלה שנואיל לפזר בשבילם.
חברה בלי מעמד ביניים היא חברה חולה. מעמד הביניים - לא רק זה של השכירים אלא גם זה של העסקים הקטנים והבינוניים, הוא התורם המרכזי לשגשוגה של החברה ועמוד השדרה של חברה בריאה ונורמלית. בעצם הוא-הוא החברה עצמה. ככל שהוא רחב יותר, החברה בריאה ושוויונית יותר.
אצלנו הוא הולך ומצטמק. רבים ניגפים אל העשירונים התחתונים, מעטים מטפסים אל המאיון ואל האלפיון. מי שלא נאבק בשכר של מיליון שקל למנהל, במקום שבו המנקה מרוויחה עשרים שקלים ושבעים אגורות לשעה, ובמקום שבו העובד המסור, הוותיק והמיומן משתכר 8,000 שקלים וגם זה בסכנה - משלים עם כך שיש קומץ שליטים שנולדו לעושר, המוני אריסים שנולדו לעבדות, ובאמצע אין כלום.
ככל שכסף וכוח רבים יותר מרוכזים בידי מעטים יותר, כך גם מתערערת הדמוקרטיה. כוחו של הרוב נחלש, ומתבצרת שליטתו של מיעוט מצומצם. לא רק כלכלית, אלא גם פוליטית. זו שליטה על המשק, על חלקים במערכת הפוליטית ועל התודעה - באמצעות כלי התקשורת שחלקם שייכים לאותם אנשים ממש ואחרים סתם תלויים בהם בהיותם המפרסמים הגדולים. לא רק שזו לא סוציאל-דמוקרטיה ולא דמוקרטיה. ככה אפילו לא נראה קפיטליזם. זו פשוט אוליגרכיה של בעלי הון.
מעבר לסכנות הגלומות ליציבות המשטר כאשר הפערים בשכר וברמת החיים נעשים בלתי הגיוניים וקיצוניים כל כך, ומעבר להיבט הערכי והמוסרי הקשה של התופעה, צריך להיות עיוור כדי לא להבין גם את הנזקים הכלכליים שלה. עובד עני מאוד וחסר זכויות אולי מעשיר את מעסיקו, אבל הוא אינו תורם דבר לכלכלה. כוח הקנייה שלו דל ביותר. הוא אינו מסוגל להתחייב למשכנתא. הוא אינו מסוגל להעניק חינוך טוב לילדיו ולפיכך גם ילדיו יהיו עניים כמותו.
ברמות שכר נמוכות אנשים מוציאים כמעט מאה אחוזים מהכנסתם, ולכן, לו היה עובד כזה משתכר עוד אלף שקלים בחודש היו כל אלף השקלים האלה מוזרמים הישר אל המשק בחזרה, לצריכה, ומביאים לשגשוגם של עסקים קטנים, גדולים ובינוניים. הביטחון התעסוקתי היחסי היה מקנה לו יכולת להתחייב למשכנתא ולרכוש דירה, וכך היה משגשג ענף הבנייה. ילדיו היו זוכים לחינוך טוב ותורמים למשק ולחברה בבגרותם.
הגדלה של היציבות ושל כושר ההשתכרות של העובד העני - מועילה למשק עשרת מונים משכר של מיליון וחצי שקלים בחודש למנהל החברה שבה מועסק העובד העני, שכן רוב הונו של המנהל הבכיר לא יחזור בכלל למשק.
מדינת הרווחה המודרנית שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה הכירה בכך שההון הוא מבורך ושיש לעודד את עשייתו. היא הכירה בכך שהיזמים המוכשרים והיצירתיים ראויים לתגמול ואף להתעשרות בשל תרומתם הייחודית לחברה. אבל היא התבססה על רגולציה כלכלית ומוסרית אשר הבטיחה שההון לא יהפוך לכוח בלתי נשלט ונטול רסן.
מדינת ישראל הצטיינה בכך במיוחד עם כינונה. בתנאים בלתי אפשריים, גרועים פי כמה מאלה של היום, היא הקימה מערכות לאומיות לתפארת של צבא, בריאות, חינוך וביטחון סוציאלי - אבל בה בעת היא עודדה יזמות תעשייתית, הביאה משקיעים ונהנתה מצמיחה אדירה. מצד אחד התקדמנו והתפתחנו יפה מאז, מצד שני, בכל הנוגע לחלוקה הוגנת של המשאבים המשותפים, לבריונות של ההון, ולמוסר האנושי - הידרדרנו מאתיים שנה לאחור.
הדרמה האמיתית בחיינו, כפרטים וכמדינה, מתרחשת אפוא היום בזירת עולם העבודה, והיא חובקת בתוכה כל היבט אנושי של חיינו כאן. מקיום בכבוד, חינוך, בריאות, כבוד האדם - דרך המבנה הפוליטי הדמוקרטי שלנו, ועד לאתוסים מכוננים העומדים בבסיס השאיפה שלנו להיות חברת מופת. זה לא מאבק על זכויות של מגזר כזה או אחר, אלא מאבק על כבוד האדם וחירותו ועל עתידה של המדינה.
פרק מספרה של שלי יחימוביץ' אשר יעסוק בכלכלה וחברה בישראל בעשור האחרון. הספר יראה אור בשנה הבאה בהוצאת "עם עובד". שמו הזמני: "ספר בשקל, עוף בשקל, עובד בשקל". יחימוביץ' היא חברת כנסת במפלגת העבודה, חברת ועדת הכספים וועדת העבודה והרווחה.
עיתון "הפטיש" יצא לדרך ב-1989 כיוזמה של כמה עיתונאים, אקדמאים ופעילי שכונות. הוא שם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חברתיים. הכתבה היא חלק מפרויקט מחווה שנערך במעריב לעיתון השכונות ההיסטורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם